יעקב (ז'ק) בכר, מי מכיר, מי יודע, כתב אוטופיה. קוראים לה "אנטי גויות בציון". הוא מספר שם על מפלגה גזענית שקמה בציון, היא מדינת ישראל, ועל התגובה הציבורית שריסקה את המפלגה. בכר היה נציג יהודי אלג'יר בקונגרס הציוני הראשון. בדיוק באותם ימים גם תיאודור הרצל כתב אוטופיה, "אלטנוילנד", שעסקה במעמדו של הזר והשונה, במדינה שתגשים את החלום הציוני. באופן מפתיע, אצל שניהם ציונות ונאורות חד הם.
ייתכן שדווקא בגלל הבסיס הלאומי של הציונות, שניהם חשו צורך להבהיר שלאומיות איננה לאומנות ובוודאי לא גזענות. גם ז'בוטינסקי, במאמר המוכר ביותר שלו "קיר הברזל", מדגיש את העיקרון הכפול — ריבונות יהודית ושוויון זכויות לבני המיעוטים. אפשר להניח שהמסר הזה נובע גם מהבסיס הרעיוני של הציונות. היהודים זכאים למדינה יהודית, משום שבכל מדינה ומדינה הם היו הזרים והנרדפים. אבל, הוסיפו ההוגים הציוניים, מה שעשו לנו אנחנו לא נעשה לאחרים. הציווי היהודי העתיק הפך לציווי לאומי.
ספק אם יש בוגר תיכון אחד שלא מכיר את "אלטנוילנד". וספק אם יש תלמיד תיכון אחד שמכיר את "אנטי גויות בציון" של בכר. אם בעוד עשר שנים, בעקבות דו"ח ועדת ביטון, בוגרי תיכון יידעו על האוטופיה של בכר, התוצאה לא תהיה "עדתיות" ולא "בדלנות" כדברי קשקשנים למיניהם. התוצאה תהיה כפולה. גם ציונות, גם נאורות.
*
אין לי מושג ירוק אם יהודה הלוי טוב יותר משלום שבזי ואם ביאליק עדיף על שניהם. וגם אין לי מושג אם התזמורת האנדלוסית עדיפה על הפילהרמונית. זה גם לא חשוב. זה עניין של טעם. מה שהרבה יותר חשוב הוא ערכים. יש שוויון בין בני אדם. אין שוויון בערכים. במובנים ערכיים רבים המזרח, יסלחו לי אדוארד סעיד וחסידיו השוטים, נותרו מאחור. חטאי הקולוניאליזם והאימפריאליזם כבר ידועים. מותר לעסוק בהם. אבל הם לא הסיבה לנחיתות — אין מילה אחרת — של העולם הערבי. משום שהנחיתות הזאת קיימת גם במקומות שלא סבלו מפגעי הקולוניאליזם.
הסיבה העיקרית לפער בין מזרח למערב, יורשה לי לטעון, היא מעמד האישה. ככל שמעמד האישה גבוה יותר, כך החברה משגשגת יותר. ולהפך. ולכן, לחרדים ולערבים יש אחריות למצבם. שפרו את מעמד האישה – ומצבכם ישתפר. לדוגמא, הערבים הנוצרים בישראל במעמד הרבה יותר גבוה – בזכות מעמד האישה. זה לא הגורם הבלעדי, אבל זה הגורם החשוב ביותר. כך שאין לנו שום צורך ב"החזרת עטרה ליושנה" מתוצרת ש"ס. אם זו המזרחיות, שהיא בכלל חיקוי של הליטאיות החרדית, אז מדובר בעיקר בטיפוח הבורות והנחיתות.
הבעיה עם אינטלקטואלים מהזרם הפוסט־קולוניאלי, ללא שום קשר למוצא, היא שהם עוסקים בעיקר בהחצנת האשמה. הם משחררים את העולם המוסלמי, הערבי, המזרחי, מכל אחריות למצבו. מבחינתם המערב אשם. לא המזרח. לאסכולה הזו אין שום בסיס "עדתי". להפך. הזרם הפוסט־קולוניאלי התפתח באקדמיה המערבית. זהו זרם הרסני שגם אם יש לו פה ושם טענות נכונות, הוא בעיקר זרם של הונאה והונאה עצמית.
*
ההינדים והמוסלמים הגיעו לבריטניה מתת־היבשת ההודית באותו זמן ובדרך כלל מאותו מעמד כלכלי. הם עברו את אותו מסלול ייסורים של אפליה וגזענות. ולמרות זאת, ההינדים הצליחו תוך שני דורות להגיע לפסגת ההישגים בתחום ההשכלה. הם כבר עוברים את הבריטים הלבנים וגם את היהודים, שתמיד הצטיינו בהשכלה. ולעומת זאת, קבוצות מהגרים שהעדיפו לדבוק בערכים של דיכוי נשים והשלטת חוקי שריעה — נותרו מאחור. מוסלמים שהשתחררו מההונאה העצמית ומהדיכוי העצמי הצליחו במערב כמו ההינדים. מי שהעדיף דבקות בערכים של דיכוי, שלא יתלונן על דיכוי. הוא האשם העיקרי במצבו.
רוב יוצאי ארצות המזרח בישראל בחרו דווקא בדרך ההינדית. הם התמערבו. ובלשון עממית: השתכנזו. הם התערבבו. וזה אומר שלרוב בני הגיל השלישי יש כבר נכדים "מעורבים". לא כך בתחום הקולנוע והפרסום. שם המזרחי הוא בדרך כלל דמות עילגת. מבקר הקולנוע גידי אורשר והפרסומאי אריה רוטנברג, שעוררו רעש עם פוסטים מטופשים, הם תוצר מובהק של עולמם המקצועי. רוטנברג התרברב בכך ש"יהודי גרמניה הם כמו הגרמנים". כלומר עליונים. ו"מירי סיבוני רגב היא השתקפות של מרוקו".
רוטנברג היה אמור לדעת שני דברים. ראשית, שהגרמנים אכן דיברו על עליונות גרמנית, לעומת הנחותים למיניהם. בעיקר יהודים. זו לא הייתה ביקורת ערכית. הם לא רצו שהיהודים ישתנו. זו הייתה גזענות. אנחנו יודעים איך זה נגמר. ושנית, הוא צריך לדעת איך יהודי גרמניה התייחסו ל"אוסט יודן", יהודי מזרח אירופה, שנחשבו לנחותים בעיניהם. אין צורך לזלזל ב"אוסט יודן". להפך. הם הגיעו לארץ, וגם הם בחרו לזנוח את המזרח־אירופיות לטובת המערביות. העבר מעניין ומרתק ברמה ההיסטורית. אין צורך להישאר שם במישור הערכי.
התרבות המערבית של היום, צריך להודות, היא הומנית, דמוקרטית, ליברלית ונאורה יותר. היא כללה בעבר יסודות של פאשיזם, נאציזם, סטליניזם וגזענות. הם בדרך כלל הובסו. בכר, באוטופיה הנהדרת שלו, מייצג את הנאורות המערבית. רוטנברג, בפוסט העלוב שלו, מייצג את הגזענות המערבית הישנה, שפה ושם עדיין רוחשת.
*
יש לי מחלוקות מכאן ועד להודעה חדשה עם רביב דרוקר, אבל התחקיר על "שוברים שתיקה" ששודר השבוע בתוכנית "המקור" של ערוץ 10 עבר בהצלחה את מבחן ההוגנות. הטענות נגד דרוקר היו שמכיוון שהוא פעיל בעמותה שמקבלת תקציבים מהקרן החדשה, הוא יפעל בשירותה. דרוקר לא הסתיר אף פעם את הדעות הפוליטיות שלו. הוא בצד של שוברים שתיקה. ולמרות זאת, במבחן התוצאה, הטענות נגדו היו מופרכות.
לא שלא היו פגמים בתחקיר. בוודאי שהיו. התחקיר לא הציג אפילו קטע אחד על פעילות הארגון בחו"ל. הרי יש אינספור קטעי וידיאו. הרי הקטעים הללו מציגים את אנשי הארגון במלוא חרפתם. למה זה לא שודר? היה גם טיוח של עניין התרומות מקרנות שתומכות ב־BDS. זה הוזכר, אבל בעיקר הובלע.
ולמרות זאת, זה היה תחקיר חשוב. במישור העובדתי, התחקיר חשף את העובדה שקשה קצת לקחת ברצינות את ה"עדויות" שמציג הארגון. במישור העקרוני, הכוונות של פעילי הארגון אינן זדוניות. להפך. הם רואים את עצמם כפטריוטים. הם חושבים שהם עושים את הדבר הנכון. אלא שהאמונה העבירה אותם על דעתם. ייתכן שיש בודדים שנחשפו לפעילות שלהם בחו"ל ואמרו: יש צורך בפיוס ובשלום. אבל רוב אלה שנחשפו ונחשפים לפעילות שלהם מגיעים למסקנה שישראל היא מפלצת שאין לה זכות קיום. המניפולציה מוכרת. פעילי הארגון לוקחים עדויות מפוקפקות על חריגות, ויש כאלה, ומציגים את ישראל ואת חיילי צה"ל כמי שמבצעים פשעים ללא הפסקה. עובדתית, חיילי צה"ל מבצעים פחות חריגות מכל צבא אחר. פעילי "שוברים שתיקה" יוצרים רושם הפוך.
זה לא ברור שהתחקיר יוביל לחשבון נפש בקרב אנשי הארגון. הלוואי. מה שברור הוא, שהתחקיר חשוב במסגרת השיח הציבורי על הארגון. ¿
