ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: עמית שאבי
    24 שעות • 18.07.2016
    "היינו רוצים שהרבנים יבואו למצעד"
    החברים הדתיים בקהילה הגאה מתמודדים בימים האחרונים עם אש צולבת מבית. הדברים של הרב לוינשטיין ממכינת עלי פגעו בהם קרוב וקשה במיוחד. אבל רגע לפני מצעד הגאווה בירושלים, הם מזמינים את הרבנים להיפגש, לדבר ולהפסיק לפחד מהם
    פייגי שטרן

    "סוטים שאיבדו את הנורמליות של החיים", "נכים שצריכים טיפול פסיכולוגי", "תחתית החבית של המין האנושי". העלבונות שהטיחו בשבועות האחרונים רבנים בציונות הדתית בכל אלה שאינם סטרייטים, לא הפתיעו את הדתיים שבין חברי הקהילה הלהט"בית. אמירות כאלה הם שומעים בתוך הבית כבר שנים. אבל הפומביות, והעובדה שמדובר במחנכים כמו הרב יגאל לוינשטיין, פגעו קרוב, עמוק ומדמם הרבה יותר.

     

    "בימים האחרונים אנשים, במיוחד צעירים יותר ובארון, מתקשרים אליי חסרי אונים ופשוט בוכים", מספר נדב שוורץ 34, פעיל בארגון ההומואים הדתיים "חברותא". "זה לא שהייתה ציפייה גדולה לאיזה חיבוק פתאומי, אבל התחושה היא שבימים האחרונים יש איזו פריצת סכר. ואם להתייחס ספציפית לאמירה של הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, שזה מקום שמחשיב את עצמו מוביל בגיוס משמעותי, הצבא הזה הוא צבא העם. איך אתה יכול לקחת אחריות על חיילים, לשלוח אותם לשדה הקרב עם מטען חינוכי כזה בתיק? מה ששמענו ביום חמישי האחרון זו שנאה מזוקקת, ודווקא מדמות חינוכית זה דבר שהוא מאכזב לשמוע, כי שנאה מגיעה מבורות".

     

    האמירות האלה, כך נראה, תוזמנו היטב. בעוד יומיים ייערך מצעד הגאווה בירושלים ולקראתו, ובעקבות הדברים, הפגשנו ארבעה דתיים מחברי הקהילה בירושלים — נדב שוורץ, הרבנית יסכה סמית, שרה ווייל ומשה גרוסמן – שמתכוונים לצעוד ולמחות ביתר שאת נגד גילויי השנאה כלפיהם מבית.

     

     

    הרב יגאל לוינשטיין
    הרב יגאל לוינשטיין

     

     

    הסביבה העוינת

     

    בקרב החברים הוותיקים בקהילה הדתית בימים האחרונים שורר אי־שקט. השילוב של הכנות לוגיסטיות וטכניות של חודשים, מתערבב בחששות לביטחונם של הצועדים — שנה אחרי שהטרוריסט ישי שליסל רצח את שירה בנקי – וגם לשלומם של אלה שאינם יכולים לצעוד. "דיברו איתי משפחות שלא בטוחות אם לבוא עם הילדים שלהן למצעד", מספר שוורץ (34). "יחד עם זה יש נחישות מאוד גדולה, יש הבנה שאם בכל שנה המצעד הירושלמי חשוב לנו כקהילה דתית, השנה ההשתתפות היא קריטית, בגלל הרבה סיבות. השנה, יותר מאשר בכל שנה, הצעדה מסמלת את חוסר הכניעה לאלימות דתית. אם יקרה כאן מה שקרה בבאר־שבע, זו תהיה הוכחה ששליסל ניצח, שלוינשטיין ניצח, ולכן כל כך חשוב לנו להראות נוכחות גדולה וחזקה. הצעידה הזאת גם נועדה לחזק את אלו שלא יכולים לצעוד. זו השנה הראשונה שבה צועד גוש רשמי למען אלה שבארון ולא יכולים להגיע. כשאני הייתי במקום הזה, המצעדים היו עבורי קרן אור באפלה. הוכחה שהנה, קיימים אנשים שהצליחו לעבור את זה, ואולי יום אחד גם אני אצליח".

     

    כדי להעניק מסגרת של תמיכה וליווי רגשי לאותם נערים ונערות דתיים, הקים הבית הפתוח בירושלים, שגם מפיק את המצעד, קבוצת תמיכה לצעירים וצעירות דתיים. בקבוצה, מקבלים בני הנוער את המענה לו הם לא זוכים במסגרות החינוך השונות. משה גרוסמן (24), ממקימי הקבוצה ומדריך בה, מודאג גם הוא בעקבות האירועים בשנה שעברה ובעיקר מההתבטאויות החשוכות שנשמעו השבוע. "אני לא דואג לחניכים שלי", הוא אומר. "אני דואג למי שלא יכול להרשות לעצמו להיות חניך. אמירות מהסוג הזה הן לא דבר נדיר במערכת החינוך הדתית. הן זוכות כרגע לתהודה בגלל הקרבה למצעד, אבל בני נוער להט"בים דתיים שומעים אותן לאורך כל השנה. זה משהו שאנחנו, בקבוצה, דנים בו כל הזמן. אחד הנושאים העיקריים שמעסיק את בני הנוער האלה הוא הסביבה הקרובה שלהם, שהיא הרבה פעמים עוינת. אנחנו משתדלים לתת את הכלים ולהטמיע עמידות למילים האלו. אף אחד מהחניכים בקבוצה לא הגיב בהיסטריה להצהרות האחרונות, בגלל שניתנים להם הכלים לעבד את האמירות האלו בפרופורציות הנכונות. אבל אני חושש מאוד למי שאין לו את הכלים האלה וצריך להתמודד לגמרי לבד, עם עצמו. זו התמודדות בלתי אפשרית. לא להיות מסוגל לדבר על הקשיים שלך עם אף אחד, תוך כדי שמשדרים לך ששום דבר בך לא בסדר, שכל המהות שלך מקולקלת. אין פלא שאנשים מתאבדים".

     

    מי שמנסה לספק מענה לאותם נערים שאין להם רשת תומכת היא הרבנית יסכה סמית' (65), טרנסג'נדרית, אקטיביסטית רוחנית ומרצה בישיבה הקונסרבטיבית. "בתור אישה מבוגרת שכבר קנתה לעצמה שם בעולם וביטחון בזהות שלה, ההתבטאויות האחרונות לא פגעו בי אישית", היא מבהירה, "אבל הן העציבו אותי עצב גדול, בגלל שאלו מילים שיוצרות חילול השם גדול. לראות רבנים, אנשים שיש להם כוח מאוד גדול, משתמשים בו כדי להפיץ שנאה ומחלוקת בעם ישראל. זה שובר את הלב. יש לנו תורה יפה כל כך, שמראה דרכים יפות כל כך להתייחס זה לזה, ורב כזה, שלמד כל כך הרבה תורה, ומשתמש בה להרחיק אנשים במקום לקרב...מה שווה התורה שלו?

     

    "מה שחבל ומצער במיוחד בדברים האלו, זו העובדה שהם גורמים לציבור לדחייה ולמיאוס מהתורה. צעירים שחיים חיים אותנטיים לא צריכים להרגיש בושה ואשמה במי שהם. להפך, הם צריכים להרגיש מדהים! אתם פורצי דרך. אתם חיים בצורה אמיתית וישרה. זה דבר שלא נפוץ בעולם, ומי שמסוגל לעשות אותו – הוא אדם חזק. הצעידה, ועצם החיים שלנו כעצמנו, מי שלא נהיה, היא דרך לבטא אמת פנימית".

     

    זה ייגמר כשנדבר

     

    הם נפגשים בכיכר ציון בירושלים, לא רחוק מהמקום שבו נרצחה בשנה שעברה שירה בנקי, וארבעתם מסכימים שיש דרך להתמודד עם השנאה והניכור: מפגשים, פנים אל פנים. עם מי שאפשר.

     

    "הרצח היה עבורי טראומה גדולה", מספרת שרה ווייל (34), פעילה להט"בית דתית ותיקה ואחראית פיתוח פרויקטים בתנועת "ירושלמים". "ממש אחרי המצעד לקחתי דגל גאווה גדול עם מגן דוד ופשוט צעדתי, לבד", היא אומרת. "המטרה הייתה לתלות את הדגל בכניסה למסיבה שאירגנתי, ויצא לי לערוך מין מצעד פרטי משלי. זאת הייתה הדרך שלי לעכל את הדברים. באותה צעדה קטנה ופרטית מכוניות צפרו לי, אנשים צעקו קללות, קראו לי סוטה, דוחה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי לא בטוחה.

     

    "במוצאי שבת הגעתי לעצרת בכיכר ציון, עם אותו דגל. זאת הייתה עצרת מאוד משמעותית. אני זוכרת שברגע שהעצרת הסתיימה, המשטרה הסירה את המחסומים שנועדו לחצוץ בין משתתפי העצרת לכל מי שנראה 'לא מתאים', כמו דתיים וחרדים. וברגע שהמחסומים נעלמו, כל אותם אנשים שנשארו בחוץ ראו אותי עומדת שם, עם הדגל הענק הזה, ופשוט רצו אליי. מצד אחד הם התנערו מהרוצח, אמרו שהוא לא מייצג אותם או את היהדות, ומצד שני, אמרו לי דברים קשים. אלימים אפילו. אבל עמדנו שם, ודיברנו. וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני באמת יוצרת דיאלוג".

     

    מאז, כבר שנה, בכל יום חמישי הולכת שרה לכיכר ציון עם הדגל, מלווה באנשי מקצוע, ופשוט נותנת לדיאלוג המדהים להתרחש מעצמו. "זה לא דיאלוג קל", היא מודה. "כיכר ציון היא סוג של צומת שמנקזת אליה את כל סוגי האנשים שחיים בעיר הזו – דתיים, חילונים, חרדים, ערבים, להט"בים. המטרה שלי היא להביא את השיח אליהם. הרבנים לא נותנים לציבור לדון בדברים האלו? הציבור מפחד ולא רוצה לבוא אליי כדי לדבר? אני באה אליו".

     

    וזה עובד?

     

    "הדיונים האלה הם לא קלים בגלל שהם דורשים גם מאיתנו, כקהילה, לפתוח את הלב כלפי אנשים שעד היום היינו רגילים לדחות בלי לחשוב. זו לא הפגנה או מצעד שאפשר להעביר בהם מסר חד־צדדי ומפוצץ. בכיכר ציון כל אחד מקשיב למה שיש לשני לומר, ולאט לאט מחסומים נפתחים. אנשים שלא חשבתי בחיים שישבו לדבר אחד עם השני – מדברים. הייתי רוצה שאותם רבנים יבואו לכיכר או למצעד ויגידו מה הם מרגישים, מה מפחיד אותם. מה גורם להם להתנהג בצורה שבה הם מתנהגים. אני רוצה לשמוע מה יש להם לומר, אני רוצה שבמקום שנצעק אחד על השני במין שיח חרשים, נשב ופשוט נספר אחד לשני על החששות שלנו, על מי שאנחנו".

     

    גם שוורץ מכיר את הפלא הזה, וחווה אותו פעם אחר פעם. "מהניסיון שלי בעבודה עם קבוצות אני יכול לומר שברגע שיש מפגש אנושי, בגובה העיניים, השנאה והבורות נעלמות", הוא אומר. "איש חינוך שמכיר את השטח, דואג לתלמידים שלו ואכפת לו ממי שנמצאים תחת האחריות שלו – לא היה אומר דבר כזה. מאידך, לאט־לאט אנחנו רואים איך הממסד הרבני מתחיל להבין שצריך להתמודד עם המציאות. להט"בים דתיים ימשיכו להימצא גם במכינות קדם צבאיות, וגם באולפנות ובישיבות".

     

    היית רוצה לשבת לשיחה עם הרב לוינשטיין ואחרים?

     

    "אני לא חושב שיש טעם לדבר איתם כרגע. אבל כן הייתי פונה לאנשים שקרובים אליהם, ומנסה להגיע דרכם. זו דרך שצריך לפלס בעדינות ובסבלנות, אבל בסופו של דבר אנחנו יכולים לראות איך דמויות יותר ויותר מיינסטרימיות בעולם הרבני האורתודוקסי מתחילות להוביל שיח שונה, של קירוב במקום דחייה. יש רבנים שמדברים על הצטרפות למצעד השנה, לא כי הם מעריצים יותר מדי שרופים של הקהילה, אלא כי הם מבינים איזו משמעות יש להצהרה הזו בימים כאלו. זה מרגש".

     

    הפעילות האזרחית מרובדת הזהויות של וייל וסמית ביומיום היא אחת ההשראות לפסטיבל "מקודשת" שתעלה השנה עונת התרבות בירושלים. במסגרת הפסטיבל הן תיקחנה חלק בסדרת מסעות דוקו-תיאטרליים בשם "7 הצעות להמסת גבולות", ותאפשרנה לקהל לראות את העיר מנקודת המבט שלהן.

     


    פרסום ראשון: 18.07.16 , 19:49