חלפו מאז פורסם דוח ועדת ביטון, והנייד של האיש שעל שמו נקראה הוועדה לא מפסיק לצלצל. 360 עמודי הדוח, שנועד "להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך", חוללו סערה ציבורית עצומה עוד לפני ששורה אחת מהם יושמה. בסלון ביתו שבתל־אביב יושב המשורר ארז ביטון, 75, ומשקיף על הלהבות ברגשות מעורבים. "הדוח הזה הצליח להרעיד מדינה שלמה ולהציף את המשבר. יש פה מהפך היסטורי שקורה לראשונה מאז קום המדינה", הוא אומר. "כל הדברים שקורים סביבו לא קלים, וברור לי שאני אשלם מחיר אישי, אבל בשבילי זו סגירת מעגל של מחויבות לזהות העם כולו, ולזהות המזרחים בתוך המדינה. מבחינתי זה מענה לאדם שאמר לי שגם בעוד 400 שנה, לא תשתנה ההגמוניה האשכנזית. שהמצב יישאר אותו דבר כי הדברים כבר מובנים ומבוססים. הייתה לי הרגשה שאני הולך לשבור את המוסכמה הזאת".
אז הסערה שהתפתחה בשבוע האחרון היא השינוי שייחלת לו?
"האמת, אני לא מבין איך זה הגיע למצב הזה, אבל אני כן מבין את חשיבות הנושא היום, דרך אותה התפרצות. יש כאן זעקה שחיכתה לצאת כבר המון שנים. בשנת 81' הדרכתי עובדים סוציאליים באור־יהודה וצילצל אליי שמעון פרס, שביקש שאבוא לנאום בישיבת המערך בתל־אביב. הוא אמר שהעמדה שלו היא לתת למשוררים ואמנים להביע את המחאה. אז הלכתי. לפניי דיבר עמוס עוז ואחריי דיבר א.ב. יהושע, ומשום מה באותו הרגע הייתי הפוך מבלעם — באתי לברך והתחלתי לקלל. זה היה נורא: התחלתי לדבר על העוול שעשו לאבא שלי ועל העוול שעושים למזרחים, תקפתי את הכנענים ואת מי לא. בוא נגיד שיכולתי להיות חבר טוב של מפלגת העבודה לימים רבים, אבל לא הלכתי לכיוון הזה".
סיפרת להם, כמו בשיר שכתבת, איך אבא שלך נאלץ לנקות מחראות בבית נבאללה?
"הדחף הפנימי לצעוק את המצוקה, את העוול, נראה לי הכי נכון באותו זמן. הרגשתי שאני מדבר מגרונו של אבי שאהב את הארץ אהבה שלמה. לא היו לו אנרגיות לדבר סרה או לערער על המצוקות שנתקל בהן בגלל חוסר שפה, חוסר עבודה ועוד. אבל התחושה שלי מול הדוח היא לא רק הצעקה הזאת. יש בי גם סיפוק שמתעלה על כל הסערה והאמירות הפוגעניות".
לבנות זהות שלמה
נדמה שאת האש שעוררו מסקנות ועדת ביטון ייקח עוד זמן רב לכבות. מה שהתחיל בחיוכים ולחיצת יד לשר החינוך בנט, שיזם את המהלך, התכער עד מהרה כשמבקר הקולנוע של גל"צ גידי אורשר, כתב בפייסבוק פוסט שבו קרא "לכל הזווידות והכחלונים, הש"סניקים מחד והקשת המזרחית מאידך והיללנים המקצועיים מן המזרח. בפעם הבאה שיהיה לכם התקף לב: ותרו על הצנתור ושימו רגל של תרנגולת על הראש — תרופת הסבתא שלכם".
השעייתו של אורשר נתנה את האות למערכה בפייסבוק, שאליה הצטרפו המשוררים מאיר ויזלטיר ("תמיד יימצאו מועמדים מתנדבים לאייש ועדות של 'בגידת האינטלקטואלים'") ואגי משעול ("דבריו של אורשר הם רק ביטוי למים שהגיעו עד נפש מההסתה המזרחית כנגד כל מה שהוא אשכנזי"), וגם הפרסומאי לשעבר אריה רוטנברג, שקבע פשוט, "אל תיקחו את זה קשה: המזרחים נחותים מהמערביים". מהר מאוד הצטרפו גם פוליטיקאים לחגיגה ונדמה שהמילה האחרונה בנושא טרם נאמרה. ומה אומר על כך ביטון?
"מאוד הצטערתי כשויזלטיר ואגי משעול דיברו מה שדיברו. אמנם נפגעתי, אבל אני עדיין שלם לגמרי עם התפקיד יש לי הרגשה פנימית שאני יותר עגול, יותר שלם. פחות פגיע. אני יודע שהדוח הזה יעמוד לדורות, כדרישה לנוכחות מזרחית בתוך המציאות הישראלית, וזה נותן לי סיפוק. צילצל אליי חבר ילדות מלוד בהתרגשות עצומה ואמר שהוא וכל אחיו יושבים יחד ומשבחים את הדוח, שנתתי להם גאווה. זה פי כמה יותר גדול ממה שקרה לי בפרס ישראל, וכבר אז אנשים באו אליי ברחוב ונישקו לי את היד. אני מרגיש ששמתי על השולחן בצורה המרוכזת והחריפה ביותר את הנושא של המזרחים".
אתה מאמין שהדוח יתקן את האפליה?
"אם יישמו את ההמלצות, וייפתח שיח עמוק של הכרה בזכות הקיום של הזהות המזרחית, כחלק לגיטימי בנרטיב הישראלי הזהותי הכולל — כן. יש לי גם תחושת אחריות, שמדובר בדוח שרוצה באמת שיח אמיתי בין חלקים שונים בחברה הישראלית. אתמול קראתי שוב בביוגרפיה של אלתרמן ואני רואה דבר מדהים: הוא בעצם הציע את דוח ביטון לפני 62 שנה. בשנת 54' הוא כתב בטור השביעי מאמר בשאלה אם נכון לוותר מכל וכל על ההוויה הגלותית, וטען שלא, ושצריך להקשיב לעדות המזרח. אלתרמן אמר את זה. זה לא משהו שהמצאנו משום מקום".
נפגעת מדבריו של גידי אורשר? נעצבת?
"אם נעצבתי? למה, בגלל הדברים שלו? הרי אורשר לא דיבר על הדוח עצמו, וגם אחרים לא. אני גם ממש לא בטוח שכל המקטרגים קראו בכלל את הדוח. כשאתה מסתכל על אורשר אתה מבין שהוא לא אומר מערכת החינוך וכו', אלא שוב חוזר לסיסמאות של יללות של מסכנים, פרימיטיביים וכורתי ראשי תרנגולים וארנבות וניסים".
לדעתך צריך לפטר אותו מגל"צ?
"זה לא מקומי להחליט החלטות פרסונליות. אני מסתפק באחריות העצומה שמוטלת עליי. אני קורא לאשכנזים להבליג על הדעות הקדומות שעלו בימים האחרונים. אני לא רוצה שבעוד 50 שנה יצטטו אותם כפי שמצטטים היום את הדעות הבזויות והגזעניות של העיתונאי אריה גלבלום, שביזה והפחית בערך העולים בשנות ה־50. אורשר ודומיו יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל דבר אחד ברור: השסע העדתי עדיין כאן".
אבל הסערה התחילה עם ההמלצות ללמד דמויות כמו הרב עובדיה יוסף והבאבא סאלי, או לבקר בקברי צדיקים. אתה מבין את הטוענים שזה רחוק מהם?
"לקחו את האלמנט של קברי צדיקים כדי להכפיש ולהנמיך ולשלול את היהדות המזרחית כולה — ובפירוש לא לקרוא את ההמלצות. אין בדוח בשום מקום המלצה להשתטח על קברים. טבעי שילדים ילכו לאתרי מורשת ואני לא אגיד למישהו לאן ללכת. אם מישהו רוצה ללכת לקבר רחל המשוררת או לאומן ולרבי נחמן, שילך. אני בא מתפיסה יותר רציונליסטית, אבל אני לא בז לאנשים, בטח לא למי שחי בפריפריה ומגשים הלכה למעשה את חזון בן־גוריון.
"ההמלצות נועדו לפתוח דו־שיח עם משעול ועם ויזלטיר ועם עמוס עוז ודויד גרוסמן. לשוחח איתם על מהי הזהות שאנחנו רוצים. כרגע הזהות חלקית — היא קצת אמריקניזציה, קצת מזרח אירופה, וחסרים בה חלקים. האם זאת הזהות שאנחנו מבקשים? אנחנו רוצים זהות אינטגרטיבית".
העיתונאי דניאל בן סימון, שחי במרוקו עד גיל 61, טען כי לאחר שקרא את עיקרי הדוח, הוא מבין שנפלת בפח של בנט, ושנערים כמוהו השתוקקו להיכנס למסגרות חינוך צרפתיות ולא להיתקע בעבר.
"בן סימון מבלבל פה בין עמדה פוליטית לבין עבודת מחקר, ובין בנט לבין הדוח. למה מחברים אותי לפוליטיקאים? מה, אני מירי רגב? אני פוליטיקאי? לי לא משנה אם בנט יזכה בקולות המזרחים או אם הוא יקום מחר ויעזוב. העובדות הן שבזכותו ישבו פה מאה חוקרים ובדקו מה קיים והציעו מה לעשות והוציאו דוח שמסעיר עולמות.
"מה דניאל בן סימון רוצה להגיד? שאין משוררים מזרחים? אבל יש. אז מה, לא צריך ללמד אותם? הוא למד במרוקו שירה צרפתית, ושירה צרפתית זה לא שירה עברית. שירה מזרחית היא שירה עברית עם אלמנטים מזרחיים. אם הוא לא רוצה, שלא ילמד שירה עברית, אבל אני טוען שהתלמיד זקוק לזהות שלמה, וחלק מזהותו זה ללמוד את הסבא והסבתא, הדורות הקודמים. אני לא מתרגש מאנשים כמו בן סימון".
אבל אתה יכול להבין את מי שחושש מהזהות החדשה שאתם מנסים לכונן?
"אנחנו לא מנסים להרוס את הישן. זה לא נכון מה שאומרים העוינים, שאני רוצה לבנות נרטיב נפרד מזה של הצבר, שגם הוא לעג, כי הוא זריקת כל ההיסטוריה היהודית לפח. אני רואה בעצמי צומת מרכזי של מפגש מזרח ומערב. הצטלבות של כל הטוב והיפה שהאשכנזים הביאו לפה, עם אלמנטים מזרחיים שהומים בתוכי וחשוב לי לתת אותם בתוך המארג של הזהות הכוללת".
טוענים שהדוח מכניס את המזרחים לגטו.
"להפך, כרגע אנחנו גטו. גטו שלא מתייחסים אליו ויורקים עליו. במצב הקיים, האוניברסיטאות לא מלמדות קורסים לחקר יהדות המזרח. עד לפני עשר שנים היה מרכז לשימור מורשת המזרח במשרד החינוך. סגרו אותו והפעילות הופסקה. מדובר ב־17 קהילות, ריבונו של עולם, מה, לא מגיע להן שישמעו את קולן? העבודה שלנו הייתה לציין מצב קיים, ואנחנו מבקשים מהממונים להציע פתרונות. בינתיים התשובה כוללת גזענות. אני רציתי שנשב, איזושהי מועצה של מזרחים ואשכנזים, ונלבן את הזהות ונחליט מה מכניסים. במקום זה מה אנחנו מקבלים? הרבה נאצות וגידופים. מאיפה זה בא?"
בלי לפחד
המלצות ועדת ביטון רבות ומגוונות וקוראות לשינוי בכל תחומי החינוך: מכתיבת ספרי לימוד ועד הפקת סדרת טלוויזיה, שתעסוק בתרומתה התרבותית של יהדות ספרד והמזרח לציונות מראשיתה; מהוספת מערך שיעורים לתלמידים ועד הקמת פקולטה באוניברסיטה ללימודי יהדות המזרח; מביקור במוזיאונים ובמרכזי מורשת ועד מסעות העשרה במרוקו ובארצות הבלקן. זהו הדוח המקיף ביותר שנכתב אי פעם לשינוי החינוך בישראל מהפרספקטיבה המזרחית, שינוי שתוקף בין היתר ישירות את מדיניות כור ההיתוך ושלילת הגולה. כמה זה יעלה? על פי הדוח, 250 מיליון שקל בשנה, סכום שכבר הקפיץ כמה אנשים.
"תראה, אני לא יודע לתקצב. לקחתי את ד"ר יגאל בן־שלום, שהיה מנכ"ל הביטוח הלאומי עד לפני כמה שנים ושהיה מנכ"ל משרד העבודה והרווחה", אומר ביטון כשאני שואל אם לא מדובר ביותר מדי כסף. "זה בן אדם שעברו מיליארדים תחת ידיו. הוא יודע לתקצב. הוא קבע שצריך להקצות 250 מיליון, כולל פירוט לסעיפי תקציב שונים".
למה לא לקחת את המיליונים האלה ולהשקיע אותם בעיירות הפיתוח?
"זה אותו הדבר, רק בתחום החינוכי והתרבותי. אנחנו מדברים על חינוך, לא על קרקעות. יש לחינוך אספקטים שונים. הכסף הזה ילך לעשרות תקנים של מזרחים ולא מזרחים באוניברסיטאות, אבל גם להשקעה בחינוך בפריפריה, כך שתלמיד מזרחי יכיר את החלק והתרומה של המשפחה שלו להיסטוריה שלנו. אנחנו רוצים להחזיר את הביטחון העצמי לילדים האלו ולתת להם תמיכה חינוכית ותרבותית שמגיעה להם".
אבל אולי הבעיה היא במספר הסעיפים הרב מאוד שהכנסתם?
"זה עושה רושם מפחיד, אבל זה ממש לא. לא יכול להיות שבמל"ג לא יהיו אפילו 20 אחוז מזרחים. פניתי למל"ג וביקשתי שיכניסו חמישה־שישה פרופסורים. לא חמישה־שישה? שייתנו ארבעה, שייתנו שלושה, שייתנו משהו. אמרו לי, לא. יש גם רק אישה אחת במל"ג. אז אמרתי להם, תכניסו את פרופ' חביבה פדיה — אמרו לא. אמרתי, תכניסו את פרופ' יוסי טובי ואת פרופ' אהרן ממן — לא מכניסים".
איך זה נראה שפדיה מומלצת למל"ג על ידי הוועדה שבה היא חברה?
"סליחה, על פי אילו קריטריונים קובעים מי ייכנס למל"ג? בוא נשב עם המל"ג ונפתח את הקריטריונים ונראה. אותו דבר עם ועדות המקצוע, שהפסיקו ללמד נושאים מזרחיים ויוצרים מזרחים כחובה. תושיב חמישה־שישה מזרחים בוועדות המקצוע שייתנו משקל גם למזרחיות בתוכניות הלימודים. מה יקרה? תאמין לי שנהיה עם פחות מפולג. אני רוצה שוויון ושיח".
אגי משעול כתבה שאתה מגלומן כי שאתה יו"ר הוועדה שממליצה ללמד אותך כמשורר קאנוני.
"מה כואב לי בדברים האלה? ההחמצה של העובדות האמיתיות. זה פשוט לא נכון מה שהיא אומרת עליי. לא שהיא אומרת שאני מגלומן. זה לא אכפת לי. גם היא מגלומנית. יש משורר שהוא לא מגלומן? בקטע הזה אני רגוע. אבל זה שהיא מייחסת לי זדון וכוונה להכניס את 'הסיפורים שלי' לתוכנית. קודם כל, איזה סיפורים? אני משורר. מעבר לזה, יש את המציאות שאותה הוועדה בדקה. עד לפני חמש שנים, לימדו משוררים וסופרים מזרחים כחובה. זה חמש שנים, תלמיד — וזה על סמך ועדת המשנה לספרות, שאגב, בכלל לא הייתי חבר בה — יכול להגיע לכיתה י"ב ולסיים בגרות מבלי לקרוא שיר אחד מזרחי, סיפור אחד מזרחי. זו עובדה. אז מה הטענה שלה כלפיי? אם הוועדה לספרות אומרת שהמשוררים החשובים והמובילים היום הם ארז ביטון ואמירה הס, אז בגלל שאני יו"ר הוועדה אסור לי להסכים עם זה?
"זה לא יפה, הדבר הזה. מה, אמרתי דבר דופי על התרבות הקיימת? אני לא חלק מהתרבות הקיימת? הרי גדלתי על אלתרמן ואני יודע חצי אלתרמן בעל פה. וכן — אני חושב שאני ראוי להילמד בבגרות. הייתי המשורר המזרחי הראשון שנתן ביטוי למשבר ההגירה וגם לאיחוי, מתוך שימוש בערבית אל תוך העברית. המצאתי סגנון חדש, מה לעשות? ואחריי קמו עשרות משוררים, אז לא מגיע לי שילמדו שיר אחד שלי חובה בתיכון?"
בחזרה לספרד
אחד הסעיפים בדוח שעוררו תגובות לעגניות וציניות, הוא ההמלצה לארגן טיולי בני נוער לארצות הבלקן, ספרד ומרוקו. אני אומר לביטון שלצד מי שבירך על האפשרות שתלמידים יכירו מקום שונה, שאינו מחנות ההשמדה בפולין, יש מי שזילזל בניסיון להעמיד מקבילות "מזרחיות" לאירועים אשכנזיים ולאישים אשכנזים, שעליהם מתחנכים תלמידי ישראל כיום.
"סליחה, למה לא ללכת לספרד?" משיב ביטון בשאלה. "מרוקו פחות רלוונטית בגלל המצב הביטחוני, אבל בספרד אין לך עיר שאין בה יסודות של הוויה יהודית מן העבר לפני הגירוש. למה שתלמידים לא יכירו את ההוויה הזאת? מעבר לזה, לא באים להתחרות עם אף אחד. לא להוריד מזקנו של הרצל אפילו שערה אחת ולא להקטין את כל הדברים המופלאים שכבר יש — את העלייה ראשונה והשנייה וכן הלאה. אבל שיזכירו את מעפילי אגוז שטבעו בים, מה יש? שיזכירו את המחתרת של יהודי אלג'יריה, שעזרו למרוקאים ונלחמו במשטר וישי. שיזכירו מבלי להשוות. זה לא קשור להשוואה בכלל. אף אחד לא יכול להשוות לשואה. אבל למה לא להכיר את שואת יהדות לוב, שעליה יוסי סוכרי כתב את 'בנגאזי-ברגן־בלזן'?
"אשתי רחל ילידת הארץ, הוריה ברחו מיוון בשנת 44'. אחותה נעלמה בים בניסיון הבריחה, הסבא שלה נלקח מבית הכנסת באתונה לאושוויץ, עד היום יש שריטה רגשית, נפשית־עמוקה. למה לא לתת לזה ביטוי? אני הייתי הראשון שכתב על שואת יהדות יוון. אנשים שאלו אותי אז, מה, היה בכלל דבר כזה? ודאי שהיה, אז למה להעלים? אתה יודע, זה אמנם סמלי, אבל גם אני נחשב ניצול שואה, כי נולדתי ב־1941, תחת שלטון וישי ומי שנולד בתקופה הזאת נחשב פליט. אנחנו המזרחים כואבים את השואה לא פחות מאף אחד אחר. הילדים שלנו נסעו לפולין וראו את הזוועות, דברים נוראיים שהם חלק מההיסטוריה של העם היהודי. זה שייך גם לנו".
ראית את המונולוג ב"גב האומה", שבו ליאור שליין לעג לשואת המזרחים?
"זה מסמל בדיוק את הלעג של ההגמוניה, שחושבת שאפשר לבוז לכל דבר. זה מעשה מכוער מאוד. אני לא נכנס לאנליזה של הדברים ששליין אמר. אני דוחה בשאט נפש את העמדה הפלגנית הזו. אני חושב שלענות לו בצורה הגיונית זה לא נכון, כי כל דבריו נובעים מעמדה של לגלוג ולעג, ולא מתוך התייחסות עובדתית לעומק הדברים. זה כל הסיפור. הוא ביזה את הזולת ואת הנושא כולו".
יש טענה שנוצרה תחרות סבל בין אשכנזים או מזרחים, ושלא ככה מתקנים.
"לפי הגישה הזאת לא צריך לבקש כלום והמצב יימשך ככה, בהתנשאות ובשליטה ובהגמוניה מוחלטת של האשכנזים ובא לציון גואל. כבר שמעתי מישהו שאמר 'מה אתם צריכים דוח? חכו כמה דורות'".
מה זאת אומרת?
"הוא התכוון שבעוד כמה דורות, כביכול בגלל נישואי תערובת, כבר לא יהיו מזרחים. אגב, זה לא יקרה כי יש קשר מובהק בין מוצא לבין פיזור גיאוגרפי. הסיכוי שבחור מעיירת פיתוח ייצא משם ויתחתן לתוך משפחה אשכנזית הוא עדיין נמוך מאוד.
"אני טוען שצריך פשוט ללמוד את ההיסטוריה. צריך לדעת שברצף ההיסטורי של התרחשויות שנוצרו לאורך הדורות יש הד גם ליהודים מזרחים. צריך לחשוף בפני הילדים את נקודות הפריצה של היהדות, למשל במרוקו ובאלג'יריה. את מבשרי הציונות, יהודה ביבאס ויהודה אלקלעי, שפעלו עוד לפני הרצל. ללמד את הסוגיות הכואבות על ילדי תימן ולהעלות אותן לשיח. מה הבעיה בזה? בלעדי זה אתה פשוט מתעלם מהמציאות. אפשר וצריך לתאר את המצב הקיים, את כל המורכבות שנמצאת סביב המצב הזה. למה לא?"
אתה נלחם כבר שנים ליצור סדרה כמו “עמוד האש”, המתמקדת בתולדות הציונות. עכשיו זה מתחיל לקרום עור וגידים. אתה מרגיש סגירת מעגל?
"גם פה יש תיקון עוול. לפני 35 שנה פנינו, ויקי שירן ואני, לבג"ץ, אחרי שראינו ש'עמוד האש' לא מכניסה כהוא זה מתרומת יהדות המזרח להקמת המדינה, ליישוב הארץ וכולי. זה חרה לנו. הרגשנו פגועים. זה בעצם עוד מסלול שבו אתה קולט שמתעלמים מקיומך. אז אתה לא קיים בשירה, אתה לא קיים בהגות ואתה לא קיים בהיסטוריה. לכן חשבנו ליצור סדרה בת 21 פרקים, שתיתן ביטוי לתולדות יהדות ספרד והמזרח — מגירוש ספרד ועד ימינו — כשהדגש הוא על תרומה. גם כאן, לא באים להתחרות עם אף אחד".
קראו לנו פולקלור
ביטון, שנולד באוראן שבאלג'יריה, להורים יוצאי מרוקו שהעניקו לו את השם יעיש, עלה עם משפחתו בגיל שש למעברת רעננה וממנה ללוד. אביו, סיפר בעבר, מעולם לא התגבר על משבר העלייה והקליטה. בגיל 11 נפצע ביטון מרימון יד שמצא עם חברו בשדות ליד ביתו. הוא התעוור וידו השמאלית נקטעה, אבל מאז לא ויתר לעצמו בשום משימה: למד שירים בעל פה, סיים תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר־אילן, ובעבר סיפר שהפציעה היא שהביאה אותו לטפל באחרים.
"תמיד הייתה לי זיקה חברתית", הוא אומר. "כשהייתי עובד סוציאלי באשקלון וכשהייתי פסיכולוג, חייתי יום־יום את המצוקה והקליטה הקשה. הקריטריונים לקבלת תמיכה היו נוראיים. למשל אמרו לאישה בת 55 לטפס עם סולם לקטוף תפוזים מהעצים, אחרת היא לא תקבל תמיכה כספית או עזרה. זאת אישה שלא עבדה יום בחייה, שהייתה עקרת בית ועכשיו היא צריכה לעבוד בפרך לצד כל הצרות שלה, של קליטה ושפה. כך המדינה אמרה לנו להתנהג עם העולים החדשים, עם המזרחים. והאנשים האלה הם חגורת הביטחון מסביב לארץ. מה, הם עד כדי כך דפוקים שהלכו לירוחם? בפועל הם נשלחו לשם למלא את חזון בן־גוריון. למה מתעלמים מזה? כי כולם מרוקאים? שמו אותם שם וצריך להתייחס אליהם במלוא הכבוד וההערכה".
את זהותו המזרחית האקטיביסטית פיתח ביטון כשהצטרף לפנתרים השחורים בשנות ה־70, והקים את התא האקדמי של התנועה באוניברסיטת בר־אילן. "בשנות ה־20 שלי עבדתי עם עולים ממרוקו ולא הייתה לי מודעות לאפליה ולקיפוח. בפעם הראשונה ששמעתי ברדיו איך סעדיה מרציאנו, מראשי הפנתרים, שוכב בבניין העמודים בירושלים ועוצר את התנועה, התמלאתי התרגשות עצומה. קשה לי אפילו להסביר למה. הרגשתי משהו פנימי, עמוק, שאמור להתרחש. שם הבנתי שחייב להיות שינוי".
בתקופה ההיא כתב שירים מכוננים כמו "שיר זוהרה אלפסיה" ו"שיר קנייה בדיזנגוף". לפתע, שבר ההגירה של יהודי מדינות ערב הפך ממונח סתרים לתיאורים חיים, מלאי רגש ועצב. אבל לקח זמן עד שהשירים האלה הגיעו לתוכנית הבגרות.
"אותי לא קיבלו", אומר ביטון. "פרט לשש השנים האחרונות, הכל היה שממה. עשרות שנים של אי־קבלה. כל כתבי העת הצבועים שהתחזו כל השנים לאליטה — וגם בזה אני מאשים את עצמנו, שנתנו להם את ההסכמה שלנו שהם אכן אליטיסטיים — בחרו את מאיר ויזלטיר ואת יונה וולך ואת יאיר הורביץ, ואותם המליכו 50 שנה. ארז ביטון היה לגביהם 'סנטימנט של המונים', ככה הם כתבו בעיתונים. ועזוב ארז ביטון, איפה פנחס שדה? גם אותו הם הדירו. אז אם פנחס שדה לא התקבל, ארז ביטון יתקבל?"
זה נמשך היום?
"קראו לנו פולקלור כל השנים — פולקלור, לא ספרות אמיתית — וגם היום יש כאלה שממשיכים. וזה למרות שכתב העת לספרות שערכתי, 'אפיריון', העמיד במשך השנים משוררים בעלי משמעות עצומה, מזרחים ואשכנזים גם יחד. אז מה, זה עדיין לא מספיק כדי להיות ספרות? אני עדיין חושב שעושים לי פחות ממה שמגיע לי, כי לפי דעתי 'בית הפסנתרים', ספרי האחרון, הוא ספר ברמה בינלאומית, שיכול לעמוד במדף אחד עם שירה בינלאומית, והוא לא זוכה מספיק להערכה".
כמו רמזור
אחת מהמלצות הוועדה שעוררה מחלוקת הייתה לכלול בתוכנית הלימודים גם את משוררי "ערס פואטיקה" הצעירים, עדי קיסר, רועי חסן ושלומי חתוכה. אלה אמנם רואים בביטון אב רוחני, אבל המבקרים התמקדו בעובדה שכל אחד מהם הוציא ספר אחד או שניים.
"אחת ההמלצות של הוועדה היא להוסיף לתוכנית הלימודים נושא חדש בארץ, 'שירת ההגירה'", אומר ביטון. "במשך כל השנים, משוררי הגירה הוגדרו בישראל פולקלור — שזה לא נכון — או חצי־פושעים ו'מקללים'. אמרו שאין בהם שום דבר, וגם זה לא נכון. השירה הזו צריכה לקבל לגיטימציה, כמו כל שאר הנושאים. ואם מקבלים את מהות הסוגה, צריך לקחת את הטובים ביותר, והרשימה כוללת גם את שלושת המשוררים האלה. תראו את הערבים של עדי קיסר — אלף איש מחכים בחוץ. שלומי חתוכה, לדעתי ידברו בו עוד 50 שנה. והאותנטיות של רועי חסן היא סוג של דוח ביטון שהוא הביא למציאות הישראלית. תבין, צריך המון אומץ לעמוד מול כל זה. והתלמידים מוכנים ללמוד שירה צעירה כזאת".
ולך יש את האומץ עכשיו?
"לדעתי הדוח הזה יעמוד כרמזור שדורש התייחסויות. סביר להניח שאני אשלם מחיר אישי. כבר לא יאהבו אותי כולם. אבל מעל כל זה אני מרגיש פשוט התרוממות רוח מול רגע היסטורי. זה רגע היסטורי עבור מאות אנשים שהידפקו במשך שנים, באינטרנט ובמכתבים ובנוכחות פיזית, עבור 17 קהילות שלא ידעתי על חלקן וכל הכוח המורשתי האצור בתוכן, והקריאה הפנימית שלהן, 'הצילו, תנו לנו נוכחות. אנחנו מתחננים. תנו לנו כמה שורות בתוך המערכת החינוכית'. גרוזינים ואיראנים ובוכרים ומרוקאים ואתיופים ומה לא.
"וזוהי רק תחילת הדרך. הדוח נוגע רק למערכת החינוך. צריך התייחסות לכלל היחסים בין מזרחים לאשכנזים בארץ — בין שאלה הדמויות שמופיעות על השטרות שלנו ובין שאלה שמות הרחובות. העובדה שהדוח הרעיש עולם, שגעשה הארץ — היא ההוכחה שהשינוי צריך לבוא. אני לא הערכתי נכונה את משמעות הדוח בתוך המהלך של ה־70 שנה. אני גם לא יודע עדיין איך יתייחסו לדוח הזה — האם יראו בו איזה מקרה דרמטי של קריאה של המזרחים לנוכחות ולשייכות, או שהוא יעבור מן העולם בלי סממן משמעותי. כך או כך, כבר הצלחנו להשיג משהו".
אתה חושב שצריכה לקום היום תנועת מחאה אקטיבית כמו הפנתרים?
"לא, הדוח עושה את העבודה. אני רוצה למנוע התנהלות לא מבוקרת ואני נגד שימוש בכוח. הדוח הוא מספיק בסיס לדו־שיח. אני רואה כבר איך הוא מעורר תסיסה אינטלקטואלית, ואני מקווה שאשכנזים יאמצו אותו בשתי הידיים. מה אני בסך הכל מציע? ביקשתי לחזור ולרכוב על חמורים? הם לא קראו בכלל את הדוח ונטפלים לקברי צדיקים". •
