שבת 21 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    המוסף לשבת • 14.07.2016
    "לאן נעלמה ישראל היפה?"
    ביום שבת בבוקר העניק המנצח הנודע זובין מהטה הופעה מרגשת בפני קהל מצומצם במיוחד: הוא הגיע למעבר אייל כדי ללוות את האמסה מאסרי, ילדה בת שבע המחלימה מסרטן, לבדיקות בתל השומר / בדרך מהמחסום הפנה המאסטרו את שרביטו נגד ראש הממשלה, האופוזיציה, נשיא ארה"ב ודונאלד טראמפ / "הביקורת שלי נובעת מאהבה", הוא אומר, "למה ילדים, בשני הצדדים, צריכים לגדול לשנאה?"
    סמדר שיר | צילומים: אביגיל עוזי

    בשבת, מוקדם בבוקר, לבשה האמסה מאסרי, בת רבע לשבע, את השמלה החגיגית שלה, לבנה עם פרחים. אחר כך נעלה סנדלים לבנים ותלתה תיק ורוד, עם בובה, על כתפה. הוריה דאגו להכין אותה ליום הגדול הזה. הם סיפרו לה שאיש חשוב מאוד יחכה לה במחסום ושיצלמו אותם ביחד. הם הופתעו כשהאמסה, בוגרת כיתה א', הגיבה בהנהון ראש בלבד.

     

    צפו במפגש המרגש: זובין מהטה מלווה את האמסה מאסרי בת ה-7, ילדה פלסטינית משכם המחלימה מסרטן, לבדיקות רפואיות בישראל

     

    צילום: אלירן קנולר, עופר בן - יהודה עריכה: אביתר כהן

    צילום: אלירן קנולר, עופר בן - יהודה עריכה: אביתר כהן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    צילום: אלירן קנולר, עופר בן-יהודה
     

    "כל ילדה אחרת הייתה שואלת מיהו האיש החשוב ולמה מצלמים דווקא אותה", מספרת אמה, מאיל, באמצעות מתורגמן מערבית, "אבל להאמסה יש ראש אחר. היא כבר יודעת שיש דברים שעדיף לא לשאול. היא למדה את זה בדרך הקשה, בתקופת המחלה, כשהציגה לנו המון שאלות - כמו למה יש לה סרטן, מאיפה זה בא, למה השיער שלה נושר ומתי הוא יגדל מחדש - שעליהן לא יכולנו לענות".

     

    משפחת מאסרי, שגרה בקומה השלישית בבניין חדש בנבלוס, שכם, יצאה לדרך: מאיל (30, עקרת בית) בעלה אמין (31, שעובד בבית חרושת לברזל באריאל) האמסה ואחותה הקטנה קנדה, בת השנתיים. לונה בת הארבע העדיפה להישאר בבית עם סבתה ומבחינת ההורים זו הייתה הקלה. מי כמותם יודע שבמכונית של נעים אלבדה, שכבר הסיע אותם עשרות פעמים למחסום, לא תמיד יש מספיק מקום.

     

    רק כשהתקרבו למעבר אייל, המעבר היחיד שפעל בשבת, הוריה של האמסה סיפרו לה שאחרי שייצאו ממכוניתו של נעים ויחצו את המעבר, הם ייכנסו לרכב גדול ומרווח שייקח אותם, יחד עם האיש החשוב, לבית החולים ספרא בתל השומר. "למה?" התרעמה הילדה, "אני לא בריאה?" היא התרפקה על אביה וביקשה, "תגיד לי שאני בריאה, השיער שלי כבר גדל והוא ארוך־ארוך".

     

     

    האמסה בתחילת המסע. "במשך כל הנסיעה", הוא מספר, "היא שרה לי שירים מסרטים הודיים. כיוון ששרה כל כך יפה, הוצאתי שרביט והדגמתי לה איך מנצחים על תזמורת"
    האמסה בתחילת המסע. "במשך כל הנסיעה", הוא מספר, "היא שרה לי שירים מסרטים הודיים. כיוון ששרה כל כך יפה, הוצאתי שרביט והדגמתי לה איך מנצחים על תזמורת"

     

    בצידו השני של המחסום, ברכב ממוזג, ישב המאסטרו זובין מהטה, שלא ניסה להסוות את התרגשותו. בגיל 80 הוא התנהג כמו ילד סקרן שמדביק את אפו לזגוגית החלון. "היא כבר כאן? למה הם מתעכבים? יכול להיות שמשהו השתבש?" המאסטרו לא חשב פעמיים כשהתבקש להפוך לשגריר של עמותת "בדרך להחלמה" המסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, מהמחסומים לבתי החולים בישראל. על המקום הוא השיב "אני לרשותכם" ואף תרם קונצרט. גם כשנשאל אם יוכל להתייצב בשמונה בבוקר הוא הבטיח לעמוד במשימה - וקיים.

     

    ברבע לשמונה כבר יצא מהסוויטה הנושאת את שמו במלון הילטון בתל־אביב וירד ללובי ללא עניבה וז'קט. "אני חייב להתאפר?" ניסה להתחמק. "טוב", אמר למאפרת שנשלחה מטעם העמותה, "בבקשה תאפרי אותי בשיטת 555. צעיר בחמש שנים, פחות חמישה קילו וגבוה בחמישה סנטימטרים".

     

    אורחי המלון הקיפו אותו בכבוד מלכים. "את רואה את החבורה הזאת?" הוא הצביע על גברים טרוטי עיניים, "הם כבר חברים שלי". החברות, מתברר, נרקמה בשבוע שעבר במהלך צפייה במשחקי היורו על המסך הרחב שהוצב במרפסת המלון, מול בריזה סמלית. "הם ברחו מפריז בגלל האנטישמיות", מספר המאסטרו, "אבל במשחק גרמניה־צרפת כולם נזכרו שהם צרפתים".

     

     

    האמסה שיבא. כשסיפרו לה שהאיש החשוב ייקח אותה לבית החולים, התרעמה: "למה, אני לא בריאה? השיער שלי כבר ארוך־ארוך"
    האמסה שיבא. כשסיפרו לה שהאיש החשוב ייקח אותה לבית החולים, התרעמה: "למה, אני לא בריאה? השיער שלי כבר ארוך־ארוך"

     

    הרכב עוד לא מוכן, דיווחתי לו, אולי תרצה להיכנס למסעדה?

     

    "בשביל מה?" רטן. "אני אף פעם לא אוכל ארוחת בוקר, זה בזבוז זמן".

     

    דיאטנים טוענים שזו הארוחה החשובה ביותר.

     

    "אז שיאכלו אותה", פסק. "אני מתעורר מוקדם, מצחצח שיניים וישר רץ לעבודה".

     

    בפתח המלון פוגש המנצח המהולל לראשונה את יובל רוט, יו"ר עמותת "בדרך להחלמה". "בלי פוליטיקה", אמר לו רוט. "בלי פוליטיקה", ענה מהטה ולחץ את ידו. המאסטרו לא עמד במילתו. במהלך היום הארוך ("הוא לא היה ארוך, הוא היה מלא השראה", העיר לי בסיומו) מתח ביקורת על כל שחקני המפה

     

     

    האמסה במעבר אייל
    האמסה במעבר אייל

     

    "הביקורת שלי נובעת מאהבה", הדגיש. "התאהבתי בישראל לפני יותר מ־50 שנה ואני אוהב אותה כמו שגבר אוהב אישה, אבל כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה ישראל הייתה אחרת. טובה יותר, רחומה יותר וגם יפה יותר. הייתה בה תקווה. לאן היא נעלמה? איך ייתכן שאחרי כל כך הרבה שנות כיבוש ישראל עוד לא הקימה בגדה המערבית בית חולים לילדים פלסטינים שחייבים לעבור טיפולי דיאליזה והקרנות?"

     

    בזכות לאונרד כהן

     

    הדרך שעשה יובל רוט (61), יליד קיבוץ חצרים וכיום תושב פרדס חנה, עד להקמת העמותה המסייעת לפלסטינים אינה מובנית מאליה. "באוקטובר 93' שכלתי את אחי אודי שהיה בן 36, נשוי ואב לנדב בן הארבע", הוא מציין ביובש, אולי כדי למנוע מעצמו התרגשות שלא יצליח להכילה. "אודי יצא לשירות מילואים בדרום הרצועה ובדרכו הביתה עצר טרמפ עם חייל נוסף. הם נכנסו למכונית שבה ישבו שלושה אנשי חמאס שהתחפשו לדתיים. שניהם נחטפו ונרצחו. בעקבות האסון הצטרפתי לפורום משפחות שכולות ישראלי־פלסטיני למען פיוס, סובלנות ושלום שהקים יצחק פרנקנטל, שבנו אריק נחטף ונרצח במהלך שירותו בסדיר".

     

    במסגרת הפעילות בפורום התוודע רוט - שעבד בצעירותו כג'אגלר בקרקס החדש, ללא בעלי חיים, שהוא היה ממקימיו - למוחמד כבהא מהכפר יעבד שאחיו ("שהיה המפקד של גזרת ג'נין, מהצד שלהם") נהרג בחומת מגן. "מוחמד ביקש ממני עזרה כשאח אחר היה צריך להגיע לרמב"ם בגלל חשד לגידול בראש. אספתי אותו ממעבר ריחן. אחרי שבוע מוחמד ביקש ממני לעזור למשפחה מהכפר שארבעת ילדיה היו צריכים לעבור השתלת מח עצם בהדסה עין כרם וככה זה התחיל להתגלגל. כשלא עמדתי בעומס ביקשתי עזרה מהמעגל הקרוב, גייסתי מתנדבים מהמעגל הרחב ורק אחרי ארבע שנים של הסעות הקמתי את העמותה משיקולי ביורוקרטיה בלבד".

     

    תסביר.

     

    "בעקבות ראיון ב'ידיעות אחרונות' שתורגם לאנגלית, לאונרד כהן רצה לתת לי תרומה של עשרת אלפים דולר. סירבתי, מפני שהייתי אדם פרטי. כשהפכנו לעמותה כהן העביר את התרומה וכיום, מדי שבוע, אנחנו מפיצים ניוזלטר בין 700 מתנדבים, אבל גם כשכולם מתגייסים אנחנו לא מצליחים להיענות לכל הבקשות".

     

    המאסטרו שואל מה הקריטריונים שמנחים את העמותה ורוט מסביר, "החולים הפלסטינים מתבקשים להוכיח שמדובר בטיפול מציל חיים, לא איזה אפצ'י קטן, ושהם לא יכולים לקבל אותו ברשות הפלסטינית. אגב, הרשות מעניקה מימון מלא ובתי החולים הישראליים מעוניינים מאוד בחולים האלה. זה מקור הכנסה מצוין".

     

    אם הרשות פורעת את החשבון, למה יש צורך בתרומות?

     

    "בעמותה שלנו כולם מתנדבים, אף אדם לא מקבל אגורה חוץ מהחזר הוצאות דלק", רוט מבהיר. "לצערנו, יש מתנדבים שמוכנים להקדיש זמן ויש בבעלותם רכב והם אפילו דוברי ערבית, אבל אם הם לא יקבלו החזר הוצאות על פי קילומטרים לפי התעריף הכי נמוך בארץ, הם לא יוכלו להמשיך להתנדב".

     

    המאסטרו מעווה את פניו. "מלחמה זה כסף, זה הרבה כסף", הוא אומר. "כמה חברות אמריקאיות עשו מיליונים מהמלחמה בעיראק? אני בטוח שגם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני יש אנשים שרוצים לשבת ולדבר, אבל אנשי הממון עוצרים בעדם. הם מתנגדים לשלום".

     

    אמרתם בלי פוליטיקה אז בוא נדבר על ילד חולה. בגיל 17, כשנרשמת לבית ספר לרפואה במומביי, חלמת לטפל בילדים?

     

    "לא", הוא מחייך. "בכלל לא חלמתי בכיוון הזה, אבל זה היה החלום של הוריי והם שטפו לי את הראש והחליטו בשבילי. המשפחה שלי היא מהמעמד הבינוני שבו תחומי העיסוק שלך מוגבלים: ראיית חשבון, מהנדס, דוקטור או עורך דין. אבא שלי ייסד את התזמורת הסימפונית של מומביי ורציתי ללכת בדרכו, אבל בגיל 17 הוריי רשמו אותי לאוניברסיטה, למכינה של קדם־רפואה. למדתי בה שנה עד שאמרתי, 'די, מספיק' ובגיל 18 כבר טסתי ללמוד מוזיקה בווינה. אני יכול לגלות לך סוד?"

     

    כמובן.

     

    "לפי דעתי", המאסטרו פורץ בצחוק מתגלגל, "הצלתי הרבה מאוד חיים בכך שהחלטתי לא להפוך לרופא".

     

    "שרון בישל לי חריף"

     

    בבוקר יום שבת הכבישים פתוחים ותוך 20 דקות אנחנו מגיעים למעבר אייל. האמסה ומשפחתה עדיין לא שם. המאסטרו מגלה סימנים ראשונים של עצבנות. "אלה לא עצבים", הוא טוען, "רק דאגה. המתנדב שהסיע אותי סיפר לי שילדים פלסטינים צריכים לצאת מבתיהם בשלוש לפנות בוקר כדי לחצות את המחסומים ולהגיע בשעה שש למעבר, שנפתח בשבע. שאלתי אותו, מה קורה אם הילד חייב להגיע מדי יום לבית חולים בישראל, והוא ענה שמדי יום ביומו הילד קם בשלוש לפנות בוקר. אני לא מדבר על פוליטיקה, אלא על ילדים, על בני אדם".

     

    הנהג, אייל אופק (60), במקור קיבוצניק מ"הזורע", בעל חברה לטיולי אופניים לתיירים שמתנדב בעמותה כמורה לערבית, צייד את המאסטרו במידע עדכני. "הוא אמר לי שהעמותה זורעת זרעי שלום אצל הילדים והוריהם, בתקווה שהם יצמחו לשיחים ואולי אפילו לעצים של שלום", מתלהב מהטה, "ולכן אני רוצה לצאת בהצהרה חגיגית: מהיום, בכל ראיון שאעניק בישראל ובעולם, אספר על 'בדרך להחלמה'".

     

    המאסטרו מביט סביב. "אני זוכר את הביקור הראשון שלי כאן, ב־1961", הוא מפליג. "זו הייתה ארץ שונה לחלוטין. בפעם הראשונה שנסעתי לירושלים אמרו לי, 'השטחים הירוקים זה ישראל והשטחים הצהובים זה ירדן'. כיום, במקום השטחים הצהובים ההם, יש התנחלויות שאני מתנגד להן בתוקף. הן קמו בשטח שאינו שייך לישראל. בכל העולם משתמשים במושג 'ווסט בנק'. כשאני מדפדף ב'לונדון טיימס' או ב'ניו־יורק טיימס' לטבלה של מזג האוויר אני רואה את השטח הקטנטן של ישראל וכתוב בו 'ווסט בנק'. רק אתם, בישראל, מתעלמים מההגדרה ומתייחסים לשטח הזה כאילו הוא שלכם.

     

    "הפוליטיקה הישראלית לא מעניינת אותי, רק עתיד הארץ ועתיד התושבים. כמה פעמים בשנה האחרונה מיסטר נתניהו ישב, פייס טו פייס, עם מיסטר עבאס?"

     

    אתה בקשר את ביבי?

     

    "הכרתי אותו, אבל הוא לא מגיע לקונצרטים. כנראה הוא לא מתעניין במוזיקה קלאסית. חבל. בסיבובי ההופעות שלנו ברחבי העולם ישראל מופיעה בעמודים הראשונים של עיתונים ולא בעקבות פיגועים. אריק שרון היה חבר טוב, גם שלי וגם של התזמורת. נסעתי לבקר אותו בחווה, הוא בישל לי עם חריף ופעם הוא גם הכין לי שרשרת של פלפלים אדומים. את מירי רגב אני לא מכיר. היא יכולה להרשות לעצמה לצלצל אליי, אחרי הכל אני המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. דניאל בארנבוים לקח אותי לבקר בבית ספר למוזיקה ברמאללה, ופגשתי ילדים חמודים שמשתוקקים לשמוע את הפילהרמונית. הם התחננו, 'בואו'. למה ילדים, בשני הצדדים, צריכים לגדול לשנאה?"

     

    את שרביט הביקורת שלו מפנה המאסטרו גם כלפי מנהיגי ארצות־הברית. "לדעתי, אובמה לא מספיק קשוח עם נתניהו", הוא תוקף. "הפלסטינים רצחו ילדה בת 13 במיטתה וזה נורא, ואני אומר תמצאו את האחראים ותעמידו אותם לדין. הצדק חייב להיעשות. צריך לרוצץ את ראשו של הנחש. אבל אחרי הרצח המזעזע ישראל הודיעה שהיא תבנה עוד דירות בהתנחלויות. מה הקשר בין טרור לדירות? תראי", הוא מונה על האצבעות, "שמונה שנות קלינטון, שמונה שנות בוש, שמונה שנות אובמה ושום דבר לא זז. 24 שנה זה לא מספיק בשביל להבין שמשהו לא עובד ושחייבים לנסות דרך אחרת?"

     

    ואתה, אם אינני טועה, מעולם לא הצבעת.

     

    "זה נכון וזה לא משהו שאני מתגאה בו. אני אזרח הודו, אבל מגיע אליה רק פעם בשנתיים. כתושב ארצות־הברית - הבית שלי בלוס־אנג'לס - אין לי זכות הצבעה".

     

    ואילו יכולת לתת את קולך במסע הבחירות הנוכחי?

     

    "הייתי מצביע להילרי מפני שזה שעומד מולה הוא מגלומניאק!" צועק המאסטרו. "הוא מדבר נגד כולם בלי לחשוב. אני לא מאחל לאמריקה שטראמפ יהיה הנשיא שלה. לא מגיע לה. אני אוהב אותה. ננסי, אשתי (השחקנית האמריקנית ננסי קובאק, ס.ש.), מאיימת שהיא תוותר על האזרחות האמריקאית שלה אם טראמפ ייבחר. היא אומרת את זה בכעס גדול ואני מקווה שלא נצטרך להעמיד את הרצינות שלה במבחן. טראמפ טוען שכל מסע הבחירות בא מהכיס שלו וכבר הוכיחו שזה לא נכון. הכי מצחיק זה שהוא רוצה לגרש את המוסלמים שאחראים לפיגועי הטרור האחרונים בארצות־הברית. איך הוא יגרש אותם? הם לא באו מבחוץ, הם נולדו בארצות־הברית".

     

    אז מה הפתרון?

     

    "שייקחו דוגמה מהודו. 150 מיליון מוסלמים חיים עם ההינדים בשלום. לא תמיד יש אהבה גדולה, ומדי פעם יש התלקחויות, במיוחד בקשמיר, אבל מה הבעיה? להודו היה נשיא מוסלמי, היו לה שגרירים מוסלמים, הקפטן של נבחרת הקריקט היה מוסלמי. וכולם יודעים מה זה קריקט בשבילי. בקשמיר ניצחתי על קונצרט מיוחד, 12 אלף הינדים ומוסלמים ישבו יחד והאזינו לבטהובן וצ'ייקובסקי. כולנו בני אדם, כולנו ניזונים מאותו האוכל. לא, זה לא מדויק. רוב ההינדים צמחוניים".

     

    גם אתה?

     

    "אני לא הינדי. נולדתי למשפחה פרסית. אני זורואסטרי. מותר לי לאכול הכל. אבל האוכל הפרסי בעייתי בשבילי. הוא די תפל ואני אוהב חריף", הוא מבטא את המילה האחרונה בעברית. "הרבה חריף".

     

    אנה ואלזה וכתר

     

    הרעיון לרתום את זובין מהטה למען עמותת "בדרך להחלמה" קינן בראשו של רוט יותר משנה. "אחד המתנדבים שלנו, ברוך שטרן, שמנגן בתזמורת הקיבוצים, אמר לי שהמאסטרו הוא דמות שפותחת לבבות ודלתות", הוא מספר, "אבל לא היה לי שום חיבור אליו". שטרן פנה לשלי דיוויס, נגנית קלרינט בפילהרמונית שהפיקה לפני שש שנים את "קונצרט הזעקה" מול גבול עזה למען גלעד שליט. דיוויס ורוט הצליחו לגייס את מהטה לנצח על קונצרט מיוחד עם קבוצת נגנים מהתזמורת הפילהרמונית ומתזמורות שונות שיתקיים ביום חמישי ה־21 ליולי במלון "אלמא" שבזיכרון יעקב, ושכל הכנסותיו (הכרטיסים מוצעים ב־200 שקל, 500 וגם באלף שקל, תמורת השתתפות בקוקטייל עם המאסטרו) קודש לעמותה.

     

    לא כולם ששו לשתף פעולה עם היוזמה וזו אחת הסיבות לכך שהקונצרט יוצא לפועל בתום היריון ממושך כל כך. במהלך השיחה המתגלגלת בזמן ההמתנה הארוכה מתברר שגם כמה מבתי החולים בישראל סירבו לשתף פעולה עם הביקור היחצני של המאסטרו וילדה פלסטינית בשל החשש מזיהוי פוליטי. "בלי פוליטיקה", מבקשת דיוויס הנשואה למיכה, נגן טרומבון בס בפילהרמונית. "גם הקונצרט לגלעד לא היה פוליטי, אלא למען תנאים הומניטריים בשבי". אגב, בקונצרט למען העמותה ישתתפו היא, בעלה וגם בנם, בן, המנגן קרן יער בסימפונית של חיפה.

     

    כבר 10:30, השמש מטגנת אותו ללא רחמים, והלב של המאסטרו יוצא אל משפחה פלסטינית המגיעה מהצד הישראלי, רכובה על חמור, ומבקשת לחזור לביתה. "תראי כמה בדיקות וחיפושים הם עוברים", הוא מקונן.

     

    בצדק, מתחת לשמלה התמימה של הגברת עלול להסתתר אקדח.

     

    "זה בגלל שהישראלים כבשו את הבית שלה. אם את היית חיה בשטח כבוש גם את היית מחזיקה אקדח".

     

    ישראל לא אמורה להגן על עצמה ולהגיב על התקיפות היומיומיות?

     

    "ישראל חייבת להגן על עצמה, אבל התגובה שלה חזקה מדי בגלל שישראל חזקה. בכל פעם שאני אומר את זה ישראלים מקניטים אותי באמירות כמו, 'אתה לא יודע מה זה לחיות שמונה חודשים במקלט ולגדל את הילדים במתח', והם צודקים. אני באמת לא חי את המציאות היומיומית. אבל התגובה הישראלית יכולה להיות אכזרית ומוגזמת. לפני שנים רבות אמרתי לידידי הטוב צ'יץ' להט משפט שהוא אימץ: 'כשישראל מותקפת - כל העולם בעדה. כשישראל מתקיפה - כל העולם נגדה'. אני לא איש צבא, אבל חייבים לשמור על פרופורציות. אנשים חפים מפשע, כולל ילדים, נהרגים כאן ושם".

     

    אתה מזהה באופוזיציה הישראלית מישהו שיכול להוציא אותנו מהבוץ?

     

    "לצערי לא. את רואה? האופוזיציה בישראל הפכה למינורית והקול שלה כמעט ולא נשמע. אני מחכה שיקום שם מנהיג כריזמטי ונמרץ. נכון לעכשיו, האדם היחיד שיכול לעשות משהו הוא שמעון פרס. הוא היחיד שמחזיק בכיס את המפתח לשלום. הוא תמיד החזיק בו ואני לא מבין למה ישראל לא ניצלה מספיק את הכישורים והקשרים שלו בצד השני. אתם חייבים לנצל אותו כל עוד הוא צלול ומסוגל. אילו הייתי אזרח ישראלי הייתי מארגן עלייה לרגל לבית של שמעון".

     

    סוף־סוף האמסה ומשפחתה מציגים את אישורי המעבר לחיילים. מי שהסיע אותם מפתח ביתם ועד למעבר הוא מתנדב של העמותה, נעים אלבדה (50, שיפוצניק במקצועו) מהכפר ג'איוס שליד קלקיליה. "הרבה פעמים פיטרו אותי בגלל שאני עולה על הפיגומים עם אוזניות ושני סלולריים", הוא מספר. "הבוס אומר שזה מפריע, אבל מה אני יכול לעשות? אין לי מקצוע אחר, יש לי שבעה ילדים לפרנס וכבר חמש שנים אני על הקו. מסיע מכאן לשם ומתאם את כל הפעולות של העמותה בגדה המערבית".

     

    איך תסביר את העובדה שהעמותה פועלת למען פלסטינים ואילו אתה הפלסטיני היחיד שמתנדב בה?

     

    "הרבה פלסטינים היו שמחים להתנדב, אבל יש להם מחסום של שפה. לא יודעים עברית. אני, בגיל 17, התחלתי לעבוד בתל־אביב, ב'אולמי ונוס' ברחוב המסגר, ובמשך שלוש שנים הייתה לי הזכות ללמוד את השפה. חוץ מזה, בצד שלנו יש הרבה אנשים שפוחדים להסתבך. גם המשפחה שלי הסתבכה לא פעם בגלל שרואים בי חבר יותר מדי טוב של הישראלים. לכן פלסטינים שרוצים שלום, ויש הרבה, נפגשים עם ישראלים בבתים פרטיים. חייבים לפתור את הסכסוך בטוב, לא באלימות".

     

    "זאת היא?" שואל המאסטרו, "כמה שהיא חמודה". ניכר בו שהוא מתרגש. עובדה, הוא מסרב לעבור תיקוני איפור. בצאתו מהרכב מגישה לו שלי דיוויס קופסה כחולה שנראית גדולה וכבדה. "אני רוצה שתדע איזה מתנות אתה נותן להאסמה", היא מצביעה על תכולתה. "תלבושות של אנה ואלזה, ילדות אוהבות אותן, וכתר".

     

    בדיוק באמצע הדרך, מתחת לעיניהם הפקוחות של חיילים חמושים, הם נפגשים. האמסה הדקיקה מגיחה מהשער המסתובב, הוריה בעקבותיה והיא מושיטה כף יד מנומסת למאסטרו. "באיזו שעה קמת הבוקר?" הוא שואל אותה באמצעות אלבדה - גם נהג וגם מתורגמן. האמסה מגלגלת את השאלה לאמה שעונה, "חמש". המאסטרו מחייך. "חמש בבוקר. חשבתי שהייתם צריכים לקום בשלוש".

     

    "היום שבת", מסביר לו אמין מסארי, האב. "הדרך פתוחה".

     

    וכשהדרך לא פתוחה? שואל המאסטרו והאב משיב, "קשה, קשה".

     

    פייסבוק? אין לי מושג

     

    עד גיל שלוש הייתה המאסה, בתם הבכורה, ילדה בריאה לחלוטין. "יום אחד היא התחילה להתלונן על כאבים באוזן", מספר האב. "אשתי שמה לה טיפות וזה לא עבר. אחרי שבוע לקחתי אותה לבית חולים בנבלוס והרופא בדק לה את כל הגוף וראה שהטחול מוגדל".

     

    יש לכם רופאים טובים בנבלוס? מתעניין המאסטרו.

     

    "כן", מחייך אליו האב. "שלחו אותנו לבית חולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, עשו לה ביופסיה ומצאו שזה לוקמיה. סרטן הדם. זה היה נורא. ילדה כל כך קטנה. ישר התחילו כימותראפיה. השיער נשר. היא הקיאה הרבה. אשתי נשארה איתה חודש שלם בבית החולים בגלל שלא מרשים לגברים להיכנס אליו. אני נשארתי בכפר עם לונה, שהייתה אז תינוקת בת שנה. אחרי חצי שנה הרופאים בירושלים אמרו, 'זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילה' והפנו אותנו לתל השומר. איך נגיע לשם?"

     

    הם יצרו קשר עם אלבדה, מתנדב העמותה, שבמשך שלוש שנים הסיע אותם פעם בשבוע, לתל השומר ובחזרה. "אני לא רוצה להגיד משהו רע על המחסומים", הוא אומר, "אבל אפילו עם החיילים הכי טובים בעולם זה לא פשוט להגיע למעבר. מהבית של האמסה עד למעבר זה מונית, לפחות 200 שקל. וחייבים מונית. ההורים לא יכולים ללכת ברגל עם ילדה חולה, והרבה פעמים יש להם תיקים בגלל שהם באים לאישפוז שעלול להיות ממושך. מונית מהמעבר עד לתל השומר זה לפחות עוד 300 שקל. וזה מה שהם צריכים לשלם גם בדרך חזרה. איך אבא פלסטיני, שבמקרה הכי טוב מרוויח אלפיים שקל לחודש, יכול לעמוד בזה?"

     

    האמסה מודה למאסטרו על השמלות. אמה עונדת לראשה את הכתר הכסוף. "כשהאמסה הייתה חולה הייתה לה התנהגות אחרת", מספרת האם. "היא כעסה על כל העולם, היא לא רצתה שיראו את הקרחת, היא הייתה כל הזמן לבד. אבל במחלקה ההמטולוגית בספרא היא קיבלה טיפול טוב, גם כימותראפיה וגם תרופות, לפני חצי שנה היא הבריאה לגמרי וחזרה להיות ילדה ידידותית ושמחה". כיום היא אמורה לחזור לספרא רק אחת לחצי שנה, למעקב.

     

    האמסה ואמה מוזמנות לרכב של המאסטרו. האב ובתו השנייה נכנסים לרכב אחר. כשאנחנו נפגשים שוב בפינת המשחקים הצבעונית, באולם הכניסה של בניין ספרא, המאסטרו מספר לי בעיניים נוצצות שהאמסה היא ילדה מיוחדת במינה. "במשך כל הנסיעה היא שרה לי שירים מסרטים הודיים. ידעתי שהם פופולריים במרוקו, שם באמצע הקסבה ראיתי תמונות של שחקני בוליווד, לא של גרי קופר, אבל לא ידעתי שבגדה המערבית יש שני ערוצים שמשדרים בוליווד ללא הפסקה. כיוון שהיא שרה כל כך יפה פתחתי את התיק, הוצאתי שרביט לבן והדגמתי לה איך מנצחים על תזמורת".

     

    בשיא הספונטניות הוא מושיב את האמסה על ברכיו, שר לה ומנצח יחד איתה. היא הספיקה להבין שהוא "איש חשוב במוזיקה". לא מעבר לכך. הוריה מעולם לא ישבו בקונצרט של הפילהרמונית. "אם נבוא לעכו תוכלו להגיע לשם?" הוא שואל.

     

    "כשאני רואה אותה עם הוריה אני מתגעגע להורים שלי", לוחש באוזני המאסטרו. "אמא נפטרה ב־2002 בגיל 94. אבא נפטר שנתיים אחריה בגיל 96. הם חסרים לי, אבל הם מבקרים אותי בחלומות".

     

    ומתי מבקרים הילדים והנכדים? אתה מצליח להתראות איתם?

     

    "כן, אבל לא מספיק. כמעט כולם הגיעו למסיבת יום הולדת 80 שערכו לי בווינה. לצערי אני לא זוכר את ימי ההולדת של אף אחד מהם, וזה לא בגלל הגיל. אין לי זיכרון למספרים. המזכירה מסמנת לי את התאריכים".

     

    גם את יום ההולדת של אשתך?

     

    "לא, אותו אני זוכר. חסר לי שלא. אשתי נוסעת איתי הרבה ברחבי העולם. בבית, כשאני מתנהג יפה, היא מרשה לי לראות קריקט ללא הפרעה".

     

    הכישרון המוזיקלי שלך עבר בירושה?

     

    "לא. זה מפני שהם גדלו עם הורים גרושים ואמא שלהם לא העניקה להם חינוך מוזיקלי. אל תשאלי אותי למה. בתי הבכורה, זארינה היא אחות במונטריאול. יש לי ממנה שני נכדים, הגדול בן 33. בני מיראן מנהל את הקונסרבטוריון לילדים בטורונטו וממנו יש לי נכד אחד. הוא עושה עבודה מצוינת, אבל בניהול, לא בנגינה. מבתי אלכסנדרה, שגרה בקליפורניה, יש לי שלושה נכדים, ואחת מבנותיה, אמה (14) רוקדת יפה".

     

    ויש לך גם ילד ישראלי. אורי.

     

    "אורי", הוא מתקן ומבטא את שמו בחולם. "בן 26. הוא היה ארבע שנים בצבא ועכשיו הוא סטודנט לחקלאות ברחובות. אומרים שהוא דומה לי מבחינה חיצונית וזה משמח אותי. אורי חתיך".

     

    אתה שומר באייפון תמונות של הנכדים?

     

    "יש אלבום של תמונות משפחתיות שאני לוקח איתי לכל מקום. הן לא באייפון בגלל שאני לא בן אדם טכנולוגי. מייל, פייסבוק, אינסטגרם, אין לי מושג איך מפעילים את הדברים האלה, אני אפילו לא יודע לשלוח הודעת טקסט, אבל הנכדים שלי יודעים".

     

    למה אתה לא מבקש מהם ללמד אותך?

     

    "בשביל מה? אני רוצה להעביר את היום בראש שקט, בלי לבדוק הודעות. מי שרוצה לדבר איתי מצלצל".

     

    אתה מתכוון לחיות עד 120?

     

    "מתכוון? זה יקרה במאה אחוז. למה את מתפלאת? אני עדיין איש צעיר".

     

    איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?

     

    "יותר מדי יהודים כבר איחלו לי 'עד 120'".

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 14.07.16 , 14:59