הקרב האחרון של צוק איתן

שבועות אחדים לפני הסכם הפיוס עם טורקיה התקשר נציג מטעם ראש הממשלה אל הורי החלל הנעדר אורון שאול. האם זהבה זוכרת איזו עליצות כפויה בקולו, כשבישר לה על התקדמות המגעים בין ירושלים לאנקרה. "הנציג אמר שאנחנו צריכים לשמוח, כי ההסכם יפתח לנו ערוצים להשבת הבנים", היא אומרת היום. "ואני התרגשתי כל כך. אמרתי לו, איזה יופי, אני סומכת עליכם".

גם לאה גולדין, אמו של הדר, קיבלה טלפון. הפעם זה היה ראש הממשלה עצמו. "בדיוק ניהלתי כנס להנדסת תוכנה באוניברסיטת בן־גוריון ושמחה בעלי היה בכפר־סבא", היא אומרת ביובש. "אז נתניהו עשה איתנו שיחת ועידה ועידכן שההסכם עם טורקיה עומד להיחתם בתוך ימים. כמובן זה היה רגע מחמם לב. שאלתי אותו, ומה עם הבנים, גם הם כלולים בהסכם? וראש הממשלה אמר, לא, כי ההסכם לא קשור לעזה".

אורון שאול

בעיקרי ההסכם נקבע במפורש שטורקיה תבנה בעזה בתי חולים, תחנת כוח ומתקנים להתפלת מים.

"לא האמנתי למשמע אוזניי. הרי לאורך כל הזמן נתניהו הבטיח שהדר ואורון יהיו תנאי מקדים לכל הסכם ועסקה באזור. שאלתי את ראש הממשלה, איך זה יכול להיות? והוא השיב: לא אמרתי לכם שהם יהיו דווקא בהסכם הטורקי".

"הטונים שלי עלו. שיחה של כמה דקות הפכה לשעה ארוכה וקשה. הזכרתי לנתניהו שמהיום הראשון אחרי 'צוק איתן' הוא חזר והבטיח שלא יהיה שיקום עזה ללא השבת הבנים. אמרתי לו, זה היה המשפט שליווה אותנו שנתיים. אז ראש הממשלה אמר, לא אמרתי 'שיקום', אמרתי 'שדרוג'. כמהנדסת תוכנה, המושג 'שדרוג' מאוד ברור לי. אמרתי לנתניהו, אני מבינה שהתפלת מי הים והנגישות לנמל, שעזה תקבל במסגרת ההסכם, הן שדרוג ולא שיקום? ואז קיבלתי ממנו את תשובת המחץ: אם לא יהיו מים לפלסטינים בעזה, יפרצו שם מגיפות. ראש הממשלה שאל אותי, את מוכנה לקחת אחריות על המגיפות בעזה? זו הייתה מן הפחדה כזאת. בשלב הזה אמרתי, שמע, יש גבול למה שמשפחת גולדין יכולה לסחוב על הגב שלה. לא זו בלבד שהדר ואורון כבר לא בראש סולם העדיפויות שלכם, עכשיו הם כבר יורדים כל כך נמוך, לעומק כדור הארץ?"

ומה הוא השיב?

"הוא אמר, טוב, שלום, תודה, וסיים את השיחה. אני זוכרת שישבתי באוטו במתחם האוניברסיטה, מרחק 30־40 קילומטר מעזה, וחשבתי כמה הדר שלי קרוב, וכמה רחוק".

הדר גולדין (משמאל) עם אחיו התאום צור. "הם היו צוות גולדין. היו להם תקשורת ייחודית וחיבור מדהים"

זהבה שאול הייתה קצת פחות מאופקת. "ממש חיכיתי להסכם", היא אומרת במרירות. "הייתי בטוחה שהוא יחזיר לנו את אורון והדר. כשהבנו בדיעבד שהבנים בכלל לא היו חלק מהמשא ומתן, חטפנו את שוק חיינו. איך ייתכן שהטורקים קיבלו את כל מה שהם רוצים עבור עזה, ואנחנו לא זכינו לדבר הבסיסי, המתבקש ביותר? אז השתוללתי וכעסתי. רבתי עם כולם. דיברתי לא יפה. פשוט לא ידעתי את נפשי. באותו רגע אמרנו, זהו, אנחנו מפסיקים לשבת בצד. מעכשיו נעשה ולא נשקוט. ייהרג ולא יעבור".

אמרו ועשו: כל יום המחרת ניהלה משפחת גולדין שיחות דחופות עם חברי כנסת ובעלי השפעה בניסיון נואש, אחרון, להוסיף את הבנים לסעיפי ההסכם. חלון הזמן היה קצר ואכזרי. משפחת שאול עלתה לירושלים וחסמה בגופה ובדמעותיה את חברי הקבינט, שהיו בדרכם אל ראש הממשלה, "והם שמעו אותנו וחיבקו ואמרו, אל תדאגו, יהיה בסדר, וכבר באותו היום הצביעו על אישור ההסכם".

ומאז זהבה לא מסוגלת לישון ולאה מחפשת תשובות. "בסביבות פסח הודלפה ידיעה שציטטה את שר הביטחון אומר שלא יהיה הסכם עם הטורקים ללא החזרת הדר ואורון הביתה", היא אומרת בכעס אין אונים. "הלא ההסכם היה יכול להיות המחיר הכי נמוך שמדינת ישראל שילמה מעודה על השבת חטופים, וטורקיה הייתה משתפת פעולה כי היא מדינת צבא והעם שלה מבין את הצורך האנושי להביא חיילים לקבורה. איך מחמיצים הזדמנות כזאת?"

"כי זה לא הבן שלהם", עונה לה זהבה. "אם זה היה הבן של ראש הממשלה, מזמן הוא כבר היה כאן. ראש הממשלה הבטיח, רק שעכשיו מתברר שהוא לא התכוון לזה. זו לא רק אכזבה. זו בגידה".

אורון שאול. האם זהבה: "אומרים שהזמן מרפא את הפצעים. זה שקר"

"הבנים שלנו לא חזרו מהמלחמה חיים וגם לא מתים", מחדדת לאה. "ובכל זאת, בנקודת הזמן שזה קרה, היינו שותפים מלאים להצלחה של 'צוק איתן' בעצם ההסכמה שלנו להגדרת הבנים כחללים ולא כנעדרים. עשינו את זה מסיבות מאוד ציוניות וגם כי היה ברור שהחזרת הבנים תהיה בראש סדר העדיפויות. כל מי שבא אלינו אז הבטיח את זה. עברו שנתיים, ופתאום אנחנו אחרונים. גרוע יותר, בשבועות האחרונים גילינו שהפכנו לאיום אסטרטגי על הסיכויים של מדינת ישראל לקשרים כלכליים עם טורקיה".

עכשיו שתיהן דומעות ומרוקנות ועייפות כל כך. "ללאה לפחות יש את הוודאות הסופית", אומרת זהבה בכאב. "אבל אני כאמא מאמינה שהילד שלי בחיים, ואי־אפשר לתאר את הסבל שבחוסר הידיעה. אני חושבת על אורון בעזה ולא יודעת מה עובר עליו, אם אכל או שהוא רעב, אם הוא חולה ופצוע, אם כואב לו, קר לו, אם נותנים לו שמיכה. והוא ילד פדנט. אם ייתנו לו שמיכה שלא לרוחו, הוא לא יתכסה בכלל. אני רוצה לצעוק לכל האמהות במדינת ישראל, שלפני שאתן מחנכות את הבנים להגן על המדינה ומגייסות אותם לצבא ומאמינות למנהיגים שישמרו עליהם ויחזירו אותם בשלום — תסתכלו עלינו ותחשבו פעמיים".

שלושה שבועות באוהל

שנתיים ל"צוק איתן" ולנפילת הבנים. ד"ר לאה גולדין, מהנדסת תוכנה ומערכות, יועצת בתעשייה ומרצה בכירה במכללת אפקה, וזהבה שאול, בנקאית בגמלאות, מאוחדות בגורלן המר. שתי אמהות שכולות, שני חללים־נעדרים וזעקה אחת גדולה שמחוללת תנועה בחדר. שיברון הלב חרץ בפניהן חריש עמוק. "אנחנו מאוד מבינות אחת את השנייה ותומכות אחת בשנייה", מחייכת לאה בצער. "במסע הזה, אנחנו גם ביחד, וגם כל משפחה בדרכה".

הדר גולדין. האם לאה: "הבנים שלנו לא חזרו מהמלחמה חיים וגם לא מתים"

הדרך של זהבה שאול עוברת באוהל. כבר שלושה שבועות היא יושבת מול בית ראש הממשלה וממתינה לבנה. "אין שום קשר לאוהל של נעם ואביבה שליט", היא אומרת בנחרצות. "הקמנו אותו ברגע שהבנתי שהמדינה לא עושה כלום כדי להחזיר את הבנים. אמרתי, אין ברירה, צריך לשנות אסטרטגיה".

עד מתי תשבי בו?

"עד שאורון יחזור. גם אם אהיה חולה ואזחל על ארבע, גם אם ייקח הרבה זמן, אמשיך לשבת פה עד שהמדינה תפעל באופן משמעותי להחזיר את הילדים".

אברה מנגיסטו המוחזק בעזה. המשפחות רואות בו מקרה נפרד

המדינה טוענת שחמאס דורש מאות מחבלים תמורות גופות.

"אני לא פוליטיקאית. זה לא התפקיד שלי לקבוע מה לתת. אני רק יודעת שהמדינה שלחה את הבן שלי למלחמה ולמרות שהוא עשה את המקסימום בשבילה, היא לא החזירה אותו. זה לא יעלה על הדעת. זה מעליב אותי כאזרחית וכאמא של לוחם, וזה בעיקר משדר חוסר רצינות וחובבנות. אז אנחנו כאן. מחכים. אנשים מגיעים בהמוניהם, אפילו מהולנד ומבלגיה. הירושלמים מביאים שתייה, אוכל, פינוקים. גם כמה שרים הגיעו להביע תמיכה".

וראש הממשלה?

"לא בא. אנחנו יושבים מתחת לבית שלו, אבל הוא לא מצא לנכון לעצור ולהגיד לנו איזו מילה טובה. כשהוא יוצא מהבית, עוצרים את כל הכביש, ובסוף הוא נוסע מהכיוון השני ולא מסתכל עלינו. אבל אני לא אתן לו מנוח. לאן שיפנה עם הקבינט שלו, אני אהיה אחריו".

נתניהו | צילום: רויטרס

משלחת מלאכי רעים

סמ"ר אורון שאול מחטיבת גולני, בן 20, היה מנפגעי תקרית הנגמ"ש בסג'עייה ב־20 ביולי 2014. שישה מחבריו נהרגו ואורון הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לאחר לבטים רבים החליטה משפחתו לקבל את קביעת הרב הראשי לצה"ל ולשבת עליו שבעה. מאוחר יותר טען אתר לענייני ביטחון של חמאס שבניגוד לגרסת ישראל, שאול חי ומוחזק בשבי.

"דיברתי עם אורון לפני שנכנס עם היחידה לעזה", נזכרת אמו. "הוא אמר, לוקחים לנו את הניידים, אז כשאצא משם, אתקשר אלייך. כמובן לא קיבלתי טלפון כי הוא לא יצא משם. שישה שבועות לפני כן קיבל אורון את אות מצטיין הנשיא, נשלח למשימה חדשה ולא הספיק לחזור הביתה, ונוצר מצב שלא ראיתי אותו הרבה מאוד זמן לפני הקרב.

"זה היה באמצע השבוע. בדיוק עשינו ריצוף לבית והמשפצים אמרו שצריך לעזוב אותו לארבע שעות. אז הלכנו לאכול בחוץ, ושם שמעתי שהיה אירוע קשה ושהמפקד של אורון נפצע. הלב שלי התחיל לדפוק. אמרתי, אוי ואבוי. אני זוכרת שהתפללתי שגם אורון ייפצע, רק לא חמור מזה. חזרנו הביתה וראינו המולה גדולה בחוץ, אבל אף אחד לא בא להודיע לנו. אמרתי, תודה לאל, כנראה אורון באמת רק נפצע. עשר דקות אחר כך הודיעו שהוא נהרג. זה היה סיוט. פשוט לא רציתי להאמין. לפני הגיוס אמרתי לו, אורון, תקשיב חמודי, אל תהיה ראשון. תהיה שני, שלישי, גם רביעי זה בסדר. ואורון היה אומר, אמא, אל תדאגי, אני יודע לשמור על עצמי".

שבוע וחצי לאחר מכן, ב־1 באוגוסט, נהרג סגן הדר גולדין, מפקד צוות בפלס"ר גבעתי, בקרב המנהרות ברפיח, בתקרית שכונתה לימים "יום שישי השחור". במהלך חילופי האש נהרגו מפקד הפלס"ר רס"ן בניה שראל ז"ל וסמ"ר ליאל גדעוני ז"ל. גולדין נחטף אל המנהרות ותחילה הוכרז כנעדר, אך לאחר פעולת חיפוש של כוח צה"ל בפיקודו של סגן איתן פונד, נאספו ממצאים שהובילו למסקנה הברורה כי גולדין נהרג בתקרית. בן 23 היה במותו.

ארדואן | צילום: איי.אף.פי

"זה היה ביום שישי בבוקר", נזכרת אמו לאה. "בעלי הלך לשוק להביא את הדגים לשבת, ולקראת עשר וחצי בערך החלה השתוללות בכלי התקשורת וסיפרו שצה"ל תוקף ברפיח. אני זוכרת שסגרתי את כל אמצעי התקשורת בבית והפסקתי לנשום. אחרי חצי שעה דפקו בדלת. זה הפתיע אותי, כי הדלת הייתה פתוחה. עמדה שם משלחת מלאכי רעים. ניסיתי לדחוף אותם החוצה בפראות, אבל זה לא עזר. כשנכנסו, שאלתי: 'מי זה, צור או הדר?' כי שניהם נלחמו בעזה. והשליחים לא הבינו. הייתה התייעצות, ואחר כך כשהתיישבנו, אחד מהם הקריא משהו מתוך פתק, בפורמט קבוע למעמדים כאלה, הסביר והסביר, ורק אחרי שהוציא לי את הנשמה אמר שזה הדר, ושהוא בעצם נחטף.

"כלתי הייתה בבית, ובהיריון. היא שמעה את הקולות וחשבה שגנב פרץ הביתה. באותו רגע התחיל מחול שדים. התברר שצור, התאום של הדר, היה במרחק 700 מטר ממנו וחילץ עשרות פצועים והרוגים, גם ממשפחות פלסטיניות. הוא קיבל את הקריאה לחלץ את הדר ולא ידע שזה אחיו. רק כשהיה בדרך אליו, הורידו אותו מהמשימה בתירוץ כלשהו".

מי הודיע לכל השאר?

"היה חשוב להוציא הודעה של ישראל לפני שחמאס יתחיל עם מניפולציות. אבל לא רציתי להודיע לשמחה בטלפון. בתי הבכורה איילת בדיוק הייתה במסיבת סיום השנה של הילדים ובלי הסלולרי, ובני חמי השתתף בחזרות לריקוד. אי־אפשר היה לתפוס אף אחד. בסוף הוציאו צוותים, ואחרי זמן מה כולם קיבלו את הידיעה. בדיעבד התברר שהייתה הפסקת אש שמזכ"ל האום באן קי־מון ומזכיר המדינה ג'ון קרי ערבו לה. צה"ל, הצבא המוסרי בעולם, כיבד אותה, אבל חמאס ניצל אותה ועשה להם אמבוש. זה היה כל כך נורא, שהתמונה של הדר פורסמה בכל העולם והנשיא אובמה אמר שחייבים להחזיר אותו מיד".

גלעד שליט. לאה גולדין: "הוא רצה להגיע לשבעה" | צילום: זהר שחר

במהלך הקרב הפעיל צה"ל נוהל חניבעל, המתיר לסכן חייל כדי למנוע חטיפה.

"כשנסענו לארה"ב בפעם הראשונה כדי לחשוב קצת בשקט על דרכי הפעולה במסע להשבת הבנים, קראתי הרבה חומרים באנגלית. ואז גיליתי שליום שישי ההוא קוראים 'יום שישי השחור'. לי זה היה טבעי ומובן, הרי זה היום שבו נהרג בני, אבל אז הסבירו לי שזה בגלל הפלסטינים שנהרגו במהלך הפעלת נוהל חניבעל. אז כל מה שיש לי להגיד הוא, שבשיחות רבות ומאוד אישיות עם כל חברי הצוות והלוחמים של הדר, התברר שהם חיפשו אותו כי לא האמינו שהוא נהרג. בגלל שהיה קצין ולוחם מצטיין, היה להם ברור שהוא רק פצוע, ולכן עשו את כל המאמצים כדי למצוא אותו. זה הדבר היחיד שחשוב, ולא אכפת לי מכל האינטרפרטציות האחרות. מבחינתי, לוחמי צה"ל שהיו בשטח עשו כל מה שצריך לעשות כדי למצוא את הדר, ולצערי הם לא הצליחו".

בשנתיים שחלפו, באן קי־מון וקרי עזרו לכם?

"לא. הם לא עשו כלום. התגובה בארה"ב הייתה שהקהילה הבינלאומית אחראית להשבת הדר, ולכן הגענו לאו"ם. שלוש פעמים ניסינו להיפגש עם המזכ"ל ללא הצלחה. רק לפני שלושה שבועות נפגשנו איתו ביחד עם ראש הממשלה. הסברנו לו שהבאת אורון והדר לקבר ישראל זה המעשה ההומניטרי הראשון בערכו על פי כל הדתות, ולכן הוא חייב להיות משולב בכל הפעולות ההומניטריות למען עזה. הרי הבאת חללים לקבורה זה עניין הומניטרי עולמי. רק בחמאס מסוגלים לעשות עסקאות גם על גופות. אם העולם רוצה לראות סיוע הומניטרי בעזה, אין בעיה. מצידי שיקימו שם את סינגפור, אבל זה בתנאי שייעשה המעשה ההומניטרי של השבת הבנים. ביקשנו מהמזכ"ל שימנה שליח מיוחד מהוועדה לאיתור נעדרים באו"ם. התשובה שלו הייתה שהוא ישתדל לעשות כמיטב יכולתו ושהוא יחשוב עלינו".

התובנה הכי קשה

שנתיים ארוכות, איומות, מנסות האמהות להניע מהלכים להשבת בניהן לישראל. "ניסינו לעזור, להסביר, להציע", אומרת לאה במרירות. "אמרנו, אולי נעשה ככה ואולי אחרת, אבל היום אני שואלת, למה אנחנו צריכים למצוא את הפתרונות? הרי לא אנחנו ניהלנו את המלחמה".

"כי אין לנו ברירה", אומרת לה זהבה. "כי אף אחד לא עושה את זה במקומנו. כי המדינה הפקירה את הבנים שיצאו להילחם למענה".

"שנתיים אנחנו שומעים למה לא", ממשיכה לאה. "ואני שואלת, למה לא אומרים לנו איך ולמה כן? מהתחום המקצועי שלי אני יודעת שכשניגשים לפרויקט, צריך להגדיר לו תוכנית פעולה. אתם לא רוצים לשחרר אסירים? אל תשחררו. הרי כל האסירים ששוחררו בעסקת שליט הרגו את הבנים שלנו ב'צוק איתן'. ואיפה הם יושבים עכשיו? בטורקיה. שנתיים עברו, ועכשיו אני מבינה דבר נורא פשוט, לא שמו את הבנים שלנו על השולחן כבעיה שצריך לפתור אותה. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, כוחותינו יצאו מעזה תוך כדי מלחמה והשאירו שני חיילים מאחור, ולמרות זאת, במשך שנתיים, החיילים האלה לא הונחו לפתחם של מקבלי ההחלטות. זו התובנה הכי קשה שלנו היום".

בעוד שבתחילה הוכרזו החיילים חללים על פי ממצאים פורנזיים, הוחלט לאחרונה לשנות את ההגדרה ולקבוע את מעמדו של גולדין כחלל במעמד שבוי ונעדר, ואת זה של שאול כחלל שבוי ונעדר שמקום קבורתו לא נודע. "אנחנו מסתכלים על מקרה גולדווסר ורגב", אומרת לאה. "גם שם, לאור הממצאים, צה"ל קבע שאין סיכוי שהם בחיים. אבל המשפחות לא הסכימו לקבל את ההגדרה של חלל והתעקשו על נעדרים. בזכות ההגדרה הזו, המערכת התייחסה לגמרי אחרת וכל התהליך התנהל והסתיים בהשבתם לישראל בארונות. אבל אצלנו זו הייתה החלטת המערכת וזה בכלל לא היה בשליטתנו. אז ישבנו שבעה ועברנו שנת אבל, וכשהתחלנו להתאושש ולהסתכל סביב ולשאול איך מחזירים את הבנים, התחלנו להבין שכולם מתייחסים אליהם כאל חללים ואלינו כאל משפחות שכולות ובזה זה נגמר. מצאנו את עצמנו מסבירים שהדר הוא חטוף ונעדר שגופתו בידי חמאס, וביקשנו שיתקנו את הרישום להגדרת חלל במעמד שבוי ונעדר".

אם הדר היה מוגדר מיד נעדר, ההתייחסות והתוצאות היו אחרות?

"בואי נגיד ככה, היינו מטופלים אחרת. זה כמו ביטוח לאומי: עד שאתה לא מקבל את האחוזים הנכונים, אולי אתה לא מקבל את הטיפול הנכון וגם לא יודע מה הפסדת".

ניסיתם להיעזר במשפחת שליט?

"גלעד שליט רצה להגיע לשבעה, אבל שמחה אמר שהוא מעדיף שגלעד יבוא כשהדר יחזור הביתה. מעבר לזה לא פגשנו אותו ולא דיברנו עם המשפחה".

עוד שני אזרחים ישראלים חיים, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, מוחזקים כיום בשבי חמאס בעזה. לפני עשרה ימים חצה אזרח נוסף, ששמו טרם הותר לפרסום, את הגבול. אבל משפחות גולדין ושאול רואות בכל אלה מקרים שונים. "יש הבדל מהותי בין הדר ואורון, חיילי צה"ל שיצאו להגן על מדינת ישראל ונפגעו בקרב ולא חזרו, לבין אזרחים שבחרו ללכת לעזה", חורצת לאה. "אין לי בעיה שמדינת ישראל מטפלת בנו יחד, אבל צריך להבין שהטיפול בחיילים הוא ייחודי, כי הם הושארו מאחור, ולא משאירים חיילים מאחור. צריך להתמקד בהשבת החיילים מ'צוק איתן', בתקווה שיצליחו להחזיר איתם גם את האזרחים".

ואת, זהבה?

"אני מקווה שבסופו של דבר, כשתהיה עסקה, היא תכלול את כולם, לא רק את אורון והדר. ולכן בכל מקום שאנחנו מזכירים את אורון והדר, אנחנו תמיד אומרים שכל הבנים יחזרו".

מה הצעד הבא?

"אנחנו מחשבים את דרכנו", אומרת לאה. "ברור לנו שאנחנו במגרש של אינטרסים גדולים מאיתנו, ומי אנחנו שנתחרה בעסקאות גז עם הטורקים. אבל אנחנו לא מוותרים. ובכלל, צריך להפסיק עם השיח הזה שהמשפחות קובעות את המחיר. הכי קל להגיד לנו, אוי־אוי־אוי, אם יפגעו בתנאים הנוחים של אסירי חמאס בישראל, יגיעו טילים לעזה. ומה, זו הבעיה שלנו? אל תשימו על המצפון שלנו את כל הבעיות של המדינה. צריך להניח את הנושא שלנו על השולחן ואז יבואו הפתרונות. כשהיו התקפות טילים על הצפון, חשבו שזה סוף העולם, אבל אז שמו את הבעיה על השולחן ומצאו את כיפת ברזל. אני מאמינה בראש היהודי. תביאו פתרון".

"במשך שנתיים מדינת ישראל לא גיבשה מדיניות להפעלת מנופי לחץ על חמאס שיובילו לשחרור הבנים", מוסיפה זהבה. "אבל ההבנה שלא מפקירים חיילים ולוחמים בשדה הקרב היא ערך עליון. החוסן שלנו הוא בכך שאנחנו שולחים ילדים לקרב, והמדינה ערבה להחזיר אותם הביתה. אז שיידעו כולם שהמלחמה לא נגמרה. 'צוק איתן' יסתיים רק כשאורון והדר יחזרו".

תגייסו את הבנים האחרים במשפחה?

"בשום פנים ואופן! אופק, אחיו הקטן של אורון, בן 16 היום. על גופתי הוא יתגייס לקרבי. אנחנו משפחה פצועה, מדממת וכואבת, ולכן המקסימום יהיה לשכת גיוס פה בטבריה. גם לאורון אמרתי, כל החברים שלך משרתים בסביבה. תראה לי אחד שרוצה ללכת כמוך לקרבי. ואורון אמר, לא מעניין אותי מה האחרים רוצים ואל תשימי לי מקל בגלגלים".

זהבה והרצל שאול באוהל המחאה ליד בית ראש הממשלה. זהבה: "גם אם אהיה חולה ואזחל על ארבע, אמשיך לשבת פה" | צילום: אי.אף.פי

"גם לנו לא קל, אבל אצלנו בגיל 18 הילדים מחליטים לבד", אומרת לאה. "צור עדיין לוחם, חמי עדיין במילואים ולא מזמן גייסנו נכד לסיירת גבעתי. אצלנו כל הילדים היו בצבא וכולם קצינים, חוץ ממני. אנחנו דור שני לשואה. המשפט 'אין לי ארץ אחרת' טבוע בנו מילדות".

היום אלה אנחנו

ילדותם של הדר ואורון הייתה מאושרת ותמימה, נטולת נבואות רעות. "אורון היה ילד יפה תואר", משתנקת אמו בדמעות. "תמיד שאף להיות הראשון בכל התחומים. אהב לעזור לחברים, לעזור בבית. בגלל שאני לא בריאה, אורון תמיד דאג לי. הוא צייר נפלא וגם פיסל. הייתה לו במשך שלוש שנים חברה שדומה לו שתי טיפות מים. הם כבר דיברו על חתונה והתווכחו למי הילד שלהם יהיה דומה. אמרתי להם, הילד יהיה דומה לשניכם".

"הדר כשמו כן הוא, ילד מדהים עם חיוך, עקשן ופרפקציוניסט", דומעת לאה. "ילד מתוק שכשענה לטלפון לא אמר 'הלו', אלא 'איך אני יכול לעזור לך?' הוא השאיר לנו המון כתבים וקומיקס עם נקודת מבט ייחודית. הוא היה מצייר, אמן בנשמתו. הדהים אותנו בכמה מעגלים הוא נגע ואיזה חותם הוא השאיר על אנשים. החיילים שלו סיפרו שכשעשו שמירות, הוא דאג להביא להם תה. הוא תמיד אמר, יש לך שתי אפשרויות בחיים, להתעסק עם עצמך או לעשות דברים גדולים. לפעמים, כשאני קמה בבוקר ואין לי כוח לזוז, אני נכנסת לאוטו עם המשפט הזה.

"הוא וצור היו צוות גולדין. הדבר הכי טוב שעשינו זה לקחת צעד אחורה ולא להפריע להם. היו להם תקשורת ייחודית וחיבור מדהים. שניהם עשו קורס קצינים ביחד. הדר היה הדובר מבין שניהם. עכשיו צור צריך לדבר בשביל שניהם.

"מאז שהדר איננו, אנחנו קוראים לעצמנו משפחה שכולה ושבויה", אומרת לאה בשקט. "כי עם כל הכאב והתופת, אנחנו פשוט לא יכולים לשבת ולהגיד, זהו, די, נגמר. אנחנו חייבים לאסוף את עצמנו כל יום מחדש כדי לקדם את השבת גופתו הביתה. אז כשיש רגעים קשים, אנחנו מצטטים את הדר וחושבים מה היה אומר ומה היה עושה במקומנו".

אצל זהבה חוסר הוודאות מחולל שמות. "החיים שלנו השתנו מקצה לקצה", היא אומרת. "אני לא יודעת מה המצב של אורון, אני לא יודעת אם הוא חי, לא חי — וזה מוציא מהדעת. אין יום ואין לילה, אין שבתות ואין קידוש כשהכיסא שלו ריק. אורון אהב תפוח בדבש, אז בראש השנה, התפוח עומד לי בגרון, לא יורד. לפני חצי שנה בעלי הרצל חלה, מהצער. גם אני לא בריאה, אבל אין לנו זמן לטפל בעצמנו. אנחנו רוצים לזכות להיות בחיים כשאורון יחזור. ממשלת ישראל צריכה להביא את הייסורים שלנו בחשבון. אנחנו לא פחות חשובים מעסקאות הגז. אומרים שהזמן מרפא את הפצעים. זה שקר. הגעגועים רק קשים ומרים יותר.

"אני רוצה לפנות לאורון ולהגיד לו, ילד שלי, לא שכחנו אותך. אנחנו עושים הכל כדי שתחזור הביתה. ילד שלי, אני אוהבת אותך, וגם אבא ואבירם ואופק שמחכים לך בכיליון עיניים. ועוד אני רוצה לפנות לאמהות. להגיד להן, היום זה אני, מחר זו יכולה להיות כל אחת מכן". •