שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 12.07.2016
    פרידה מזלמן
    בוקי נאה, כתב הפלילים המיתולוגי של "ידיעות אחרונות", מספר על מעלליו של זלמן שושי שהלך לעולמו – אשר כיכב בסיפוריו והפך לחבר
    בוקי נאה

    לפני הרבה שנים הכיר תעשיין עשיר ומפורסם בלונדינית נחמדה וחייכנית. היא הייתה יושבת איתו בשדרות רוטשילד על ספסל ועושה לו חיינדלעך ביידיש, שפת האם שלו. הקשיש החביב התאהב בה מעל הראש, והבלונדינית שכרה צלמת שהנציחה אותם מתגפפים בשדרה וסחטה ממנו הרבה כסף. כשהילדים גילו שחשבון הבנק של האבא התרוקן, הם רצו למשטרה. בסוף התברר שזו לא גברת, זה אדון, נוכל — שמתחפש לאישה. עוד תעלול של זלמן וינדר, שקרא לעצמו "שושי". הוא הלך על זה לכלא לחמש שנים. ישב באגף של הגברים, שבשבילם הוא היה מתנה משמיים.

     

    אחרי זה הוא "הרג" את חבר הכנסת אמנון רובינשטיין. איך? זלמן המחופש חזר מליל עבודה כזונה בחצר האחורית של תל־אביב, ישב מול הטלוויזיה, הוריד את גרבי הניילון וראה בערוץ 33 איך מצביעים על תקציב המדינה. הוא הרגיש שגונבים אותנו, התרגז, התקשר לכנסת, הזדהה כמנהל המחלקה הקרדיולוגית של בית־החולים הדסה עין־כרם ודיווח על מותו של רובינשטיין, שאושפז באותו היום. קצין הכנסת דיווח ליו"ר הכנסת אברהם בורג, וזה עלה על הבמה, עצר את הדיונים והספיד את רובינשטיין. כל הח"כים עמדו דום, ובורג גם התפלל לעילוי נשמתו.

     

    אחרי זה התבררה הטעות, ובורג כמעט מת מבושה. הקצין קרמשניט (אפרים ארליך) ממחלק המוסר, שהשתמש בזלמן בתור "שגריר" בכל פעם שנערכו סיורים של חברי כנסת בצרות ובזוהמה של תל־אביב, קרא לו מיד לתחנה. זלמן נשבע שזה לא הוא. אחרי זה, כשהתברר שזה דווקא כן, קרמשניט עשה לו ברוגז של שנים. על הסיפור הזה הוא כבר לא ישב בכלא כי למד לעשות בבית־המשפט הצגות של משוגע כמו ארטיסט. במקום מאסר הוא עשה עבודות שירות בבית־אבות בנהריה, היה רוחץ את הקשישים ומשעשע אותם.

     

    וינדר עבד אצלי. סיפר את סיפורו בטיול הפלילים שאני עושה בתל־אביב. "אני ד"ר פרופסור לשרמוטולוגיה זלמן שושי. נולדתי בצפת לזוג ניצולי שואה", הציג את עצמו.

     

     
    זלמן לפני כמה חודשים. "הלך ודעך"
    זלמן לפני כמה חודשים. "הלך ודעך"

     

     

    הוא היה קורבן עוד לפני שהמציאו את המילה פדופיליה. כשהאבא היה מרביץ לאמא הוא היה הולך לחפש חום ואהבה בגן האם. "חצי חיפה זיינה אותי, והחצי השני עמדו בתור. בבוקר הייתי חוזר הביתה עם שבע לירות ונותן לאמא שלי. זה היה המון". כשהתבגר, ירד לתל־אביב ונהיה "תורנית וכוננית, כל לילה, בגשם ובשרב". העמדה שלו הייתה על מדרגות בית־הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, היכן שנמצאים היום הברים הכי נחשבים בתל־אביב.

     

    הרבה רופאים בכירים היו פעם סטאז'רים צעירים במיון של איכילוב, לשם הגיע שושי עם סכינים בגב או פנסים בעיניים. "הקליינטים חגגו עליי, ופתאום גילו שאני לא גברת וכעסו על עצמם מזה שנהנו והגיעו לסיפוק במגע עם גבר. הם נכנסו להיסטריה וחבטו בי ודקרו אותי", נהג לספר. כשנפטר הסנגור שלו, עו"ד צבי לידסקי, הוא בא לבית־הקברות לבוש בשמלה עם זר של 100 שושנים אדומות.

     

    המשפחה זרקה אותו בגלל הבושה. פה ושם "המשקם" הצליחו לסדר לו עבודה, אבל הקרוס־דרסר ההיפראקטיבי והחוצפן חיפש אקשן. הוא סידר לעצמו קצבת ביטוח לאומי מלאה בטענה שהוא משוגע, והסתפק ב"מופע" בסיורים שלי. וכמה שהוא היה מאושר כשבסוף ה־20 דקות שלו היו מוחאים לו כפיים ומבקשים להצטלם איתו, או כששמו לו ביד שטרות של כסף כטיפ.

     

    הוא היה זונה מופרעת, אבל הלך לכל בכורה של הצגה של התיאטרון האידי שעלתה כאן. בשנים האחרונות מינה עצמו לחלוץ המלחמה בפדופילים ובפדופיליה. עשה הפגנות וכתב מכתבים לכל העולם. "תשמרו על הילדים שלכם מהפדופילים המנוולים כדי שלא יקרה להם מה שקרה לי", נהג להגיד.

     

    לפני כחודש, אחרי עוד אשפוז בשיבא, שהיה ביתו השני בשנים האחרונות בגלל כל מיני צרות גופניות ונפשיות, הוא החליט שנמאס לו. איך ידענו? אילנה ארליך, אשתו של הקצין קרמשניט, הייתה עושה לו פעם בשבוע סיר עם אוכל מבושל שהספיק לכל השבוע. פתאום הוא אמר שלא תעשה, שאין לו תיאבון. אחרי זה נתתי לו הוראה ללכת לסופרמרקט, לעשות קנייה, להתקשר אליי כדי שאחייב את כרטיס האשראי שלי ולהתקשר לקרמשניט שיבוא לקחת את המצרכים בניידת שלו. הוא לא קנה ולא התקשר לקרמשניט.

     

    עשרות פעמים הזעקנו אליו הביתה משטרה, אמבולנס ומכבי אש בגלל "חשש לאסון בדירה". הם היו פורצים את הדלת ומעבירים אותו עם סירנה לבית־החולים תל־השומר, ושם היו מצילים אותו. כשהתאושש, היה צועק עלינו עד לב השמיים שבגללנו שברו לו את הדלת. לפעמים גם היה מאיים שבפעם הבאה שנפרוץ הוא יתלונן במשטרה שגנבנו לו 100 אלף שטרלינג מהמחבוא — בעוף במקרר. הוא הלך ודעך. אף אחד בעולם הזה לא יכול לחיות בלי משפחה ובלי חברים.

     

    מדינת ישראל תרוויח הרבה כסף ממותו. פעם "חלמיש" נתנה לו דירת חדר נחמדה עם חלון לים מעל קולנוע דן, ברחוב הירקון. בשנים האחרונות הציעו לו לקנות את הדירה מ"חלמיש" במחיר סמלי מאוד. הוא רצה שאני אקנה עבורו, ואחרי מותו אהיה היורש כאות תודה על ששימשתי אבא שלו בעשורים האחרונים. התחנן והתחנן, אבל הסברתי לו שרק מהבושה שמישהו יגיד שהייתי חבר שלו בשביל לקבל תמורה, זה לא יקרה. "פראייר", היה אומר, "בית עם חלון לים".

     

    בימים האחרונים השכנים הריחו צחנה שעולה מביתו. מד"א, מכבי האש והמשטרה כבר מכירים את הדלת שלו. כתוב עליה: "לא לפרוץ. אני לא בבית". הוא היה בבית. מת כבר שבועיים. בן 68. היה ואיננו. פרחח נחמד — שהופך לחיה כשמתעצבן, תוצר של פגעי שואה, שורד, גנב ונוכל וכייס, מופרע, מצחיק, שתמיד ייזכר כקוקסינל הראשון בתל־אביב למרות שבסך הכל התחפש לאישה ולא עשה שום ניתוח.

     

    הזמרת מירי אלוני סיפרה לי שהיה בא למדרחוב, מבקש ממנה לגרום לו לבכות משירים עצובים ונותן לה שטר של 100 דולר כטיפ. היא תבוא היום לשיר בהלוויה שלו. הפעם כולם יבכו במקומו.