מכתב לדולב

בובי שלי. אתמול בלילה ביקרת אותי. אתה כמעט לא מראה את עצמך בחלומות. מפחד כנראה לטלטל אותי. אבל עוד מעט יעברו שנתיים, וכנראה שגם אתה נורא מתגעגע. ובחלום היינו לפני המוות, אבל ידענו שהוא יגיע. ואתה היית לחוץ להספיק להגיע להיפרד מאיתנו בלילה שלפני, אבל לא ידענו אם תמות לפי התאריך העברי או הלועזי שלך. ככה אתה. אפילו בחלומות הכי נוראיים אתה חייב להצחיק.

בובי שלי, אני מצטערת אבל אני לא מוצאת שום סיבה לצחוק בעולם הזה מאז שעזבת אותי. אותנו. הכל נראה כל כך תפל וחסר טעם בלעדיך. אפילו בטיולים בחו"ל אני לא מצליחה באמת ליהנות. אני עסוקה בלדמיין את עצמי מטיילת איתך. עם הבדיחות שלנו, וההרגלים שלנו, והמבטים שהם רק שלנו ובינינו.

הדבר היחיד שמצליח להצחיק ולרגש אותי הוא הילדים שלנו. השארת לי שלושה ילדים כל כך מיוחדים, כל כך דומים אחד לשני ולך ועדיין כל כך שונים. מאיה גדלה להיות העתק שלך, כמובן עם שיפורים (מה לעשות, שלושתם יותר טובים מאיתנו בהכל). יש לה את החוזק הפנימי הזה, כמו סלע חזק שיודע בדיוק מה הוא שווה ולכן קשה להפיל אותו. יש לה את החדות שלך ואת הרגישות שלך. וכמובן שאת ההומור שלך. כמו שתמיד צחקתי עליך, גם היא תמכור אותי בעבור בדיחה טובה. אבל ממש טובה. אורי נוטף כריזמה כמוך. כשהוא מדבר כולם מקשיבים. הוא פיקח ורגיש וכשהוא במצב רוח טוב, הוא צוחק בצחוק מתגלגל שמעלה בי דמעות מרוב שהוא מזכיר אותך. וגיא הקטנה יום אחד תנהל את העולם. אולי היא עוד תהיה רמטכ"ל, במקומך.

מיכל קסטן קידר, אלמנתו של דולב | צילום: טל שחר

אהוב שלי. הזמן הוא דבר מתעתע. מצד אחד נדמה שרק אתמול זה קרה. מצד שני לפעמים אני חושבת שאולי היית רק חלום. חסרונך כל כך קשה ומורגש, שקשה להאמין שמתישהו באמת היית פה. חיבקת אותנו, צחקת איתנו. אומרים שהזמן מרפא אבל הוא לא. הפצע מדמם כתמיד. מה שהשתנה זו רק היכולת לעבור כמה שעות מבלי לגרד אותו. לפעמים זה נדמה שהזמן עושה את שלו, אבל לאחור. אנשים ממשיכים לחיות, להתקדם, להוליד ילדים חדשים ולחגוג את הישנים. ורק אתה עצרת. הפסקת. נעלמת. כל תינוק חדש בשכונה וכל קצין שמתקדם הם כמו סכין חדש בלב, שמזכיר שאתה אינך. ולא תהיה. ואני אמורה להמשיך לחיות בלעדיך, והמחשבה הזאת שורפת בפנים.

לו רק יכולת להיות כאן. לו רק יכולתי ללכת אחורה בזמן. אולי הייתי מספיקה להתחנן בפניך לא להסתער. כולם אומרים לי שזה לא היה עוזר. שכזה היית, חייב לרוץ קדימה, חייב לקחת אחריות ויוזמה על המציאות. אבל אני אוהבת לחשוב שלו ידעת שבהסתערות שלך תהפוך את הילדים שכל כך אהבת ליתומים, שהיית נפרד מאיתנו ולא חוזר, אולי היית חושב שוב. אולי היית פועל אחרת.

אורי שלנו מאשים אותי. מאשים אותי שלא הקשבתי לו, ילדון חמוד בן שש, שאמר לנו שהצבא מסוכן ושאני צריכה לשכנע אותך לעזוב את הצבא. ואין לי מה לענות לו. כי גם אני מאשימה את עצמי. איך באמת לא הבנתי שצבא זה דבר מסוכן? איך לא ידעתי שהזמן שלנו ביחד יהיה כל כך קצר?

• • •

אהוב שלי, גבר שלי, ילד שלי. הפסקתי לכתוב עליך. אחרי שנה שבה ניסיתי לגרום לכל העולם להכיר אותך, פתאום גבר בי הרצון להחזיר אותך אליי. שתהיה רק שלי ושל המשפחה שלך. לא הגיבור הנועז, אלא פשוט האיש האהוב, הבן המסור והאבא המאוהב והמצחיק והמחבק. רק השבוע חרגתי. כי בכל זאת אני רוצה שכולם יידעו. יידעו מי היית. יידעו את מי איבדנו. ואולי יבינו את המחיר הנורא והלא שווה של המלחמה ההיא ושל כל המלחמות כולן.

מתגעגעת אליך נורא ותמיד ולעולם.

בולו שלך.

• • •

סא"ל דולב קידר נהרג עם סג"מ יובל הימן, סמל נדב גולדמכר ורס"ב קסהון ביינסאין בעת שהסתער על מחבלים שחדרו ממנהרה ליד קיבוץ ניר עם במהלך מבצע צוק איתן. אזכרתו של דולב תיערך ביום חמישי, 21.7, בשעה 18:30 בחלקה הצבאית במודיעין.