"הייתי מאוד טיפולית, עד שהבנתי שאני צריכה מישהו שיטפל בי"
הדוגמנית והשחקנית יוליה פלוטקין־עוז ניצלה את חופשת הלידה ללימודי אופנה, והיום היא חובקת את אדם בן השנה ושלושה חודשים, וגם קולקציית שמלות ראשונה בעיצובה. בוגרת "הישרדות" וכוכבת "אילוף הסוררת" מתרחקת מרכילות, משקיעה בזוגיות ובאמהות, ומקימה בית לתפארת
יוליה פלוטקין־עוז היא חכם סיני זקן. עם תלתלים. בעיניה התכולות היא מביטה על העולם בראייה מפוכחת, שלא מתאימה לדוגמנית אורבנית בת 27 עם טמפרמנט של מחבת לוהטת. ואם לא די בזה, אז ביקום שבו מתולתלות כבר מאמינות לעצמן שנולדו חלקות, פלוטקין ממשיכה לנער רעמה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, אולי כי זה אכן הכי טבעי בעולם. "עוד פעם נדבר על השיער שלי?" היא נאנחת בייאוש, "בתור ילדה לא אהבתי את הנפח, לא אהבתי להיות יוצאת דופן, אבל יש בזה הרבה נוכחות, אני לא רואה סיבה להסתיר את זה".
מאחורי הקלעים עם יוליה פלוטקין
אני סתם מתפעלת כי שכחתי איך זה נראה. בואי נדבר על זה שאת אוכלת מולי טוסט משולשים ועל כמה הגנטיקה חשובה.
"ברור, זה הכל גנטיקה. כל הזמן אומרים לי שאני רזה מדי, אבל ככה אני בנויה".
כמה עלית בהיריון?
"16 קילו, היה לי קרייבינג מטורף למתוקים, בעיקר שוקולד וגלידות, הגוף ממש היה צריך את זה. אחרי ההיריון עשיתי ספורט וירדתי הכל. אני עושה יוגה כי היא ממקדת אותי, זה במקום פסיכולוג, ואני רוקדת היפ־הופ וג'ז מודרני. כל האמהות של היום נראות טוב, מצומקות, כי הן מגשימות את עצמן ופעלתניות".
הכל חוויות
פלוטקין־עוז, כוכבת "הישרדות" (מיל'), שנצפתה במדורי הרכילות מתנשקת עם איתי תורג'מן, היא כבר לא נערת ברים שיכולה לשתות כמה שהיא רוצה ולקום בצהריים. היא נשואה לשחר עוז, איש עסקים בתחום הברים, שמבוגר ממנה ב־11 שנה, אם לאדם (שנה ושלושה חודשים), ומבליינית תל־אביבית הפכה לאחת שגרה בשכונה בורגנית בעיר ומבשלת לעולל שלה קינואה. "תמיד הייתי מחוברת לצד המשפחתי שלי", היא אומרת, "אצלנו משפחה היא מעל לכל והיה לי ברור שבגילי אהיה אמא. כל התל־אביבים יגידו שזה גיל צעיר מדי להפוך לאמא, אבל הרגשתי עם זה בנוח. זה תהליך שעברתי עם בעלי, היינו ביחד ארבע שנים והתבשלנו לתוך זה".
את הפעלתנות שלה היא מתרגמת לדוגמנות, משחק, וכעת גם עיצוב ליין בגדים משלה, למותג "מיי אורבן ראנוויי". החיבור שלה לאופנה התחיל כבר בגיל 15, כשזכתה במקום הראשון בתחרות מלכת היופי של הגליל המערבי, ועל אף שמעולם לא תיכננה להיות דוגמנית מצאה עצמה נגררת לאודישנים מעכו לתל־אביב, עד שבסופו של דבר עזבה את נמל ילדותה. כשחקנית היא השתתפה בסרט "הערת שוליים", בסדרות "נשואים פלוס" ו"עניין של זמן", כיכבה בהצגות ילדים וסדרות נוער, וכעת היא מחליפה את אגם רודברג ב"אילוף הסוררת" בבית ליסין ומשחקת בהצגת פרינג' בתיאטרון תמונע. "זו הגשמת חלום, כי יש לי זיקה גדולה לבמה ומבחינתי, שזו תהיה העבודה שלי לתמיד", היא מתמוגגת. "מאז שנעשיתי מעורבת בהפקה של קולקציית הבגדים שעיצבתי, ראיתי שבעסקים אתה כל הזמן נמצא במלחמת הישרדות, הכל יקר, כולם רוצים את הכסף שלך. כשאתה שחקן זה עולם אחר לגמרי, אתה נוסע בוואן שעתיים, עולה לבמה וחוזר הביתה. אין מלחמות, רק הנאה צרופה".
יש בזה קצת בריחה, כי את מתחזה לבן אדם אחר כשאת על הבמה.
"אני לא רואה את זה ככה. בתור שחקנית אני מביאה את הנשמה שלי, את הפיזיות שלי, אני זה הכלי, וזה משמר אותי חיה".
כשיש לה זמן, פלוטקין־עוז נוסעת לחדרה ומלמדת ילדים משחק. "מבחינתי העשייה מקדשת הכל, ואין לי בעיה לנסוע לאן שצריך כל עוד אני מסופקת מהעשייה", היא אומרת. "יש שם ילדים מדהימים ומוכשרים בטירוף, זו חוויה בשבילי". נדמה שכל דבר הוא בבחינת חוויה עבורה, ואם לא - תסמכו עליה שהיא כבר תפיק ממנו משהו מועיל לאחר שתלמד איך זה עובד. "אני נורא אוהבת לחקור ואני מונעת מעשייה", היא מסבירה. "אם אין לי עשייה אני בדאון, אם אני קמה ולא יודעת מה אעשה היום - הלך עליי".
בחרת במקצועות בעייתיים מאוד בשביל מישהי שזקוקה לשגרה.
"בגלל זה אני תמיד מוצאת מה לעשות, ולימודים זה חלק מזה. שירתתי בצבא כמש"קית נפגעים ותמיד הייתי הפסיכולוגית של החברות שלי, הייתי מאוד טיפולית וגם בחרתי גברים כאלה, עד שהבנתי שזה לא חייב להיות ככה, שאני צריכה מישהו שיטפל בי. הנושא מאוד העסיק אותי, אז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ואחרי כמה זמן הבנתי שזה לא בשבילי כמקצוע. אני לא יכולה רק להקשיב, אני יותר מדי אוהבת לדבר".
כשרצתה להקים משפחה, לא הסתפקה בקריאת חומר כתוב. "לא הייתה לי זיקה לילדים, אז ניסיתי להיות גננת מספר ימים כדי להבין מה זה ילדים, עוד הרבה לפני ההיריון", היא מספרת. "זה סיקרן אותי, כי ילד זה יצור קטן ומרתק".
הצלחת להבין?
"לא ממש, אני עדיין לא מבינה מה זה ילדים במאה אחוז".
לא שיש איזו אמא שמבינה, כולנו חושבות שאנחנו מגניבות ובסוף מקבלות את הכינוי המחמיא "אמא פדיחה". מצד שני, ילד תמיד יחבר אותך לעצמך קצת יותר ממה שתהיי מוכנה להודות, ופלוטקין־עוז מודה בפה מלא. "הוא הכניס לי איזון ופרופורציות", היא אומרת. "לא משנה איזה יום עבר עליי, אדם דורש את תשומת הלב שלו וזו האמת של החיים. ילד זו אהבה ללא תנאים וללא גבולות, מעולם לא חוויתי רגש כזה עוצמתי. הילד הזה הוא מתנה, בזכותו מצאתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש בי. בהיריון לא יכולתי לשתות ולאכול דברים מסוימים, הלידה לא הייתה פשוטה, עשו לי זירוז והיו עניינים, אבל אני לא טיפוס מתבכיין. גיליתי שאני יכולה להיות מתוכננת כי אין מקום לספונטניות, צריך לחשוב קדימה, אני העפיפון בבית ואדם מוריד אותי לקרקע". מדי יום מבשלת האם הגאה אוכל טרי לבנה וחלילה לא מסתפקת בשניצל וספגטי כמו הרבה אמהות מרוטות, אלא משקיעה בארוחות בריאות, "לא רוצה להאכיל אותו כל היום בפתיתים".
בוכה בקלות
כמי שנולדה ברוסיה הלבנה, פלוטקין־עוז משדרת ריחוק, אבל מתחת למעטה הפורצלן מסתתרת נפש שברירית. "אני מאד רגישה, בוכה בקלות, יכולה לבכות מסיפור של חברה, מסרט", היא אומרת. "אני בטוחה בעצמי, לא מתערערת כל כך מהר, אבל כשמעליבים אותי אני לא יודעת להכיל את זה, כי אני תמיד מנסה להיות נחמדה ונעימה. כשדברים לא הולכים לי או כשמדברים אליי לא יפה, אני בוכה כדי לפרוק את המתח".
האימהות הפכה אותך לחרדתית יותר?
"האמת שלא, אני בנאדם אופטימי ומציאותי, כנראה בגלל הבית שאני באה ממנו. ההורים שלי מקורקעים, מעריכים את מה שיש להם. אמא שלי בחיים לא התלוננה, כסף זה לא אישיו, וגם אני כזאת. אני פרפקציוניסטית, מה שאומר שאני מתבאסת כשדברים לא הולכים כמו שאני רוצה, אבל הבנתי בחיים שצריך להתקדם, אין מה להיתקע, הכל זמני ואף אחד לא זוכר כלום. למדתי להעביר דברים ולא לתת הרבה חשיבות למה שאחרים חושבים עליך, כי אף אחד לא באמת יורד לעומק, אתה לא מעניין אחרים כמו שנדמה לך".
זה נכון וזו מחשבה מבאסת.
"בגלל זה אני לא לוקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. אנשים לוקחים את החיים בצורה קשה מדי, נותנים חשיבות לדברים לא חשובים".
בואי נדבר על דברים חשובים באמת. איך נראה ארון הבגדים שלך?
"ורסטילי מאוד, הרבה מהכל ורוב הבגדים בארון שלי הם קז'ואל, אבל בגדי היום והערב מתערבבים. אני מלבישה את כל החברות שלי, שמה עליהן אקססוריז, אני מתה על זה. אני בעיקר אוהבת שמלות, שמתאימות לכל מצב כמעט, בגלל זה הלכתי על עיצוב שמלות לקולקציה שהפקתי ב'מיי אורבן ראנוויי', עבור סיון פניני, בלוגרית אופנה ויבואנית המותג הניו־יורקי. המחירים של השמלות מאוד נגישים, מתוך רצון שלי שכל בחורה צעירה שתרצה לרכוש שמלה שלי תוכל להרשות את זה לעצמה, אפילו שהפריטים מאוד מיוחדים ואיכותיים".
מה לך ולעיצוב בגדים?
"זה התחיל בזה שהתאהבתי במותג ובבגדים הלא מתחנפים שלו, העיצוב שלו גיאומטרי, נועז. תמיד הייתה לי אהבה גדולה לאופנה, אסתטיקה ועיצוב, אני אוהבת חומרים, ובחופשת הלידה החלטתי שאני רוצה ללמוד עיצוב אופנה ומכיוון שאני אדם מעשי, אז אוטומטית נרקם שיתוף פעולה עם המותג".
ובזמן של חופשת לידה אפשר להפוך למעצבת בגדים?
"לימודי עיצוב נותנים כלים, אבל זה או שיש לך את זה, או שלא. זה היה מאוד מאתגר, עיצבתי 12 פריטים בהשראת אדריכלות יפנית, קווים נקיים, וניואנסים של ספורט. כשהשקנו את הקולקציה הייתי מעורבת רגשית בסיפור, כדי שזה ייצא מושלם ואיכותי, והיה את ממד הלחץ, שהכל יהיה מוכן בזמן. זה קטע סיזיפי, שלימד אותי המון על עצמי. פגשתי המון אנשי מקצוע, למדתי איך לדבר איתם, איך להתנהל מולם. עכשיו אני כבר מתכננת את הדבר הבא".
שהוא?
"משרה קבועה בתיאטרון, תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה, עסק מצליח, בית על הקרקע, כמה ילדים ושאני ובעלי נהיה מאושרים יחד. מה כבר ביקשתי?" *
לפנייה לכתב/ת 
