הליברל מול החרד"ל

בעבר, ממש עד לא מזמן, אמירה מקוממת של רב זה או אחר הייתה גוררת גינוי רפה מצד שומרי תורה ומצוות. הם תמיד נחשבו בעל כורחם לדתיים הנחמדים והמתחנפים. אלה שהם לא ממש "משלנו", אלה שיודעים לדבר בשפתם של החילונים. דתיים־לייט.

רק לאחרונה, אולי לאור הגל העכור של השמרנות שמקיפה אותנו, ואולי דווקא לאור הפריחה חסרת התקדים בתפיסת היהדות כתרבות פלורליסטית — מבינים בזרם השמרני ביותר בציונות הדתית כי מול תפיסת עולמם הסדורה של החרדל"ים (חרדים־לאומיים) עומדת תפיסת עולם מגובשת ואיתנה של יהדות אחרת — ליברלית, מסורתית, מורכבת, אמיצה ומסבירת פנים. לכן לא נכון לבחון את דבריו הקשים והמסוכנים של הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת עלי, נגד הומואים בצבא, מחוץ לקונטקסט. הדברים נאמרו במסגרת כנס שכל מהותו הוא דה־לגיטימציה והוקעה של אוכלוסיות שלמות בחברה הישראלית.

לתפיסה החרדל"ית יש שלוחות בכל מערכת החינוך — מבתי הספר הממלכתיים־דתיים, דרך הגרעינים התורניים ועד המכינות הקדם־צבאיות וישיבות ההסדר. שליחי תפיסת העולם הזו שואבים את השראתם מישיבת הר המור המשיחית, הרואה את עצמה כממשיכת דרכו של הרב קוק.

רוב שומרי המצוות במוסדות הציבור הדתיים אינם חרדל"ים — הם מסורתיים או דתיים־לאומיים ברמה כזו או אחרת, אך את תורתם הם יונקים משלוחי מצווה הבאים כחיילים במלחמת זהות. מלחמה המתקיימת בתפקידי המפתח גם בצבא וברבנות. עד כה, מול תפיסת העולם הדיכוטומית הזו פעלו הזרמים הדתיים האחרים בגמגום, בסלחנות, מתוך תקווה לדיאלוג ולאיחוד שורות. הפלורליסט תמיד מוכן להיות זה שמתפשר, זה שיסכים להכיל את כלל הדעות, גם אם הן לא בדיוק כוס התה שלו. השמרן לנצח יתבצר בשמרנותו.

אך הנה, הגענו למצב נורא שבו הזרם השולט בעמדות המפתח שולל, מבזה ומוקיע את כל מי שלא מתיישר בדיוק לפי הקו שלו — לא משנה אם אלה פמיניסטיות, להט"בים, שמאלנים, רפורמים, או סתם דתיים נחמדים מדי דוגמת ארגון רבני צהר. ישיבות הקו יצאו למלחמת תרבות נגד היהדות המסורתית, הליברלית והמודרנית, והן בהחלט לא מתכוונות לקחת שבויים.

והזרם המתון? ובכן, הוא אכן מתון. בזה כוחו. ביכולת להבין כי האמת המוחלטת לא נמצאת בכיסו של איש. לחברי הזרם המתון אין בעיה להאזין לאחיהם השמרנים, ללמוד אצלם, לקחת מתפיסת עולמם את מה שמתאים ולוותר על מה שלא — מתוך הבנה שלכל דעה יש מקום וראוי לבחון אותה בזכות עצמה. בעת מתקפה מבחוץ הם יכולים לצופף שורות ולהגן גם על בר־פלוגתא אדיר מתוך כבוד לתורה וללומדיה. אלא שכעת מתברר שזוהי טעות מרה. הגיעה השעה להיות קיצונים במתינותנו ולהפסיק להגיב בקבלה והכלה כלפי מי שמבזים, מוקיעים, מדירים ומשפילים ללא הבחנה את האחר, וכן — גם אותנו — בשם התורה ובשם האל.

התורה היא תורת חיים, ושבעים פנים לה. סביבנו יש פריחה אדירה בתחום הפילוסופיה היהודית, יש מנהיגים לשאת אליהם עיניים ויש אפשרות להציב תפיסת עולם מגובשת ששורשיה לא נטועים בעולם הנחמדות והחנפנות אלא עמוק־עמוק בעולם המחשבה היהודית. האלטרנטיבה הבריאה הזו, הכל כך יהודית הזו, חייבת להיות מוצבת שוב ושוב נגד תפיסת העולם הדיכוטומית של ישיבות הקו. בחינוך, בצבא, בתרבות, בקהילה, בחקיקה. בכל זירה הקוראת לנו, אנשי המחשבה והרוח, שיודעים היטב כי תורת משה בהר סיני ניתנה ולא בהר המור. √