אבי דנגור נהג להסתתר במשך שנים מאחורי האלטר־אגו שהמציא לעצמו, אבי הזמר, מעין קריקטורה מוקצנת של זמר מזרחי עם משהו עצוב בעיניים, ערס, דוגרי, חסר מודעות עם פאה ושירים שדדי דדון בטח חרש לפני שטעם קצה זנבו של לוקוס. הוא עשה את זה בכזו דבקות, שחלק מהמרואיינים שלו בתוכנית האירוח שלו בערוץ 24 לא ידעו שמדובר בדמות פיקטיבית גם אחרי שהתוכנית שודרה. הוא אפילו התקשה להתראיין מחוץ לדמות. הוא גם התחבא עמוק בתוך הארון. אבל עכשיו דנגור רוצה להפסיק להסתתר ומעז להביט במציאות ולהגיד כמה שהיא דפוקה. אפשר להתחיל עם הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקֿדם צבאית בעלי, שחולל סערה ציבורית גדולה לאחר שקרא להומואים ״סוטים, תנועה מטורפת של אנשים שאיבדו את הנורמליות של החיים ומטריפה מדינה ונכנסה לצבא בכל הכוח ואיש אינו מעז לצפצף״.
אבי הזמר במחזה "מייקל" | צילום: יוגב אטיאס עריכה: אמיר סולומון
״תתאפס, ׳כבוד הרב׳״ פונה דנגור ישירות ללוינשטיין. ״אם כבר סוטים, לסטות מהדרך זה לקחת את אלוהים ולהשתמש בו כדי לייצר שנאה, הסתה, נתק. אלוהים זה אהבה, חסד. תחקור קצת ותגלה שזו נטייה שאנשים מרגישים מילדות, שמלווה בהרגשה קשה של שונות ופחד מהסביבה, מנידוי. בחוץ יש המון ילדים שצריכים חיבוק, שיגידו להם שהכל בסדר״.
והוא ממשיך: "כולנו נבראנו על ידי אלוהים, מושלמים. כל עוד אתה לא פוגע באף אחד, תעשה מה שאתה רוצה. מצידי תימשך לרהיטים של איקאה. כולנו נמשכים ברמה מסוימת לשני הצדדים, ועובדה שיש יחסים חד־מיניים בכל מקום בעולם. מה קורה בישיבות? הרבה יחסים הומוסקסואליים, וזה ממקור ראשון".
דנגור יצא מהארון לפני כשנה לאחר שפירסם פוסט בפייסבוק שבסיומו כתב: "אני הומו"בעקבות תחושת קבס מול גילויי גזענות ושנאת האחר.
למה חיכית כל כך הרבה זמן?
״למשפחה ולחברים סיפרתי אחרי הצבא, רק לא רציתי לצאת תקשורתית. הגעיל אותי שהתנו כתבות ושערים ביציאה מהארון. תחושה זולה. ביום ההולדת 35 הרגשתי שכל השיח - ערבים, אתיופים, רוסים, מזרחים - הוא אלים. די, שחררו. השחלתי את זה בעדין שאני הומו. הרגיש לי סבבה לצאת בלי לקדם משהו״.
ואיך קיבלו את זה במשפחה שלך?
״אנחנו קרובים והסוד תקע את הקשר בינינו כמו גוש. חששתי שיעיפו אותי מהבית. הם לא היו גיי פרנדלי, שמעתי התבטאויות שלהם. ביום שהחלטתי לספר, הגעתי הביתה ואמא הייתה שקועה בעיתון. נחנקתי. אמרתי, ׳אמא אני רוצה להגיד לך משהו, את לא תאהבי לשמוע׳. אז היא אמרה, ׳אל תגיד לי׳. אמרתי לה, ׳אני לא אוהב בנות׳. היא החליפה צבעים וביקשה שלא אספר לאבא. אמרה שהיא לא מאמינה בזה, וזה אופנה שכולם הומואים וזה יעבור ואולי נלך לפסיכולוג. מיד שמתי שריון וסירבתי. רק אחרי שנה אבא שלי בא ושאל אותי אם זה נכון. הוא אמר לי, 'אבל מגיל 16 מלא בנות היו מגיעות לישון אצלך'. הוא לא ידע שהן רק ידידות. ושוב עלה עניין הפסיכולוג וסירבתי. הייתה תקופה קשה בבית, מתח״.
איך הרגשת?
״זה נורא מערער. לא מקבלים אותי כמו שאני. לא בחרתי בזה, אני פשוט נמשך לבנים, למה פסיכולוג עכשיו? אמרתי לאמא שלי, 'איך היית מגיבה אם הייתי אומר לך תלכי לפסיכולוג כדי שתהפכי ללסבית?' לקח לי כמה שנים להרגיע את הדינמיקה הזו. לא המשכתי לספר למשפחה המורחבת, עם אחותי לא דיברתי שנים על זה״.
כמה זמן החזקת את זה בבטן?
״מגיל 12 עד 17 לא שיתפתי אף אחד, בדידות מוחלטת. בועה נעולה. זה מה שמטריף. למה שבן אדם בגיל 13 יהיה כה בודד? למרות שכבר בגיל 13 היו עניינים. בנים סקרנים, בודקים, נוגעים, מגששים. גם בשיעורים, מתחת לשולחן״.
איך התמודדת עם הבדידות?
״הייתי כותב יומנים. עד היום. מלא מחברות. זה תרפויטי. בגיל מאוחר יותר הלכתי לטיפול, נהפכתי ליותר מודע. עם השנים הם התחילו לקבל. היום הם מייחלים לי רק טוב״.
בן זוג?
״היו לי קשרים לא ארוכים, של חצי שנה. לא הבאתי אותם הביתה״.
* * *
דנגור יושב כבר שנים על משבצת "הדבר הבא" בבידור הישראלי. כישרון ענק שצמח בשוליים ומחכה ששערי המיינסטרים ייפתחו בפניו בדומה למה שקרה לאודי כגן, שזינק מהאורחן של 'משיח' לדרים־טים של 'ארץ נהדרת'. לפני שלוש שנים היה נראה שזה קורה. הדמות של אבי הזמר הפכה מסוד של מביני עניין לקאלט שמפוצץ אולמות בלי שום דחיפה תקשורתית משמעותית. זה סידר לו תוכנית בערוץ 24 וסדרה מוקומנטרית בהוט קומדי סנטרל בשם 'החיים של אבי הזמר'.
יומן ההופעות שלו היה מלא, ההצגה בכיכובו, 'מייקל', הפכה לתופעה, אבל שם זה נעצר. הברנז'ה המשיכה להתפעל, אסי כהן הפך לאורח קבוע, אבל התוכנית בערוץ 24 ירדה אחרי עשרה פרקים בלבד, זו ב־HOT לא הותירה חותם, דלתות ערוץ 2 נותרו נעולות והיצירה המוכרת ביותר שלו בקרב עמישראל כרגע היא פרסומת למטבוחה.
עכשיו שוב יש תחושה של מסה יצירתית קריטית שעומדת להתפוצץ. הפרצוף של דנגור יהיה בכל מקום בשנה הקרובה. הוא מככב לצד עוז זהבי, שלומי קוריאט ואושרי כהן בסרט הקיץ של שי כנות שעלה אתמול, 'ארבע על ארבע', כמדען רוסי, חצי חולה בראש, שנגרר איתם למסע עתיר אלכוהול, סמים וטרור באילת ובסיני. 'מייקל' המעולה בדרך להפוך לסדרת טלוויזיה, כנראה ב־yes, כולל אסי כהן וליאת הר לב בתפקידי אורח. הוא הצטלם לסדרה 'נופלות על הרגליים' של רותי רודנר בערוץ 2 כעובד במשרד חקירות. הוא מגלם חרדי בסרטו החדש של יהונתן אינדורסקי ('שטיסל') ואוחצ'ה מהגיהינום בדרמה יומית של HOT בשם 'מטומטמת'. זו אמורה להיות השנה שלו.
״תמיד רציתי לשחק בסדרות ובסרטים", הוא מנסה להסביר איך הפך להבטחה שלא התממשה, "אבל בבית הספר יצרתי בלי התערבות, חופשי. פרינג'. רוח שונה, בלי פאנצ׳ים. ואז אתה בערוץ 24 - הכי לא פרינג'. הווייב של הדברים היה להמשיך לערוץ 2, רצו גם פרומואים. הרגשתי שיש בוסט שמעיף סטירה, מלחיץ, מדהים. כל החיים חלמתי על זה. הזמינו אותי מכל ערוץ אפשרי לפגישות ושאלו אותי, 'על מה בא לך לעבוד, יש לך דמויות אחרות?' לא היה לי רצון לעשות כלום. לשבת בחדר בלי חלון עם פלורסנט ולהצחיק את המחשב? אני שונא את זה! תן לי להתחפש, לעלות על אוטובוס ולעוף על זה. בקומדי סנטרל קצת השתגעו מהקצב שלי. הם כל הזמן רצו רעיונות, פרקים, תסריט. עלילות. כל שנייה זה כסף. בסוף היה סבבה, אבל לא היה לי כוח להמשיך״.
ובו־זמנית המשכת להופיע.
״ההופעות של אבי הזמר המשיכו והיו מאוד תובעניות. כל הופעה כתבתי מחדש. זה שיגע אותי. ידעתי שבשישי יש הופעה. מנסה יומיים לפני לכתוב - לא מצליח. יום לפני - לא מצליח. ביום ההופעה - יושב בבית ולא מצליח. אז הייתי מגיע שעתיים לפני ההופעה בתיאטרון תמונע, עולה למשרד לבד, דופק את כל הטקסט של ההופעה, משנן אותו ועולה. שברתי את עצמי. הייתי שבוי בקונספט של לחדש בכל פעם. מתישהו החלטתי להפסיק״.
אבל לא בא לך לגעת שוב בהצלחה?
״מצד אחד, אני נהנה מהפרטיות. כשאני הולך עם אסי או ליאת ברחוב קופצים עליהם 80 איש ורוצים להצטלם. או שצלמי פפראצי מצלמים אותם אוכלים. תאר לך מה זה לאכול פלאפל מול צלם, כשהכרוב נמרח לך על הלחי. מצד שני, אם זה יקרה אני אעוף על זה. אבל ההצלחה לא דחופה לי, אני יכול להגיד 'לא' בראש שקט. אני לא בולע כל מה שמציעים לי״.
הכסף הגדול נמצא בערוץ 2.
״הכסף שם מדהים, ואני מרגיש שאני יכול לעשות מיליונים. לשבת בבית, להמציא כמה דמויות ואז להישרף על המסך - פריים־טיים, לטחון את ההצלחה, פרסומות, חלטורות. אבל משהו בי גורם לי לא לרדוף אחר הכסף. אני בן אדם של איזי. אני רוצה ליהנות. עייפתי קצת מלהמציא. מצד שני, בא לי להצליח. אני עדין נמצא בדילמה עם עצמי״.
אז מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
״ביונסה. לעשות מוזיקה ולהופיע בכל העולם - זה החלום הגדול״.
ועד אז אתה בפרויקט מסחרי־אוורירי, 'ארבע על ארבע', שמסתמן כלהיט הקיץ התורן.
"הייתי בניו־יורק עם ׳מייקל׳ וביקשו שאעשה אודישן. צילמתי את עצמי בנייד. בא לי לעשות משהו מסחרי הארד־קור. חלאס עם האיכות, בואו נזרום. נזרקנו שלושה שבועות באורכידאה באילת, שבהם הייתי חולה רוב הזמן, מעולף. חצי מהצילומים אכלתי אורז לבן כדי לא להקיא. אבל היה כיף אמיתי".
* * *
דנגור (36) נולד בקריית־אתא, בן לעובד במפעלי הפטרוכימיה ולאם רואת חשבון. כישרון המשחק שלו התפתח והשתכלל ככלי הישרדות.
״הייתי ליצן ביישן, לא מאלו שעולים על השולחן. אבא שלי הוא ממש ליצן, בטבעי. עובד על אנשים, מתיחות. שלח אותי להדביק מודעת ׳כאן מוכרים ביצים ישר מהמשק׳ עם טלפון על שמשת האוטו של חברים שלו. שטויות של שנות ה־80. הוא אלפא־מן. מלחמות ישראל, כל החיים אהב מילואים״.
הוא שירת ברמת הגולן לאחר שלא התקבל לתיאטרון צה"ל ולאחר טיול במזרח נכשל במבחנים לניסן נתיב.
"אפילו למכינה לא הסכימו לקבל אותי. מזל שלא התקבלתי. כי החלטתי ללמוד בתיאטרון החזותי בירושלים. מהתקופות היפות בחיי״.
בשנה ב׳ נולד מחדש בדמותו של אבי הזמר, שאיתו רץ ברשת, על הבמה ובטלוויזיה, כולל אודישנים ל'כוכב נולד' שבהם התייחסו אליו כאל מתמודד סהרורי שאפשר להתנשא עליו.
"יצאתי עם חברה לעשות שטויות ברחוב. היו לנו פאה ומצלמה", הוא משחזר. "אמרתי נעלה על אוטובוס לפסגת זאב ונאלתר. היא לקחה את המצלמה ושאלה מה אני עושה. אמרתי זמר. ואז קמתי ושאלתי אותם אם אכפת להם שאשיר. בחזור כבר עשיתי דמות אחרת, אמריקאי ימני שרב עם כולם. אבל כשצפיתי בחומרים היה ברור שצריך לעשות עם הזמר משהו״.
איך אתה מסביר את הרומן הממושך שלך איתו?
״ההופעה נולדה כשהזמינו אותי לפסטיבל. אחר כך באו מערוץ 24 ואמרו קח תוכנית ראיונות. וכשהיא ירדה, באה ההצעה מקומדי סנטרל. דברים יותר קורים לי מאשר אני יוצר אותם. אבל אבי הזמר הוא גרון עמוק שיכול להגיד דברים שלי כאדם סולידי וביישן קשה לומר. הוא תרפיה. יש לטיפול הזה הרבה ערך עבורי. גם עכשיו כשמזמינים אותי לאירוע פרטי סגור, אני מעביר שעה כאבי הזמר ומרגיש שביטאתי צד שלא יוצא ביום־יום. אני לא אימפולסיבי. אבי הזמר הוא גבר, חוצפן, לא מתחשב״.
ואבי דנגור רוצה נואשות לאמץ חלק מאישיותו של אבי הזמר.
״צריך קוד בשביל להפעיל את החלק הזה. והקוד הוא פאה. ובמה. האזור הנוח שלי לומר את האמת שלי, להתפרע, להרגיש חופשי, הוא מול קהל ומצלמות. בטיפול הפסיכולוגי שלי אני עובד על לפגוש את האמצע ביניהם. וזה מתחיל לעבוד. עדיין קשה לי לעשות סדרה כמו ׳מחוברים׳, למשל. גם עכשיו אני נבוך. אני מתבייש״.
באמת?
״תראה את הבנות בשולחן מולנו״, הוא מצביע על רותם סלע, יעל גולדמן ולירון ויצמן, שהגיעו לערב בנות. ״הן מול המצלמה בשיא הטבעיות. יספרו מה עשו היום, מה הן חושבות על הכל. בא לי להיות כזה חופשי. לקרוע את המסכה״.
