מחאת קיץ 2011 הסתיימה עם פרסום ההמלצות של ועדת טרכטנברג. הוועדה הוקמה בעיצומו של גל ההפגנות ששטף את הארץ בדרישה לשינוי בסדר העדיפויות של הממשלה. נתניהו, כבר אז רה"מ, התנער תחילה מהמחאה ושלח את דובריו הנאמנים ללכלך עליה כשמאלנית, אנרכיסטית ולחלופין נתמכת על ידי הטייקונים. כשהלכלוכים רק סיפקו חומר בעירה נוסף למוחים, השכיל נתניהו לשנות את הגישה ולחבק את המפגינים. לשם כך כונן ועדה ציבורית רחבה מאוד, עם 15 משתתפות ומשתתפים, והציע את תפקיד היו"ר לפרופ' מנואל טרכטנברג, הכלכלן בה"א הידיעה של ישראל. טרכטנברג סירב, היסס, שוכנע, והסכים.
הוועדה החלה בדיוניה באוגוסט 2011 ופירסמה את הדין וחשבון שלה ואת המלצותיה בספטמבר של אותה שנה. פרקי המפתח בדוח נכתבו בשפה גבוהה, על גבול המליצה, בסגנון ששיקף נאמנה את שיח המחאה. "התקווה המרכזית של המחאה" הוגדרה במבוא להמלצות הוועדה כ"שינוי עמוק שיצמיח חברה מושתתת על סולידריות והוגנות כלפי האדם המתפרנס בזיעת אפיו ותורם את חלקו לכלל". במרכז ההמלצות של ועדת טרכטנברג הועמד האדם הישראלי העובד ולא האדם הישראלי הצורך. הן נועדו לתת מענה לקשייו כמפרנס ולא כצרכן, אף שנושאים צרכניים שונים נכללו בשולי הדוח.
בניפוי האמירות הנשגבות, שלושה ראשים מעשיים גדולים היו לדוח ולהמלצות: סיוע מיידי למשפחות צעירות עם ילדים בגיל הגן, שינוי כיוון במדיניות המסים בכלל ומסים ישירים בפרט, ותוכנית מקיפה להוזלת הדיור ובנייה להשכרה בתמיכה ציבורית. במלאת 5 שנים למחאה מסתכל יו"ר הוועדה פרופ' טרכטנברג עליה ועל הדוח "שלו" בעיניים פקוחות של איש אקדמיה המחליט להיכנס לפוליטיקה (מכהן כח"כ וחבר ועדת הכספים מהמחנה הציוני) ולא פוסל במחי יד את מה שעשו הממשלות. "המחאה", הוא אומר, "הייתה ציון דרך בהיסטוריה הכלכלית של ישראל. השדרה המרכזית של החברה יצאה בהמוניה לרחובות להפגין בדרישה לשינוי מדיניות כלכלית־חברתית. ועשתה זאת בדרך בלתי אלימה, דרך יפה אפילו בעיני ציניקנים".
מה השתנה ולא השתנה מאז בשטח, לא בשיח?
טרכטנברג: "השתפר משמעותית מצבן הכלכלי של משפחות צעירות עם ילדים בגיל הרך, גיל מכריע לעתידו של אדם בחברה. אנחנו המלצנו להוציא מיד לפועל את החלטות הממשלה שנדחו משנה לשנה לפטור מתשלום את ההורים לילדים בני 3 ו־4 בגני טרום חובה ולהפוך את החינוך בישראל לחינם כבר מגיל זה. הממשלה אימצה את המלצתנו ויישמה אותה משנת הלימודים 2012/2013. בנוסף המלצנו על הקלות מס להורים עובדים ממעמד הביניים. כתוצאה מכך גדלה ההכנסה הפנויה של משפחה עובדת עם שלושה ילדים באלפי שקלים לחודש, ובכ־150 אלף שקל בשנתיים. במילים אחרות: בזכות יישום המלצותינו יכולה משפחה כזו לצבור לעצמה חיסכון של 150 אלף שקל בשנתיים. סכום משמעותי".
גם בתחום השני, מדיניות המיסוי, יכולה ועדת טרכטנברג לרשום לזכותה הישג בולט. טרכטנברג: "ההמלצה האופרטיבית שלנו הייתה לשינוי מרחיק לכת בתמהיל המסים. אמרנו שיש לבטל את מתווה המס הישיר הפוחת, ליצור מדרגת מס נוספת של 48% על הכנסה מעל 40 אלף שקל לחודש ולגבות מס יסף של 2% על הכנסה מהון ועבודה של מעל מיליון שקל בשנה". עוד המליצה הוועדה, באותו הקשר, להעלות את שיעורי מס חברות ומס רווחי הון ל־25%.
על איזה מתווה מדובר? ב־2009 החליטה ממשלת נתניהו לזרז את הירידה המתוכננת בשיעורי מס הכנסה, ירידה שהייתה "אחת מאבני היסוד בתפיסת העולם הכלכלית של נתניהו, הבייבי שלו", אומר פרופ' טרכטנברג. "נתניהו", הוא מוסיף, "רצה להוריד עוד ועוד את מס ההכנסה לא כדי לתמרץ פעילות כלכלית - לכך יש דרכים הרבה יותר יעילות - אלא כדי לכפות דיאטה חריפה על המגזר הציבורי. כדי להרעיב אותו, בטענה שאין כסף בקופת האוצר. הרעבת הממשלה משמעותה פגיעה עמוקה, כואבת ולא חולפת בשירותים החברתיים הציבוריים".
עד 2016 צריך היה המס השולי המרבי לרדת ל־39% ומס החברות לרדת ל־18%. ועדת טרכטנברג המליצה כאמור לבטל את התוכנית ("ביטול המתווה במס הכנסה הוא ההמלצה המרכזית של הוועדה בתחום המסים", נכתב בדוח), כשהיא מותחת ביקורת נוקבת על עצם הרעיון של הורדת מסי הכנסה.
ההישג הזה של המחאה כמעט ונשכח, או הושכח.
טרכטנברג: "האנשים באמת כבר שכחו עד כמה מזיק היה אותו מתווה להורדת מסים, עד כמה חשוב היה לעצור אותו וכמה כסף הכניס ביטולו לקופת האוצר. לפחות 2.2 מיליארד שקל כבר בשנה הראשונה. שיעורי המס שעליהם המלצנו אז נשארו בעינם עד היום". או עד ששר האוצר יביא לאישור הכנסת הצעה לשנותם.
מסים ודירות
כאן ארשה לעצמי להציע לשר האוצר הנוכחי לקרוא את הכתוב על הפחתות מס הכנסה בדוח ועדת טרכטנברג, דוח שראשי האוצר ב־2011 חתומים עליו. "הקטנת שיעורי מס הכנסה", קבע הדוח, "פוגעת בפרוגרסיביות של המסים וצפויה להגדיל פערים חברתיים. ההורדה תחייב פגיעה משמעותית בהוצאה הציבורית האזרחית, שכבר היום נמצאת ברמות נמוכות יחסית למדינות מפותחות ותפגע קשות ביכולת הממשלה לספק שירותים ברמה נאותה. והיא גם תפגע בפוטנציאל הצמיחה של המשק".
בהשוואה בינלאומית, קבעה עוד נחרצות ועדת טרכטנברג, "מדינת ישראל מתאפיינת במערכת מס הכנסה פרוגרסיבית מאוד". בתרגום לעברית פשוטה: העובד הישראלי בשכר בינוני ונמוך משלם יחסית הרבה פחות מס הכנסה מעובד בשכר בינוני ונמוך במדינות מערביות מפותחות, בשעה שעל עובדים בשכר גבוה מוטלים אצלנו מסים גבוהים. מס ההכנסה בארץ מוטה אפוא חזק מאוד לטובת החלשים - וצמצומו יפגע בחלשים.
המחאה תבעה גם שינוי בסדר העדיפויות של תקציב הממשלה ודוח ועדת טרכטנברג אימץ וחיזק תביעה זו. האם כאן אתה רואה שינויים?
טרכטנברג: "באחרונה יש שינוי קל בהקצאת משאבים לאומיים, אבל מפנה של ממש בסדרי עדיפויות ממשלתיים עדיין לא קרה. אני מבחין רק בתזוזות מינוריות, בהחלט לא בהיקף הנדרש. לשר האוצר משה כחלון כוונות טובות, אבל הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית לא מאפשרת את התמורה. כדי לחולל אותה, יהיה צורך במהפכה תפיסתית ובחזון כלכלי־חברתי חדש".
בתחום הדיור שהצית את המחאה המצב לא רק שלא השתפר, הוא הורע.
טרכטנברג: "נכון, הכישלון של מדיניות הדיור של שלוש הממשלות שכיהנו מ־2011 זועק לשמיים. מיליון איש יצאו לרחובות בדרישה מהפוליטיקאים: עליכם לפעול מיד כדי לעצור את השתוללות מחירי הדיור. אבל הפוליטיקאים לא עשו מה שצריך היה לעשות. לבנות שלי הרבה יותר קשה כיום להשיג דירה מאשר ב־2011".
ומה צריך היה לעשות?
טרכטנברג: "בדוח הוועדה נמצא מרשם לסיום משבר הדיור. מקור המשבר, כתוב שם, בבניית־חסר. במרוצת השנים נבנו בארץ פחות מדי דירות וכיום חסרות רבבות רק כדי לספק את הביקוש הנובע מגידול האוכלוסייה. בה בעת הממשלות נהנו מאוד מהמסים ומהתשלומים האחרים שזרמו לקופותיהן מענף הנדל"ן. אנחנו, הוועדה, הצענו לכן שחרור מאסיבי של קרקעות לבניית דירות ובמקביל קידום מאסיבי של בנייה להשכרה ארוכת טווח של דירות בגודל בינוני ובמחיר סביר, דירות המתאימות למשפחות בראשית דרכן. על כך שמנו דגש. ההמלצות הללו, למרות הדיבורים הרמים, לא יושמו, הדירות התייקרו בעוד עשרות אחוזים והבנייה להשכרה נזנחה. כישלון קולוסאלי. כיום שני שלישים מהזוגות הצעירים לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה".
בהמלצות ועדת טרכטנברג הודגש הצורך לשמור על קצב צמיחה מהיר של הכלכלה. כעת מתפרסמות תחזיות שלפיהן המשק יצמח רק בכ־2.5% לשנה. האמנם זו גזירת גורל שחייבים להשלים עימה?
טרכטנברג: "ישראל לא יכולה להרשות לעצמה צמיחה של 2.5% בשנה שמשמעותה אפס גידול לנפש. אנחנו לא ככל המדינות, אצלנו צמיחה היא תנאי ללכידות חברתית, בלעדיה נתקשה להתמודד עם אתגרים לאומיים מרכזיים. מישהו נרדם כאן ליד הגה המשק, מישהו הסתנוור מההצלחות של ההיי־טק והתעלם ממה שקורה בארבע החמישיות הנותרות של הכלכלה".
אבל היי־טק הוא הקטר של המשק, לא?
טרכטנברג: "זה דימוי מטעה. כלכלה מודרנית צריכה להתקדם בחזית רחבה מאוד ולא להיות תלויה בענף אחד, בקטר אחד, המיועד כביכול למשוך אחריו את כולה. אני מודאג כי איני רואה שום תוכנית ממשלתית לצמיחה מכלילה רחבת חזית". היעדרה עלול להצית מחאה, אך זו תהיה כבר שונה מהותית מ"האירוע היפה", כדברי פרופ' מנואל טרכטנברג, של קיץ 2011.
איים ורכבות
על קיר אחד בחדר עבודתו של שר התחבורה ישראל כץ בתל־אביב תלוי, כצפוי, צילום אווירי של ירושלים. על הקיר השני תלוי הדפס של פרויקט הנדסי שמבקר מהשורה לא יזהה. ממבט ראשון הוא נראה כמו שרטוט של בית נתיבות, או נמל, או שכונה, או אזור תעשייה מפותח, מוקף צבע כחול שמסמן מים ומחובר בגשר ארוך לחוף. "זה תרשים של אי", מסביר לי כץ, "אי מלאכותי מול חופי רצועת עזה. רעיון שלי".
השר כץ העלה את הרעיון לראשונה ב־2009, אז בתמיכתו של נשיא המדינה שמעון פרס. אחר כך נמצאו לתוכנית האי המלאכותי מליצי יושר ותומכים רבים, משמאל ומימין, כשהמפורסם (השני) בהם היה ראש המוסד המנוח מאיר דגן. בתמצית, מספר כץ בשיחת אחרי צהריים עמוסת מספרים, החזון פשוט. על המים הבינלאומיים מול חופי עזה יוקם אי מלאכותי בשטח של שמונה קילומטרים רבועים. האי יהיה נתון לפיקוח ושיטור בינלאומיים ועטוף במעטפת ביטחונית ישראלית הדוקה. ייבנו עליו נמלי ים ותעופה, תחנות כוח והתפלה, מרכזים לוגיסטיים ומפעלי תעשייה. גם מלונות ובתי שעשועים. גשר ארוך ורחב - בדומה לגשר המחבר את דנמרק עם שוודיה ואת נמל שנגחאי עם העיר שנגחאי בסין - יחבר אותו לעזה. בשל הימצאותו במים בינלאומיים, טוען השר כץ, בהסתמך על חוות דעת של מומחים, האי המלאכותי לא יפר אף הסכם מדיני, כולל הסכמי אוסלו. הפיקוח הביטחוני הישראלי על הכניסות והיציאות ממנו תואם את המסקנות של ועדה מיוחדת מטעם האומות המאוחדות שחקרה את הסגר על עזה לאחר המשט הטורקי.
היתרונות של התוכנית ברורים מאליהם. "האי", אומר בהתלהבות רבה כץ, "יעניק לתושבי עזה מוצא אל העולם הגדול ומנוף לפיתוח כלכלי ומסחרי, עזה תזכה לתשתיות חדשות שכה חסרות לה ותושביה ישתחררו מטבעת החנק". הסיוע הבינלאומי יכוון לפרויקטים מוחשיים, מדידים, והתורמים והמשקיעים יוכלו לעקוב מקרוב אחר כל דולר ויורו. האי ישמש גם כאזור סחר חופשי.
עלות ההקמה של האי נאמדת ב־5 עד 6 מיליארד דולר, כסף ממש לא גדול במונחים גלובליים. ניתן להקימו תוך חמש שנים ואפילו פחות. כץ חידש את חזון האי המלאכותי במהלך מבצע "צוק איתן", בלי הצלחה. לפני חודש כינס כתבים זרים והציג בפניהם מחדש את פרטי הרעיון וזכה לתהודה עולמית "מדהימה", כדבריו. מאות מאמרים ואזכורים באמצעי תקשורת זרים מובילים, "בלי אף הסתייגות". העולם, פוסק אפוא כץ, מגבה את הפרויקט, "נותן לו גושפנקה". אוכלוסיית עזה תומכת בו ולממשל חמאס לא תהיה ברירה אלא לתמוך בשקט. לרשות הפלסטינית ברמאללה, כרגיל, תהיה עמדה רק לאחר המעשה. במימון האי מוכנות להשתתף מדינות המפרץ, טורקיה, האיחוד האירופי, אמריקה, סין, רוסיה -– כולם.
מה יקרה אם הפרויקט לא ייצא לפועל?
כץ: "בתוך חמש שנים צפויה עזה לחוות קטסטרופה, קריסה, אסון הומניטרי בממדי ענק. האחריות והאשמה יוטלו על ישראל ועליה בלבד. ההתנתקות מעזה הרי לא באמת הסירה מעלינו את האחריות לשני מיליון אנשים החיים שם. פרח אחד לא יכול לצאת מהרצועה בלי היתר ישראלי. במערכת הביטחון מודעים לכך ולכן מצדדים חד־משמעית בתוכנית האי".
כץ לוחץ עכשיו להביא את תוכנית האי לאישור הקבינט הביטחוני־מדיני. חברי הקבינט תומכים בו, זולת אחד הנמנע מחשיפת עמדתו, אם הוא בעד או נגד - ראש הממשלה בנימין נתניהו.
כחובב רכבות מושבע משכבר הימים לא עמדתי בפיתוי לשאול את השר כץ גם על שלושת מיזמי הרכבת הגדולים המתקרבים להשלמתם. רכבת לירושלים? תצא לדרכה בעוד שנה וחצי, מבטיח כץ, תבלע את המרחק בין תחנת השלום בתל־אביב לבין תחנת בנייני האומה החדשה בירושלים בחצי שעה ותהפוך לאטרקציה תיירותית הודות לפתרונות הנדסיים שומרי סביבה וטבע. רכבת לכרמיאל? באוקטובר הקרוב תחובר כרמיאל רשמית לרשת רכבות ארצית, מבטיח כץ, ותחולל מהפכה בחיי העיר ויישובי הסביבה, יהודים וערבים. רכבת העמק? נסיעות המבחן לכל אורכה מחיפה עד בואכה בית שאן, כ־60 ק"מ, מתחילות עכשיו. כץ: "רכבת העמק תהיה הצלחה מסחררת. בנוסף לאזרחים, ינועו עליה מטענים מנמל חיפה ליעדים בירדן ובעולם הערבי, דרך מסוף מיוחד המוקם בקרבת בית שאן".
אבל לרכבת העמק יש רק מסילה אחת.
כץ: "מסילה אחת הייתה שטות כלכלית גמורה. עלות הרכבת החד־מסילתית מגיעה ל־4.5 מיליארד שקל. הנחת מסילה שנייה יחד עם הראשונה הייתה מייקרת את הפרויקט ב־500 מיליון שקל לערך. הנחת מסילה נוספת עכשיו תעלה לפחות 2.5 מיליארד שקל. כך הפסידה המדינה מיליארדי שקלים רק בגלל צרות המחשבה ותכנון לקוי של כמה פקידים באוצר. אחד מהם התנצל בפניי עכשיו על שהתנגד בשעתו בתוקף למסילה שנייה בתוואי רכבת העמק. אני לא מאמין שהתנגדתי לכך, אמר לי".
"הסיכון המרכזי לפיתוח מהיר של מערך תחבורה ציבורית ראוי לשמו בארץ", מסכם שר התחבורה ישראל כץ, "הוא קוצר הראות של האוצר. אני נלחם בזה כבר שבע שנים". נלחם ונראה עתה כמנצח.
