השאלה היומית: האם ההחלטה לצנזר את ציור העירום של איילת שקד נכונה

בן־דרור ימיני

חופש הביטוי הפוליטי מצוי בפסגת הביטויים המוגנים. לא שיש למישהו מושג מה האמירה הפוליטית בציור העירום של איילת שקד, ככל שיש כזאת, אבל ברור לחלוטין שיש פה אמירה סקסיסטית. אין בציור התייחסות לתוכן כלשהו הנוגע לעמדותיה של שקד. כלום. יש אך ורק התייחסות לגוף שלה. אם זו לא החפצה, אז לא ברור מהי החפצה. האם כל ביזוי סקסיסטי ראוי להגנה רק משום שהוא עוסק באישיות פוליטית?

נניח לרגע לאיילת שקד. ונניח, לשם שינוי, שציור העירום היה של מרב מיכאלי. יש לי חשש שהטענות על "חופש הביטוי האמנותי" היו נתקלות בתגובת נגד סוערת, ולא רק של פמיניסטיות, בגין "החפצה של גוף האישה". אלה היו כמובן תגובות צודקות. לא כל שטות יכולה או צריכה להסתתר תחת כנפי "חופש הביטוי והיצירה".

אז אולי נצנזר גם את היצירה "דוד" של מיכלאנג'לו? ייתכן שאם שקד תהפוך לדמות היסטורית רבת עוצמה במהלך אלפי שנים, אז יצירת ענק בשם "איילת" על ידי המיכלאנג'לו לעתיד לבוא, תהיה מוצדקת. לא כאן ולא עכשיו. כך שההשוואה מופרכת.

השאלה העקרונית יותר היא: האם לחופש הביטוי יש גבולות? בשאלה הזו התמודדו גם מוזיאונים בממלכת חופש הביטוי, ניו־יורק. תערוכה בנוגע לתפיסת ה־LGBTQ נדחתה, כלומר צונזרה, במוזיאונים רבים. מוזיאון העיר ניו־יורק, רק בשנה שעברה, דחה עבודה של אחד מחשובי האמנים בתחום ציורי הקיר, מייק אלוויץ'. ויש עוד. פה ושם צונזרו ו/או הוסרו עבודות שכללו פגיעה במוחמד או בישו.

זה לא שכל צנזורה בניו־יורק צריכה להיות נר לרגלי מקבלי החלטות בישראל. הטענה היא אך ורק שיצירות אמנות, עם כל הכבוד, הן לא פרות קדושות. לא כל פגיעה, לא כל סקסיזם, לא כל ביזוי, ראויים להגנה. ואין שום צורך למהר עם "פגיעה בחופש הביטוי". אפשר להביע עמדות מרגיזות גם בלי התוספות העולבות. (גילוי נאות: אחי, צבי ימיני, הוא יו"ר הוועד המנהל של שנקר).

נחמה דואק

טעות נפלה בהחלטתה של נשיאת מכללת שנקר, פרופ' יולי תמיר, לצנזר את הציור שבו מצוירת לכאורה בעירום שרת המשפטים, איילת שקד. פרופ' תמיר שגתה כשהפכה לצנזורית של האמנות. ראשית, אין לה את הכישורים. שנית, אין לה את הסמכות, גם אם היא נשיאת המכללה. שלישית, זה חסר טעם בעידן הרשתות החברתיות.

השבוע ביקרתי במוזיאון תל־אביב. שוטטתי בין אולמות התצוגה. לא כל מה שראיתי מצא חן בעיני. היו דברים שהכעיסו אותי, אחרים שיעשעו אותי. היו כאלה — כמו התערוכה של דוד טרטקובר, שהציגה עבודה נהדרת של האמן הסיני, איי וייויי — שהשאירו אותי נפעמת. כל אותו זמן לא העליתי בדעתי שמישהו היה צריך להעביר פס שחור על היצירות שקוממו אותי.

לא נותר אלא להניח שהצנזורה הייתה פוליטית. שרת המשפטים בקואליציה, הקואליציה שולטת בתקציבים ואסור להרגיז את מי שחותם על ההמחאות. בהנחה שזו הסיבה — היא פסולה. אני משוכנעת, שגם אם היו משאירים בתערוכה את הציור כמות שהוא, שום רע לא היה קורה לא לצייר, לא למוריו ולא למוסד שבו הם לומדים ומלמדים.

אין גבול באמנות. אסור שתהיה צנזורה. אסור שיהיו אילוצים. אמנות צריכה לאפשר לעוסקים בה להרגיש שהשמיים הם הגבול. דווקא במוסד כמו שנקר, שמלמד אמנות, עיצוב אופנה, עיצוב פנים ועוד — חייבים להשאיר את הצנזורה מחוץ לדלת, אלא אם מדובר באמירה גזענית או כזו שפוגעת בביטחון המדינה. אין זה המקרה.

דבר אחד טוב קרה מהצנזורה המשונה. הציור פורסם בכל מקום — ברשתות ובתקשורת. בכך בעצם פעלה הצנזורה בהפוך על הפוך. ציור שהיה נשאר אנונימי במסגרת תערוכת גמר של בוגרי שנקר, הפך לציור שמיליוני אנשים צפו בו ולשיחת היום. זה גם הלקח למצנזרים למיניהם — בעידן חופש המידע והרשתות החברתיות, כל צנזורה הופכת את המצונזר לוויראלי.

תוצאות הסקר האחרון:

האם הפרסומות בישראל גזעניות?

כן — %48 הסכימו עם שלומי חתוכה

לא — %52 הסכימו עם יקיר אלקריב