שישי 17 בינואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גדי קבלו
    24 שעות • 17.07.2016
    מתחזקת
    הביטו בתמונות האלה. בתמונה הגדולה: ריקי פרסטר, אלופת ישראל בהרמת משקולות. בתמונות הקטנות: ריקי, נערת סמינר צנועה וחסודה, ומשפחתה החרדית. בין התמונות חלפו שלוש שנים בלבד שבמהלכן ריקי, אביה, אמה ושמונת אחיה יצאו בשאלה. עכשיו היא מתאמנת לאליפות אירופה, חולמת על אולימפיאדה ומדברת על המהפך המפתיע של חייה
    יהודה שוחט ואריאלה שטרנבך

    רק שנה אחת חלפה מרגע שריקי פרסטר התחילה להתחרות באופן מקצועי בהרמת משקולות ועד שזכתה בשבוע שעבר באליפות ישראל עד גיל 17. וזה עוד לא החלק הכי מדהים בסיפור: עד לפני שלוש שנים היא בכלל למדה, חלמה ודיברה ביידיש. ילדה טובה מבית חרדי טוב, ששאפה להיות יום אחד רעיה טובה לחסיד שתקבל בשידוך. אבל אז ריקי, שמונת אחיה והוריה עזבו ביחד את העולם החרדי, והיום היא שוחרת בחיל האוויר, מתכוננת לאליפות אירופה בהרמת משקולות, וכותבת עוד פרק בסיפור שיכול היה בקלות להיכנס לרשימת סיפורי הנפלאות של החסידות שממנה יצאה.

     

     

     

    ריקי, בת 16 וחצי, היא בתו של אברהם פרסטר, שדרן רדיו חרדי מפורסם, שטלטל את חסידות בעלז שבה גדל ואת הרחוב החרדי כולו כשהחליט יום אחד לעזוב הכל ולצאת בשאלה יחד עם אשתו, שמונת ילדיו הביולוגיים, והילד שלוקה בתסמונת דאון שהם משמשים לו כמשפחת אומנה. "ברחוב החרדי דיברו על זה הרבה", משתעשעת פרסטר. "הם היו מעבירים תמונות שלנו בווטסאפ, ובכל מקום דיברו על המשפחה הגדולה שעזבה את הקהילה. לא מזמן פגשתי מורה שלימדה בבית ספר אחר ויצאה בינתיים בשאלה, והיא סיפרה לי שאנשים שלא הכירו אותנו, דיברו על זה בהלם. זה הזוי. כולם כנראה הכירו את אבא שלי בגלל שהוא היה שדרן רדיו".

     

    חיים כפולים

    היא נולדה באשדוד, בת שנייה לאברהם וזהבה פרסטר. אחריה נולדו עוד שישה: בת 14 וחצי. תאומות בנות 12, בן 10 ותאומים בני 6. בתווך החליטה המשפחה לשמש כאומנה עבור ילד חרדי עם תסמונת דאון. ריקי, כמו אחיה, למדה בגן חסידי ביידיש, ואחר כך בסמינר. בהמשך עברה המשפחה לשכונת רוממה החרדית בירושלים, וגם שם היא המשיכה במוסד שבו מדברים רק ביידיש ולא ממש לומדים.

     

     

    פרסטר: הגירסה החרדית
    פרסטר: הגירסה החרדית

     

    בשלב מסוים נמאס לאברהם שילדיו אינם לומדים דבר, והוא העביר אותם לבתי ספר שבהם יש גם לימודי ליבה ואפשר לעשות בהם בגרויות. בשלב הזה נעמדה כל הקהילה על הרגליים. "התחילו להציק להורים שלי", מספרת ריקי. "אבא שלי לא הבין מה הם רוצים. בסך הכל העבירו אותנו לבתי ספר שבהם יהיה לנו עתיד. אז הוא התחיל לקרוא ספרים פחות חרדיים, ולאט־לאט ההורים שלי התרחקו מהדת. באופן אישי, התחלתי לחשוב על זה בעצמי, והבנתי שכל החיים החרדיים, בעיקר בחסידות, שאתה מאמין באלוהים דרך אדם, זה שטויות".

     

    במשך זמן מה ניהלה ריקי חיים כפולים. "כבר הייתי חילונית, אבל למדתי בבית ספר חרדי", היא מספרת. "הייתי הולכת לבית הספר עם חולצה מכופתרת בצבע תכלת וחצאית ארוכה, כמו כולן, וכשהגעתי הביתה — מיד עברתי למכנסיים ולחולצה קצרה. הלכתי לחוג שחייה חילוני, מעורב, בנים ובנות. בבית הספר לא ידעו כלום".

     

    לספורט היא הגיעה עוד כחרדית, מסיבות בריאותיות. "הייתי ילדה שמנה", היא אומרת. "תמיד סבלתי מעודף משקל ונלחמתי בזה. בגיל 12 פתאום הרגשתי שאני חייבת לשנות משהו. התחלתי לצאת להליכות, להקפיד על תזונה, וחיפשתי לעצמי ספורט שאוכל להתמיד בו. בציבור החרדי אין מודעות לספורט ולתזונה. כמעט לא מדברים על זה, ובטח לא הולכים לחוגים. כשהייתי הולכת לחוג שחייה, חברה שלי הייתה אומרת לי: 'ברוך השם אני בריאה ולא צריכה להתאמן'. כאילו רק מי שיש לו בעיות בגוף צריך לעשות ספורט. ככה זה היה אצלנו. לא חבל?"

     

      

    פרסטר ומשפחתה לפני היציאה בשאלה
    פרסטר ומשפחתה לפני היציאה בשאלה

     

    ומתי הספורט הפך למקצוע?

     

    "כשיצאתי בשאלה התחלתי לראות ביוטיוב סרטונים של ספורט, מכל מיני סוגים. נמשכתי לזה. וכשראיתי את הרמת המשקולות, אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות. לצערי, באותו זמן עוד לא הייתה לי אפשרות".

     

    המפנה הגיע במקרה, כשיום אחד הצטרפה ריקי לאמהּ לאימון בחדר הכושר. "יצא לנו ללכת לכמה אימונים ביחד, ואז היא הפסיקה ואני המשכתי", היא ממשיכה. "אחרי כמה זמן התחלתי לראות קרוס־פיט, ומצאתי מקום להתאמן בו בירושלים, ומשם המשכתי להרמת משקולות".

     

    "תמיד הייתי חזקה"

     

    היא בחורה די חזקה, ריקי. מסוגלת להניף בקלות יותר מ־60 קילו, וזו רק ההתחלה. "תמיד הייתי כזו", היא אומרת. "כבר באימון הראשון המאמן ראה איך אני מרימה משקלים גבוהים בהרבה מאשר המשקל שנותנים למתחילות להרים. הייתי מנצחת גם בנים שגדולים ממני. זה כישרון כזה, גם האחים שלי חזקים".

     

    באליפות ישראל היא הניפה 58 ק"ג ודחקה 65 ק"ג, מה שזיכה אותה במדליית זהב כפולה לקטגוריית הגיל (עד 17) והמשקל (עד 89 ק"ג) שלה. באליפות ישראל עד גיל 20, שנערכה כמה שבועות קודם, הרימה ריקי משקל כבד יותר וזכתה במקום השני. "אני מאוד מקווה לעשות מזה קריירה", היא אומרת. "האולימפיאדה ביפן בשנת 2020 היא החלום שלי, אבל יש זמן. אני עוד לא שנה בענף, וזה מאוד נדיר שמתקדמים ומגיעים להישגים כל כך מהר".

     

    יש לזה גם קצת תדמית גברית.

     

    "יכול להיות. באמת אין מספיק בנות שמתחרות. אני לא רואה בזה משהו גברי. זאת סטיגמה ואפשר לשמוע אותה גם מבנות. כשהייתי אצל הדיאטנית שלי, היא אמרה לי: 'את רוצה שיהיו לך שרירים כמו של גבר?' וכשאני אומרת לחברות שלי שאני רוצה קוביות בבטן, הן אומרות 'איכס'. על מה אתן מדברות? זה מושלם".

     

    הספורט עזר לך גם באופן אישי?

     

    "בטח. הספורט משנה את החיים. גם על זה חברות שלי צוחקות עליי. אומרות לי, 'תפסיקי עם החלבונים, אכלי בורקסים, פחמימות. תחיי את החיים. אבל אני כבר לא חיה את זה. כבר לפחות שנה לא נגעתי בפיצה, ואני ממש לא מתגעגעת. לצערי, הייתי חרדית בילדותי, אחרת אני מאמינה שהייתי יכולה להרים משקל כבר יותר ולהצליח יותר".

     

    סדר היום שלה קפדני במיוחד. היא קמה בבוקר מורעבת, אוכלת שתי ביצים, קופסת קוטג' ומלפפון או עגבנייה. אחר כך הולכת לבית הספר — ובחופש לעבודה — ומשם נוסעת בכל יום לאימון ארוך באשדוד. עד לא מזמן היא עשתה את הנסיעות האלה בכל יום מירושלים ובחזרה, אבל ממש לאחרונה עברה השמפחה כולה להרצליה, בין השאר כדי להקל עליה.

     

    יוצא מהמשחק

     

    אבי פרסטר נולד בירושלים למשפחה מחסידות בעלז, בן למרדכי פרסטר, שכיהן כחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם דגל התורה. בשלב מסוים התחיל לעבוד כעיתונאי בשבועון "משפחה", ואחר כך גם כשדרן מוביל ברדיו "קול חי". היום הוא כבר יועץ משכנתאות ואשראי במשרה מלאה, ללא שום קשר לדת.

     

    לטענתו, הרגע המכונן שהוביל לשינוי היה כשביקש לרשום את בנו למוסד שבו לומדים קצת יותר מלימודי קודש. בקהילה הסתערו עליו והציבו לו אולטימטום, והוא בחר בעתיד ילדיו במקום בחיי הקהילה. "אמרתי שאני לא מוכן להיות חלק מהמשחק הזה", הוא אומר. "בהתחלה העברתי את הילדים לחינוך החרד"לי (חרדי־לאומי), ולאט־לאט התחלתי לקרוא עוד ועוד, וגיליתי עולם קסום שלא קשור לתורה. התחלתי לשאול את עצמי מה הערך המוסף של החרדים? למה לא ללמוד אנגלית ומתמטיקה? מה המטרה? להפוך את הילדים למטומטמים? ואם יש ערבות הדדית, כמו שאומרים, למה ילד חרדי לא יכול להתגייס לצבא ולהגן על המדינה כמו ילד חילוני?"

     

    מכיוון שהמדינה אינה טורחת לכפות את החוק שמחייב לימודי ליבה על המוסדות החרדיים, ילדיו של פרסטר — כמו אלפי ילדים חרדים אחרים — נותרו מאחור. כדי למחוק את הפער בהשכלה, שילם אביהם הרבה מאוד כסף, "עשרות אלפי שקלים, אבל זה שווה את הציונים הגבוהים. בדיוק בהקשר הזה, תושק מחר בכנסת שדולה ייחודית של יוצאי החינוך החרדי, בהובלת חברות הכנסת קארין אלהרר ומיכל רוזין, בניסיון לסייע לחרדים או ליוצאים בשאלה מהמגזר החרדי לסגור את הפערים.

     

    ריקי עדיין זוכרת היטב את הפעם הראשונה שחיללה שבת. "בחג הראשון אבא שלי ביקש ממני לכבות 'בטעות' את האור", היא צוחקת. "היו אחים שבהתחלה אמרו שהם בחיים לא יהיו חילונים, אבל אחרי כמה ימים גם הם החליטו לצאת. כל אחד לקח את התהליך הזה אחרת. לי זה עבר מאוד חלק. נראה לי שגם כילדה קטנה ידעתי שמתישהו אהיה חילונית".

     

    את מאמינה באלוהים?

     

    "אני לא מתעסקת בזה בכלל".

     

    ואיך התאקלמת חברתית?

     

    "מצוין. מיד הכרתי חברים, עוד כשהלכתי להיבחן לבית הספר החדש".

     

    ריקי וגם אחותה הגדולה רוז, 18, הן שוחרות בחיל האוויר. ארבע שנים לפני הגיוס הן כבר על מדים, במטרה להכשיר אותן לשירות בחיל. האח בן העשר, דוד, הוא שחקן כדורגל. עד לאחרונה שיחק בהפועל קטמון ירושלים, ובעקבות מעבר הדירה הוא אמור להתחיל לשחק באחת הקבוצות בהרצליה. "ממנו הכל התחיל", מודה אברהם. "כי לבנות בכל מקרה היה צפוי עתיד בקהילה. לבנים, לעומת זאת, אין עתיד אם הם יושבים בתלמוד תורה ולא לומדים כלום".

     

    איך הגיבו ליציאה שלך?

     

    "בהתחלה, כבר כשרשמתי את הבן שלי לתלמוד תורה אחר, עשו לי בלגנים ושיחות. דרשו ממני להחזיר את הבן, אמרו לי, 'או שאתה בקהילה או שאתה לא בקהילה'. התלבטנו מאוד, והחלטנו לרשום כבר את כל הילדים לבתי ספר כאלה, בעברית, שבהם עושים גם בגרויות. אחר כך, כשיצאתי, אמרו שהשתגעתי, שאיבדתי את זה, שהתחרפנתי. הפיצו עליי שמועות, שלחו לי נאצות ומסרים מטרידים למייל. אבל לא ויתרתי, והיום אני כבר לא מתרגש מזה. אנחנו במקום טוב, וזה לא סיפור של מסכנות וקשיים אלא של הצלחה, כמו הסיפור של ריקי — שבלי להתבכיין ולבקש הקלות הפכה לאלופה". •

     

    ידיעות אחרונות