דם, גזע ודמעות
"אתה יוצא כמו צייד ראשים כדי להשיג מעצר", אומר שוטר שחור מניו–יורק, "אז אתה הולך לאלה שהכי קל לעצור: הומלסים או שחורים" "זה המצב הכי גרוע שהיינו בו", קובעת חוקרת גזענות לבנה. "97 אחוז מהשוטרים שהורגים שחורים לא מגיעים למשפט" "אני שוטר הרבה זמן וגבר שחור עוד יותר זמן", מסכם קצין שהפך השבוע לדמות כמעט הוליוודית, אחרי שבגזרתו נרצחו חמישה שוטרים לבנים על ידי צעיר שטוף נקמה ובתוך המציאות המטורפת הזו יש מי שמאשים את הנשיא השחור הראשון בליבוי מלחמת הצבעים באמריקה
ב־1992 בערה לוס־אנג'לס במשך שבוע בעקבות זיכויים של ארבעה שוטרים שהיכו כמעט למוות את הצעיר השחור רודני קינג. 55 איש נהרגו במהומות שהסתיימו רק אחרי התערבות של צבא ארצות־הברית. אמריקה הייתה חבית אבק שריפה אמיתית, הרבה יותר מכפי שנדמה שהיא היום, אבל לקהל שהגיע לצילומי התוכנית של אופרה ווינפרי לא היו דאגות. בכל זאת, אופרה. אמנם, נראה להם קצת מוזר שבכניסה לאולפן הם הופרדו לשתי קבוצות – אחת של בעלי עיניים כהות ואחת בעלי עיניים כחולות – אבל אופרה אמרה, אז לא שואלים שאלות.
בעלי העיניים החומות נכנסו ראשונים לאולפן, שם קיבלו קפה ודונאטס, בעוד בעלי העיניים הכחולות עמדו בצד, מתייבשים. כשראו העיניים הכחולות כי החומות מקבלות גם את המושבים בשורות הראשונות, החלו למחות, אם כי עדיין בנימוס.
התוכנית יצאה לדרך, ואופרה הזמינה אורחת בשם ג'יין אליוט, שלאף אחד בקהל לא היה מושג מי היא. "אני מורה כבר 25 שנה", אמרה אליוט, "וראיתי מקרוב איך תלמידים עם עיניים חומות עדיפים על אלה עם עיניים כחולות".
לקהל הכחול נמאס לגמרי, אבל החום דווקא התחיל לחבב את הרעיון שהוא יותר טוב. "הייתה לי חברה בתיכון עם עיניים כחולות, היא הייתה כזו טיפשה", אמר אחד מהם. רק כשהעניינים הגיעו לסף פיצוץ, הבין הקהל שהוא חלק מניסוי שאליוט אוהבת לבצע, ולא באמת קשור לצבע העיניים, אלא לצבע העור.
אליוט ביקשה מהקהל הלבן לקום אם מי מהם רוצה שהחברה האמריקאית תתייחס אליו כפי שהיא מתייחסת לשחורים. אף אחד לא קם. "זה מוכיח שאתם יודעים מה בדיוק קורה, ואתם לא רוצים שזה יקרה לכם, אז למה אתם מוכנים שזה יקרה לאחרים?" אמרה להם אליוט בעיניים – כחולות – כועסות.
ג'יין אליוט, מורה, סופרת וחוקרת גזענות לבנה כשלג, הקדישה את כל חייה למלחמה במה שהיא מגדירה "עליונות לבנה". היא ישבה מול הטלוויזיה בלילה שבו רצחו את מרטין לותר קינג, ועד היום נחנקת כשהיא מדברת על זה. ההורים שלה איבדו את הפרנסה כי השכנים לא רצו לקנות במכולת של משפחה "אוהבת כושים", הילדים שלה קיבלו מכות, היא ספגה איומי רצח – ומעולם לא נסוגה במילימטר. היום, בת 83, עירנית, צלולה ועדיין בועטת, היא מביטה בייאוש מביתה באיווה בקליפים של שוטרים הורגים שחורים, ושחור הורג שוטרים, בין דאלאס לבאטון רוז'. "אני חושבת שזה המצב הכי גרוע שהיינו בו", היא אומרת.
יותר גרוע משנות ה־50 וה־60, כשהעלו שחורים באש?
"כן, כי אז לפחות הגיע הרגע שבו הבנו שמשהו לא בסדר והתחלנו לדבר על זה. היום אי־אפשר אפילו להעלות את הנושא לדיון, כי האדם הלבן מסרב בכלל להכיר בעובדה שהגזענות קיימת. לגברים הלבנים יש עכשיו דרכים חדשות להוציא את האגרסיות שלהם, אם זה באינטרנט ואם דרך אלימות משטרתית".
מה שוטר לבן רואה כשהוא עומד מול גבר שחור?
"הוא רואה תת־אדם. היו ימים שלצאת החוצה ולתלות גברים שחורים היה בילוי של יום שישי בלילה. אז עכשיו זה לא חוקי, אבל לשוטרים עדיין מותר להתעלל בגברים שחורים וגם בנשים. לא משנה מה שוטר עשה לאדם שחור, הוא תמיד יכול למכור סיפור של גבורה שכל איש לבן באמריקה יאכל בלי לשאול שאלות. 'חששתי לחיי, לא הייתה לי ברירה'. באמת? אתה יורה בגב של גבר שחור שבורח ממך כי חששת לחייך?"
שוטרים לבנים הורגים שחורים בכוונה? זו הכללה די גסה.
"ברור שלא כולם, אבל זו לא הנקודה. שוטר לבן יודע בברירת המחדל שלו שיש לו חסינות מוחלטת בכל מה שהוא יעשה בעימות עם שחור. רוב הלבנים באמריקה לא מייחסים ערך לחיים של שחורים. לשוטר יש אקדח, וכשנמצא מולו גבר שחור, הוא אפילו לא מבזבז זמן על לחשוב איך לנסות למנוע הסלמה. 97 אחוז מהשוטרים שהורגים שחורים לא נענשים, אפילו לא מגיעים למשפט, וחלק גדול מהם באמת מאמין שהעולם יהיה טוב יותר עם שחור אחד פחות".
בין שתי הזהויות
השוטר דייוויד בראון בוודאי לא חושב שהעולם יהיה טוב יותר ככה. אף אחד לא יכול ללמד אותו שום דבר על הקרע הקשה והעתיק בין שוטרים לאזרחים שחורים בארצות־הברית. מפקד משטרת דאלאס, גבר שחור בן 55, 30 שנה במדים, מונה לג'וב היוקרתי ב־2010. הוא היה שבועות ספורים בתפקידו כשהחברה של בנו, דייוויד בראון ג'וניור, התקשרה אליו בהיסטריה ואמרה כי הבחור בן ה־27, שסבל מבעיות נפשיות, יצא מהבית בתחתונים אחרי התקף פסיכוטי. עד שהאבא הגיע, ירה בנו באדם שנהג עם שני ילדיו במכונית, הרג את השוטר קרייג שואו ונורה למוות בידי שוטר אחר. כמה ימים אחרי, קבר דייוויד בראון את בנו ומיד נסע להשתתף בהלוויית השוטר שואו.
"המשפחה שלי איבדה בן – ושוטר ואזרח פרטי איבדו את חייהם בידי הבן שלנו", אמר אז. "אני לא יכול להסביר כמה זה כואב: האבל, רגשות האשם, כל הדם הזה". בנו היה האובדן השלישי שחווה בראון מהתנגשויות בין שוטרים לאזרחים. שותפו לסיורים נהרג ב־1988, כשבראון עוד היה שוטר מתחיל, ואחיו נהרג שלוש שנים לאחר מכן.
גם בגלל זה הפך בראון השבוע לדמות כמעט הוליוודית, ולא במקרה זכה לתשואות הסוערות ביותר במהלך טקס הזיכרון שנערך ביום שלישי בדאלאס. מפקד משטרה שחור, שגדל בשכונה קשה, שם למד שלא כדאי לו להסתבך עם שוטרים, והחליט להיות שוטר אחרי שראה חברים שלו נופלים כמו זבובים במגיפת הקראק־קוקאין של שנות ה־80. שוטר קשוח ואינטליגנטי, שמאז נכנס לתפקיד העמיד בראש סדר העדיפויות שלו את צמצום חוסר האמון בין שוטרים לבני מיעוטים. הוא עשה את זה הרבה לפני שהבעיה בת עשרות השנים הפכה לכותרות ראשיות בזכות המצאת הסמארטפונים.
בראון ניסה להפחית את השימוש בכוח של שוטרים במפגשים עם אזרחים, ואכן, המספר הכללי של ירי שוטרים בדאלאס ירד באופן משמעותי, גם אם פה ושם עדיין נמצא השוטר שיירה בחולה נפש שמחזיק ביד מברג. הוא אפילו עירער על כמה מהקונבנציות הבסיסיות ביותר של עבודת משטרה: למשל, לרדוף אחרי חשודים בכל מחיר. לא כל מרדף שווה את הסיכון, אמר. בניגוד למחלקות משטרה שמעכבות פרסום שמות של שוטרים המעורבים בירי, המחלקה של בראון מפרסמת אותם לעיתים קרובות ובמהירות.
כמו כל רפורמיסט, בראון צבר לעצמו הרבה מאוד יריבים. שוטרים במשטרת דאלאס, אחת הגדולות בארצות־הברית, ניסו להביא לפיטוריו, אבל הוא סירב לזוז. העובדה שהחייל המשוחרר מיקה ג'ונסון בחר בשבוע שעבר להתנקם דווקא במחלקה שעשתה בדיוק את מה ששחורים באמריקה מבקשים, וירה בחמישה שוטרים לבנים, שברה לבראון את הלב. כששאלו אותו השבוע איך הוא מגשר על שתי הזהויות שלו, שוטר וגבר שחור, ענה: "אני שוטר הרבה זמן וגבר שחור עוד יותר זמן".
מכות לילד על קביים
בראון לא לבד. יש מעט מאוד ג'ובים קשים יותר באמריקה מאשר זה של שוטר שחור שנקרע בין הפרנסה והעבודה שהוא אוהב לבין התרבות שבה הוא צריך לתפקד. פרי טרנט, קצין בכיר במשטרת סיאטל, סיפר השבוע כי כאשר הוא נוהג לא במדים, הוא נעצר על ידי שוטרים בתדירות גבוהה ומזיע בכל פעם. "העובדה שיש סיכוי שהסיטואציה תיגמר לא טוב, מזכירה לי תמיד מי אני", אמר.
רדיט הדסון היה שוטר רוקי במשטרת סט־לואיס באמצע שנות ה־90, כשהגיב לקריאה של שוטר במצוקה. השותפה שלו הייתה שוטרת לבנה. כשהגיעו, התברר כי השוטר היה במרדף אחרי חשוד בשוד, ואיבד אותו. השותפה של הדסון שאלה אותו אם ראה לאן החשוד הלך, והשוטר הצביע על בית בשכונה.
"דפקנו בדלת, ונער בן 18 על קביים פתח אותה", סיפר השבוע הדסון. "השותפה שלי אמרה שהוא מחביא את החשוד בבית. הוא הכחיש ואמר שהוא לבד. היא גררה אותו החוצה ונתנה לו מכות רצח: ילד בן 18 על קביים, שלא עשה כלום, מקבל מכות איומות מאישה לבנה. בינתיים הגיעו עוד שוטרים, בהם שוטר שחור, והשותפה שלי אמרה להם שהילד תקף אותה. השוטר השחור גרר את הנער המסכן הזה ברגליים השבורות למכונית המשטרה. ואז נכנסנו לבית, ובאמת לא היה שם אף אחד. זה היה רק המקרה הראשון שראיתי, וממש לא החמור ביותר".
המספרים הרשמיים של האף־בי־איי ברורים למדי: שחורים נעצרים על עבירות תנועה פעוטות פי שניים מלבנים, למרות חלקם היחסי הנמוך בהרבה באוכלוסייה. שחורים ולבנים מעשנים מריחואנה באחוזים דומים, אבל שחורים נעצרים ביחס גבוה פי חמישה מלבנים. כיוון שזו עדיין עבירה פדרלית, מדובר בצעירים שהולכים לכלא לשנים רבות בגלל עישון ג'וינט, ורובם לעולם לא מצליחים לצאת ממעגל הפשע או סתם לקיים חיים נורמליים. שחורים מהווים 13 אחוז מאוכלוסיית ארצות־הברית, אבל תופסים 28 אחוז מהמעצרים ו־32 אחוז בין אלה שמוצאים את מותם על ידי המשטרה. על ביצוע אותה עבירה, שחור יישלח לכלא לתקופה ארוכה ב־20 אחוז מהעונש שיקבל לבן.
מעבר לסטטיסטיקות, הסיפורים הספציפיים של מחלקות משטרה ברחבי ארצות־הברית בכלל מציירים תמונה שקשה לעכל ב־2016. עיריית שיקגו, למשל, הייתה צריכה להקים קרן פיצויים מיוחדת, ממנה היא משלמת עד היום מיליוני דולרים למשפחות קורבנות שעברו עינויים בידי שוטרים בסוף המאה שעברה: מכות חשמל, חנק והוצאות הודאות בכוח ששלחו מאות צעירים שחורים לכלא לשנים רבות. אחד מהם ישב 24 שנה, עד שהתברר כי הוא הודה בפשע כשאקדח הוצמד לראשו.
את דריק, שוטר שחור צעיר במשטרת ניו־יורק שעמד השבוע בכניסה לסנטרל פארק והסכים לדבר בתנאי שלא יצטרך להזדהות – "אל תקליטי, אני לא רוצה שיראו אותי מדבר לטייפ" – שום דבר מזה לא מפתיע.
"אתה יוצא החוצה כמו צייד ראשים כדי להשיג מעצר, אחרת לא עשית את העבודה שלך", הוא אומר, "אז אתה הולך לאנשים שהכי קל לך לעצור, הומלסים או שחורים שנוסעים עם פנס שבור. אנשים שאין להם גב ולובי, ואף אחד לא יתקשר לראש העיר לצעוק בשבילם".
איך אתה מרגיש לגבי תנועת המחאה Black Lives Matter, היוצאת נגד האלימות כלפי השחורים?
"אני מעריץ את מה שהילדים האלה עושים, אבל כשאני נמצא בהפגנה שלהם וצריך לעצור מישהו מהם, אפילו בכוח – אני עושה את זה. לפעמים זה הורס אותי, אבל זו העבודה שלי".
מה הם אומרים לך?
"כל מה שאת יכולה לתאר לעצמך והרבה דברים שאת לא יכולה להבין: 'אני עבד', 'אני הדוד תום'. אין לי דרך להתחמק מזה".
אתה חושב לפעמים להחליף מקצוע למשהו פחות מסוכן ופחות מכאיב?
"לא, זה מקצוע אצילי, אני אוהב אותו, אני עושה דבר חשוב. אבל המערכת גזענית ואי־אפשר לתקן בעיה אם לא מכירים בה".
העובדה שגם שוטרים שחורים הורגים שחורים לא מוכיחה שזה לא עניין גזעי?
"לא. גזענות ממוסדת היא כזו שלא משנה מה צבע העור של השוטר, הקורבן שלו תמיד יהיה שחור או חום, כי זה פשוט מותר. אתה נשאב ומתמסד. יש לי הרבה חברים שעם השנים התחילו להאמין למה ששוטרים לבנים אומרים על האחים שלנו. אני זוכר שאחרי הבחירות של 2008, כשאובמה ניצח, שמעתי אנשים בפטרול אומרים: 'אני לא מאמין שיש כל כך הרבה אוהבי ניגרס במדינה הזו', ואתה יושב שם, לא יודע אם לבכות מאושר או מכאב".
פאניקת הגברים הלבנים
העובדה שלאמריקה היה בשמונה השנים האחרונות נשיא שחור מקלה מאוד על מי שמנסה להפוך את מה שקורה עכשיו לתופעה חדשה. הנרטיב בצד הימני של המפה הפוליטית הוא שהיחסים בין לבנים לשחורים היו כמעט מושלמים, ואז הגיע אובמה והרס אותם. העובדות אומרות כי בין 2009 לסוף 2015 נהרגו בארצות־הברית 62 שוטרים, פחות מאשר תחת כל נשיא ב־35 השנים האחרונות, ושיעור הפשע בארצות־הברית הוא הנמוך ביותר מאז שנות ה־60, אבל אין דבר יותר קל מאשר להאשים נשיא שחור במתיחות גזעית. את ג'יין אליוט זה מוציא מהדעת.
"מספר קבוצות השנאה באמריקה גדל בעשרות אחוזים מאז הבחירה של אובמה. גברים לבנים נמצאים עכשיו בפאניקה מוחלטת", היא אומרת בקצב דיבור לא בריא לאישה בת 83. "הם ראו שמונה שנים של נשיא שחור בבית הלבן והם פוחדים שיש עוד כמוהו שיבואו אחריו. כל הדברים שהם גדלו עליהם, הסטריאוטיפים ותחושת העליונות, הלכו לאיבוד, והם לא יודעים מה לעשות עם עצמם.
"אם אתה גבר לבן, שחייך היו נוחים קודם כל בגלל צבע העור, ופתאום אתה רואה איש שחור שהוא יותר חכם ויותר מוצלח ויש לו את כל מה שאתה חושב שצריך להיות רק לך – אז אתה אבוד לגמרי. אובמה אדם מבריק שהלבנים בוושינגטון החליטו לעשות הכל כדי להכשילו רק כדי להעמיד אותו במקום כאיש שחור".
אז זו כן אשמת אובמה, רק בהפוך.
"במשך 400 שנה אנחנו מלמדים את עצמנו ואת הילדים שלנו שאנשים שצבע העור שלהם לא לבן הם חיות. ב־30־20 השנים האחרונות מתברר פתאום שזה לא נכון: הם רופאים, עורכי דין, אסטרונאוטים, מנהיגים – נשיא ארצות־הברית, למען השם. בעוד 30 שנה הלבנים כבר לא יהיו רוב באמריקה, והם פוחדים שביום שזה יקרה, השחורים יעשו לנו את מה שאנחנו עשינו ועושים להם. אני שומעת את זה ישירות מגברים לבנים. זה הבסיס גם להרג השחורים ברחובות וגם לפופולריות של דונלד טראמפ".
אז כולנו גזענים?
"אם הלכת לבית ספר באמריקה, ואחרי 12 שנה לא יצאת משם גזענית, זה אומר שלא הקשבת למורים שלימדו אותך שקולומבוס גילה את אמריקה, למרות שהוא מקסימום גילה אותה ללבנים שבאו לכאן וחיסלו את מי שכבר היו פה. את לומדת שהלבנים בנו את המדינה הגדולה הזו, כשלמעשה העבדים השחורים עשו את זה. את הולכת לקולנוע, וצ'רלסטון הסטון מגלם את משה רבנו הבלונדיני תכול העיניים. בכרטיסי חג מולד מציירים את מרי וישו, מהמזרח התיכון, כאילו הם בארבי וקן. זה מה שאנחנו הלבנים עושים, אנחנו מסדרים את הסביבה או ההיסטוריה כדי שהיא תתאים לנו".
את מנקה שחורים מאחריות.
"לא, אבל אלה אנשים ששמעו במשך מאות שנים שהם נחותים, ובשלב מסוים רבים מהם התחילו להאמין בזה. לא מעט שחורים פשוט מוותרים על עצמם כי הם גדלים בעוני, אין להם בתי ספר נורמליים, אין להם שום עתיד. זה מעגל אכזרי מאוד, שכולו באחריות האדם הלבן".
מתי יהיה שוב נשיא שחור באמריקה?
"יותר מהר ממה שחושבים. הדמוגרפיה היא מלך, והדור הצעיר כל כך רב־גוני, שהעליונות הלבנה ששיכנענו את עצמנו שיש לנו, תיעלם. האמת היא שאפשר למחוק את הגזענות תוך שני דורות, אם רק היינו מחליטים להתחיל לחנך את הילדים שלנו במקום לשטוף להם את המוח. אבל אין לי ספק שיהיה עוד נשיא שחור, גם כי הנשיא הראשון עמד מול כל הרעל הזה בחן ובאומץ שאני לא הייתי מסוגלת להם. בלי להתכוון הוא חשף את הפנים האמיתיות של אמריקה, ועכשיו צריך להתמודד עם זה".
עוד דבר שאמריקה תצטרך להתמודד איתו זה המציאות החדשה שבה ילדים רואים את האבא או האח שלהם מת מוות אלים במיוחד. בשבוע האחרון בלבד אפשר היה לצפות בשידור ישיר בפייסבוק בפעוטה בת ארבע מנחמת את אמה אחרי ששתיהן ראו שוטר יורה בחבר של האם דרך החלון. יום קודם עמד נער בן 15 מול המצלמות ומירר בבכי אחרי מות אביו באותן נסיבות. אחותו של תמיר רייס, ילד בן 12 שנורה על ידי שוטרים מול עיניה, איבדה 22 קילוגרם ממשקלה. בתו של אריק גארנר, שלפני שנתיים נחנק בניו־יורק בידי שוטרים באירוע שגם הוא צולם בסמארטפון, לא הלכה לבית ספר במשך חצי שנה. בתו של אוסקר גרנט, שהייתה בת חמש כשאביה נורה למוות בידי שוטר בתחנת רכבת בסן־פרנסיסקו ב־2009, התחבאה במשך שנים בכל פעם שראתה שוטר.
"זה בדיוק כמו ילדים באזורי מלחמה", אומרת סיגי כהן, פסיכולוגית ילדים מלוס־אנג'לס. "מה שקורה אחר כך זה פוסט־טראומה לכל דבר".
מה עובר על ילדה בת ארבע שצריכה להרגיע את אמא שלה אחרי שראתה רצח מול העיניים?
"ילדים לא בנויים לקחת אחריות. פה הילדה ראתה רגע של חיים ומוות ועשתה משהו שהיא חשבה שנכון לעשות, אבל זה לא התפקיד שלה. היא הרגישה שלאמא קשה והיא צריכה לשמור עליה, אבל חשוב מאוד לא להגיד לה, 'איזה ילדה גדולה ואמיצה את, איזה יופי שמרת על אמא'. אסור שהיא תחשוב בגיל ארבע שזה התפקיד שלה בעולם. צריך לבודד את האירוע, להחמיא לה על מה שעשתה, אבל זו טעות גדולה לתת לילדים להרגיש שהם אמורים לטפל בהורים".
ואיך מלמדים ילדה כזו, שראתה שוטר יורה באבא שלה, לא לשנוא שוטרים?
"גם כאן צריך לטפל נקודתית: 'השוטר הזה עשה משהו רע, אבל יש הרבה שוטרים טובים. גם כלב אחד שנושך לא אומר שכל הכלבים נושכים'. אני לא מקנאה באמא שלה, שתצטרך לטפל טוב־טוב בעצמה כדי שתהיה מסוגלת לטפל בילדה שלה".
קניתי לשוטר גלידה
ד"ר בריאן וויליאמס הוא מנתח שחור בבית החולים פארקלנד בדאלאס, אליו הובהלו בשבוע שעבר פצועי הטבח שביצע מיקה ג'ונסון השחור בחמישה שוטרים לבנים. הוא הסתובב כל השבוע בעיניים אדומות, אבל כשסוף־סוף הצליח לדבר, זה מה שיצא:
"הקושי שלי התחיל הרבה לפני שהאמבולנס הראשון הגיע. כל מה שראיתי בימים שלפני, סרטי הווידיאו האלה, זה קרע אותי. בזמן שאני תומך באנשי חוק, אני מבין את החרדה ממפגש עם שוטרים. הייתי שם, זה קרה לי. אני נאבק בתחושות האלה כל הזמן ולא יודע מה אעשה.
"כשאני יוצא החוצה עם הבת שלי ורואה שוטרים במסעדה, אני מקפיד להודות להם על מה שהם עושים, לפעמים מזמין אותם לשתות. פעם קניתי לשוטר גלידה, כי אני רוצה שזו תהיה האינטרקציה שהבת שלי רואה. אני לא רוצה שהיא תגדל עם הנטל שאני סוחב, ואני גם רוצה ששוטרים יראו אותי, גבר שחור שתומך בהם. אני איתך, ואם צריך אציל את חייך, אבל זה לא אומר שאני לא פוחד ממך". ¿
