כשהוקמה המדינה, היה הצבא כלי מרכזי באמתחת הממלכתיות של ראש הממשלה בן־גוריון. ישראל הייתה מדינת הגירה עם חזון של אחדות (כולנו אחים, כולנו חזרנו הביתה) ועם מעט מאוד מכנים משותפים אמיתיים בין המהגרים מתימן ומפולין, מגרמניה וממרוקו. המנגנון הקלאסי להפיכת המהגרים לקהילה אזרחית לכידה היה החינוך. בבתי הספר היו הילדים אמורים ללמוד, וליצור, מורשת ישראלית: עבר משותף, ערכים משותפים, תרבות משותפת.
בן־גוריון הבין את חשיבותו של החינוך הממלכתי, אך למעשה החינוך הממלכתי בישראל אינו ממלכתי באמת. הוא זרם, שהלך ונחלש עם הזמן. לצידו התירה המדינה קיומם של זרמים נוספים - הערבי, הממלכתי־דתי והעצמאי - שבהם למדו התלמידים להתבדל מן הכלל ולטפח ערכים מגזריים.
מדוע התיר בן־גוריון את האנומליה הזאת? סביר להניח שהוא איפשר אותה משום שבטח ביטחון יתר בניצחון המגזר שלו. המגזר החילוני־סוציאליסטי, סבר "הזקן", יכול להרשות עצמו להותיר לקרובי משפחתו העניים איי בדלנות בים הממלכתיות, משום שידוע לכל בר־דעת לאן מובילה ההיסטוריה ומי נועד לערימת האשפה שלה. על הזרמים הלא־ממלכתיים, סבר, נגזר להיבלע בגל הגאות הבא של הזרם הממלכתי. התחזית הזאת, כידוע, התבדתה.
לצד בתי הספר עמד לרשותו כלי נוסף: הצבא. צה”ל היה מנגנון חיברות רב־עוצמה שנבנה מהיסוד על פי עקרונות הממלכתיות הבן־גוריונית. אנשים צעירים היו אמורים להתגייס ולבלות בין שנתיים (בנות) לשלוש (בנים) מחייהם במערכת שתלמד אותם שפה תרבותית אחת ותציב בפניהם לאומיות אחת ומשימות לאומיות מוסכמות. גם במקרה הזה גרמו לבן־גוריון הזחיחות והביטחון בניצחון דרכו להרשות חריגות שהלכו ותפחו.
מסיבות מובנות ויתר ראש הממשלה הראשון על גיוס אזרחי ישראל הערבים לצבא. מסיבות מובנות פחות ויתר על גיוס בנות מהמגזר הדתי ולאחר מכן על גיוס תלמידי הישיבות. הוא גם נמנע מלהציע מערכת מוסדרת של שירות לאומי ממלכתי. כיום הממלכתיות בישראל היא לא השלם אלא חלק, הולך וקטן, מחלקיו.
כחלק מראיית הצבא ככלי מרכזי לעיצוב החברה הוענקו לו כלים וסמכויות שאין לצבאות רבים במדינות דמוקרטיות. צה"ל עסק בהתיישבות, בחינוך, בבידור, בהוראת שפה ובגיור. היו לו עיתונים משלו ותחנת רדיו משלו. אלא שלכל הכלים הללו אין עוד מקום. ישראל אינה חברה קטנה בתהליכי הקמה אלא מדינה בסדר גודל בינוני שיש לה מוסדות אזרחיים מתוקנים פחות או יותר. גם אם לא השיגה את יעדי הלכידות שלה, שוב אי־אפשר לחפש את הפתרון בצבא.
לצבא תפקידים מוגדרים מאוד של הגנה על ביטחון המדינה, על פי צווי והוראות הרשות המבצעת. הוא לא אמור להתיישב, לחנך, לגייר או לבדר אזרחים. אין סיבה שלצבא יהיה עיתון שנועד לאזרחים ואין סיבה שתהיה לו תחנת שידור כמו גלי צה"ל, המיועדת בעיקר לאזרחים ומתחרה על רייטינג כמו כל תחנת שידור בעודה כפופה להתערבות מתמדת של מערכת הביטחון בהחלטותיה. המצב שבו יש גוף תקשורת צבאי לכאורה, שנהנה מסגל עובדים זול שאין לו יכולת לעבור למתחרים או לדרוש שיפור תנאים, הוא לא בריא ולא הוגן.
וכשם שאין היגיון בקיומה של גל”צ, אין היגיון בקיום המנגנון האדיר של הרבנות הצבאית. צה"ל צריך להעניק שירותי דת בסיסיים לחיילים החפצים בכך. זה לא מצדיק את המנגנון התפוח והמוטה אידיאולוגית שצמח פה. אין צורך ברב גנרל שדעותיו בענייני נשים מפוקפקות ובכפופים לו העוסקים בהדתה של צבא שרובו מורכב מחילונים. תפקיד הצבא להגן על אזרחי ישראל. זה הכל. √
