ראשית השבוע החליט גידי אורשר, מחבר הפוסט המדובר "הזווידות והכחלילים", שנתפס כמלגלג על עדות המזרח, לשים נפשו בכפו ולצאת החוצה. זה היה עדיין שיא הסערה. הפרשנים קטלו את מבקר הקולנוע הוותיק, הפוליטיקאים הצליפו, אבל בחוץ היה הים, וממש כמו בסצנות החביבות על אורשר – אך מתבקש היה לצאת ולהתאוורר. "האמת, קצת פחדתי שמישהו יעשה לי משהו", הוא אומר בגילוי לב. "שאלתי את עצמי, איך אגיב אם יתקפו אותי פיזית. אבל החברים הרגיעו אותי וביחד עם אשתי יצאנו לחוף של תל־אביב".
ואיך היה?
"פשוט יופי. יין טוב. שקיעה נהדרת. רק על יד הדלת ביציאה מבית הקפה מישהו זיהה אותי ושאל פתאום, תגיד גידי, היה בכלל כדאי כל העניין הזה? אבל לא הגבתי ופשוט המשכתי בדרכי".
אכן שאלה טובה. היה בכלל כדאי העניין הזה?
"בסך הכל כתבתי מאמר פרטי על נושא שמאוד הפריע לי. לא דמיינתי שהתוצאה תהיה צונאמי קשה וכואב כל כך, שיתעלם מהפעילות הציבורית והחברתית שלי במשך 45 שנה ויאשים אותי בגזענות, למרות שהדברים שכתבתי בכלל לא גזעניים".
איך אפשר לפרש אחרת משפטים דוגמת "יללנים מקצועיים מן המזרח", או "בפעם הבאה שיהיה לכם התקף לב, ותרו על הצנתור ושימו רגל של תרנגולת על הראש"?
"זו הייתה סאטירה שתמיד מקצינה ומעוותת את המציאות. הדברים נכתבו בהומור שחור ועסקו במאבק התמידי שקיים בין תרבות מודרנית, חדשנית ומפותחת לאמונות שחלקן תפלות וחלקן פולקלור. אלו דברים לגיטימיים במסגרת חופש הביטוי".
חופש הביטוי סופג הכל?
"כבר אמר הפילוסוף וולטר, אולי לא אסכים עם מה שאתה אומר, אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתוכל להגיד את דעתך. כשחנוך לוין כתב את 'מלכת האמבטיה' אנשים פוצצו את ההצגות וזרקו עליו חפצים. הדברים שאמר נחשבו לחריפים וזכו לתגובות איומות, אבל היום הם כבר חלק מהקונצנזוס. לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. בן אדם חייב להגיד את מה שהוא חושב בלי לפחד ובלי להתנצל. אחרת בשביל מה הוא חי, רק כדי לאכול, לשתות, לשמוע מוזיקה?"
גם אם המשמעות היא פגיעה באוכלוסייה רחבה?
"אם אני רוצה להגיד את האמת שלי, אני צריך לשתוק רק בגלל שזה פוגע באנשים? אני יכול לחזור בי, לנסח את הדברים מחדש, אבל לא להגיד אותם לגמרי? אפילו אם אני נורא גזען, אסור לי להביע את דעותיי? כשחברי מפלגת הבית היהודי, כולל בצלאל סמוטריץ', אומרים דברים קשים על ערבים, זה אומר שצריך להשתיק אותם? להפך, הם חייבים להגיד את מה שהם חושבים כדי שנדע איך להתייחס אליהם".
זה מה שמירי רגב אמרה עליך, שכל השנים הסתרת את דעותיך ועכשיו נחשפו פניך האמיתיות.
"לקחו אמירה שלי, חד־פעמית, שבכלל לא הובנה והיא שונה לגמרי מכל מה שעשיתי ואמרתי בחיי, וסילפו אותה כדי לנגח אותי. כמה מאמרים שלי מירי רגב קראה, שהיא מרשה לעצמה להגיד דברים כאלה? ואיפה היה הקול שלה כשהתפרסמו דברי הרב הצבאי המיועד? איפה היו כל יפי הנפש כשמירי רגב קראה לאוכלוסיית הפליטים 'סרטן'? איפה הם היו כשהרב עובדיה אמר על האשכנזים שהם חמורים? גזענות היא פקולטה אחת, אין הפרדה, אין חוגים שונים".
אז אתה לא מתנצל?
"אני מחכה שהרוחות יירגעו".
ועד אז?
"כמו היונה של נח, אני יוצא מהתיבה כדי לראות הקלו המים. הייתי בסופר השכונתי ואף אחד לא זרק מילה או הסתכל עליי באופן מוזר. זה המבחן האמיתי".
אתה יונה?
"אני מרגיש כמו יונה שניסו לצוד אותה ונלכדה ברשת".
מין בשאינו מינו
גידי אורשר באמת לא מבין מה רוצים מחייו. "לאחותי שלושה ילדים שנשואים לבני עדות המזרח", הוא מחייך. "והם הגיבו נפלא לפוסט שלי. בת משפחה אחת אמרה לי שכל מה שנכתב שם הוא אמת ושנמאס מהיללות".
האיש עם הקוקו שחתום על המונח "סולם אורשר" לדירוג סרטים, ממקימי האקדמיה הישראלית לקולנוע, הוא כיום בן 66 ומרצה בכיר במרכז האקדמי ויצו חיפה ובסמינר הקיבוצים. הוא נשוי ללאה, שחקנית לשעבר וגמלאית של משרד החינוך, ואב לשני בנים, מתגורר במושב במרכז הארץ ומטפח בוסתן פורח במו ידיו. "עד כמה שזה נשמע מוזר, הבלגן עשה דברים טובים למשפחה", הוא אומר בביישנות. "הילדים כבר עסוקים, עוזבים את הבית, אבל בשבוע האחרון היו התכנסות והתגייסות מרגשת. כולם חזרו הביתה וישבו יחד עד השעות הקטנות של הלילה כדי להחליט איך להתמודד עם המצב. גם אשתי מאוד מעורבת בעניין הזה. באופן פרדוקסלי, הפוסט נורא עזר לזוגיות שלנו".
מה הם אומרים על הדברים שכתבת?
"היו ויכוחים על פירושי התוכן. חלק הבינו כך וחלק אחרת, ולא כולם הסכימו עם הדרך שבה כתבתי. הילדים שלי גדלו וחונכו ברוח מאוד הומנית וליברלית, והם שאלו איך יכול להיות שדווקא אני כתבתי טקסט כזה. אחד מהם אמר, אתה יכול להסביר לי, אבל איך האחרים יבינו? זה לא היה קל, אבל לפחות להם הייתה לי אפשרות להסביר את הכוונה שמאחורי המילים".
ניסית להסביר את הכוונה שמאחורי המילים גם למפקד גלי צה"ל?
"ירון דקל קבע איתי שתי פגישות הבהרה שנדחו. שלחתי לו הודעה כתובה בעניין, והעוזר שלו חזר אליי ואמר לי להכין את הפיצוחים כי עומדים לעשות עליי מערכון ב'ארץ נהדרת'. אני מבין שמופעלים על ירון לחצים קשים, בעיקר פוליטיים. אני בסך הכל עוד בורג בניסיון המתמשך להתאנות לגלי צה"ל. אבל אני לא דואג. אני מאמין שהצדק והשכל הישר ינצחו. שרת התרבות דרשה לפטר אותי מהתחנה, כמו שהיא רוצה לפטר את כל גלי צה"ל. אבל משרד התרבות והתחנה הצבאית הם מין בשאינו מינו. כמו שאף אחד לא מתערב בענייני המשרד שלה, שלא תתערב, בבקשה, בענייני אחרים".
ראית את המערכון עליך ב"ארץ נהדרת"?
"הייתי מודאג, כי כשהיוצרים רוצים, הם יכולים להיות חדים ורעים. חשבתי שהם יעשו את זה אחרת. שברלד יהיה אני, בגלל הגודל, ואז יפרוץ יובל סמו כמירי רגב ויצרח כהרגלו. ישבתי עם המשפחה לצפות בתוכנית עם לא מעט חששות, אבל ככל שהזמן עבר, החיוך התגבר. הם עשו עליי את אחד המערכונים המוצלחים והחכמים ביותר".
המסר שעלה מהתוכנית הוא שאתה משרת את הימין ושבעצם יש פה גזענות הפוכה כלפי אשכנזים.
"המילה 'גזענות' שופשפה כל כך, שהיא קצת איבדה מהעוצמה שלה. אבל נכון שלחלק מהאוכלוסייה מותר להגיד דברים שלחלק אחר, ששט כמוני בסירה הזו, אסור להגיד, ושדווקא אלה שמאשימים אותנו בחוסר רגישות מתנפלים עלינו בצורה הבהמית ביותר. זה כאב לי, ולא הייתי מוכן לשתוק יותר. יש חלק בחברה הישראלית שהוא רעשני ודומיננטי וקולני ומקושר ויכול לומר על האשכנזים את הדברים הנוראים ביותר, ולעומת זאת, אם מישהו אומר את המילה הלא נכונה על אותה החבורה בדיוק, מיד מתחילים מחול שדים וציד מכשפות".
מי עוד שט איתך בסירה?
"למשל, יאיר גרבוז. אני כל כך מעריך אותו, אבל הדברים שאמר סולפו על ידי הצעקנים והיללנים המקצועיים ונוצלו למטרות פוליטיות. איתרע מזלו והוא יצא בנאום הקמעות ימים ספורים לפני הבחירות. האשימו אותו בגזענות, למרות שהוא אחד היוצרים ההומניים והמעניינים ביותר שמסתובבים במדינה. גם את גילה אלמגור, שאמרה דברים מנהמת ליבה, התקיפו מסיבות פוליטיות וחברתיות. וכך גם את עודד קוטלר.
"ברגע שאנשים מנסים לדבר ולשחרר את אשר על ליבם, הכנופיה הפוליטית מתנפלת עליהם, ובגלל הפחד וההבנה שההתנפלות מגיעה מלמעלה, הם נסוגים ולומדים בדרך הקשה שיש דברים נכונים, שפשוט אסור לומר. הלינץ' האינטרנטי שעשו לי גרם לי להבין באיזה מצב חברתי מסוכן אנחנו נמצאים. ייחסו לי אמירה שמירי רגב היא גבלס. ייתכן שאמרתי את זה, למרות שאני לא זוכר, ולמרות שהיא עדיין לא זורקת יהודים לכבשנים, תודה רבה, אבל השיטות שלה פשיסטיות. אולי היא לא גבלס, אבל היא בפירוש ג'וזף מקארתי של שנות ה־50 האפלות".
צירוף מקרים אומלל
רבים נטו לייחס את סערת אורשר לוויכוח הציבורי סביב ועדת ביטון, כיוון שהוא פירסם את הפוסט הבעייתי דקה אחרי שהוגשו מסקנות הוועדה לשר החינוך, אבל הוא כלל לא התכוון, לדבריו, להתייחס לדוח. "בסך הכל מדובר בצירוף מקרים אומלל", הוא אומר. "וגם אם הוויכוח התפתח בהמשך, מסקנות הוועדה בכלל לא היו בזרם התודעה שלי כשפירסמתי את הפוסט".
למה בכלל כתבת אותו?
"כי בשנתיים האחרונות ראיתי איך הציונות שלי מתעקמת ומתעוותת בידי קבוצה של קבלני קיפוח, שמשתמשים בכל מיני אמונות תפלות וטיעונים גזעניים כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית ובעזרתה גם את עצמם. החבורה הזאת משתמשת בציניות בכאב המוצדק של אנשים שמרגישים שפעם, אולי גם קצת היום, נפגעו וקופחו, ומנצלת אותו".
מי הם אותם "קבלני קיפוח"?
"ארגונים כמו ש"ס, הקשת המזרחית ועוד שורה ארוכה של פסיאודו־אמנים או פרופסורים ודוקטורים שמלבים את השיח הזה. הרי כל התופעה של ש"ס היא גזענית. אריה דרעי עלה לשלטון בעזרת הקמפיין של 'השקופים' והוראות הפעלה של 'אל תצביעו לאשכנזים, תצביעו רק לספרדים'. בכלל, יש כאן עירוב פסיכי לגמרי של דת ופוליטיקה וגזענות וכאב אמיתי של אנשים בקשיים כלכליים ושל תחושות קיפוח שנמשכות כבר המון זמן ומגובות על ידי הארגונים האלה".
מה בעצם רצית להגיד בפוסט?
"שאותה קבוצה לא רק מטפחת את תחושת הקורבנות, אלא גם מנסה להרוס את התרבות שבנינו בראשית הקמת המדינה כדי להקים במקומה תרבות אחרת, אלטרנטיבית, שמבוססת על פולקלור, אמונות תפלות ורגליים של תרנגולת. הם כמו דאעש – קודם כל הורסים את המקדשים העתיקים ומחסלים את מה שהם מכנים 'האליטה הישנה', ואחר כך מייצרים אליטה חדשה שתבוא במקומם. הם מכנים את יוסי בנאי, יהורם גאון, שושנה דמארי ובעז שרעבי בשם הגנאי הנורא – 'משתכנזים', כי כל חטאם היה שהם הלכו קדימה והשתלבו בתרבות החדשה שמשותפת לכולם. מדובר בקבוצה לא גדולה אבל צעקנית ומקושרת, שלא מפסיקה להתקיף את הציונות שלי ומטריפה אותי בהתבטאויות על עתיד הארץ ועל מקומנו כאן. זו לא רק העוצמה, אלה גם גסות הרוח שבה הדברים נאמרים, גבהות הלב ובעיקר העיוות ההיסטורי. הרגשתי שהם ממש מערערים את היסודות ופוגעים ביכולת של החברה להתקדם. אז כתבתי נגדם".
ממש כמו וירוס
זה קרה בשבת לפני שבועיים. "פירסמתי את הדברים בשעה 11 בבוקר, אחר כך שכבתי קצת לנוח ולקרוא עיתון", משחזר אורשר. "תיכננתי לכתוב מאוחר יותר ביקורת על 'חולייטה' של אלמודובר, אבל בעודי נח, המחשב התפוצץ. ניגשתי ולא האמנתי. מאות תגובות נוראיות עלו ברשת, עליי כבן אדם, כמבקר קולנוע, כאיש תרבות, כאיש מחנה השלום. התקפות אישיות בוטות, משולחות רסן. הרגשתי שמישהו חיכה לי בפינה בגלל שהייתי מאוד קולני בדעותיי הפוליטיות ומאוד אנטגוניסטי כלפי השלטון. הייתה פה יד מכוונת ללא ספק, בעיקר בגלל המהירות שהפוסט התפשט, הגיוון והעוצמה של התגובות, ממש כמו וירוס".
לא צפית את הסערה?
"ממש לא. אני כותב מאמרים לא עדינים שתוקפים את ההתנהלות הצינית של הממשלה ולפעמים גם עונה לטקסטים מאוד פוגעניים של רון כחלילי וחבריו בפייסבוק. בדרך כלל אני מקבל כמה עשרות תגובות, אבל הפעם זה היה צונאמי של ממש. כמות המגיבים והמנאצים הייתה בלתי נתפסת. התגובות היו גסות ואלימות, לא היה נעים לקרוא אותן, למרות שאני יודע שיש מתלהמים בעולם. לא התרגשתי מהפוליטיקאים ליגה ז', שבלי לקרוא ולהבין בכלל מה כתבתי מיהרו להלהיב את הבוחרים, וגם לא מקבלני הקיפוח שחגגו עליי. נפגעתי דווקא מאנשים שחשבתי שהם שייכים למחנה האידיאולוגי והחברתי שלי ויצאו נגדי".
מי למשל?
"למשל, יצחק הרצוג. למשל, עמיר פרץ, בן אדם שחשבתי שהוא נאור, שתקופה מסוימת אפילו האמנתי בו, ופתאום הוא הגיע לאולפן ואמר, אני משחרר את גידי אורשר ממחנה השלום. תודה רבה, לא אתה הכנסת אותי לשם ולכן גם לא תוציא".
איך הגבת?
"היומיים הראשונים היו סוג של חוסר הכרה והבנה של מה שקורה בחוץ. ביום השלישי נשברתי. היו גם דמעות. פתאום הבנתי שבגלל מאמר אחד, מעוותים את דמותי בצורה אכזרית. לקח לי זמן להתאושש. זה היה שוק. אני זוכר שכשהייתי בן שמונה, אמא שלי לקחה אותי לתערוכת העשור בבנייני האומה בירושלים. עמדתי בתור והיה לחץ נוראי של אנשים מאחורינו, כי הדלתות עוד לא נפתחו. זה גרם לי קלאוסטרופוביה איומה. ממש תחושת חנק. מאז אני לא הולך להפגנות או לאירועים גדולים. ככה הרגשתי בשבוע הראשון, לחץ, מחנק, אין מוצא. אנשים שאני לא מכיר יצאו נגדי, פגעו בי. רשת סבוכה דגה אותי. אני מרגיש שאני הספין התורן".
ראש הממשלה אמר שאתה אדם בעל דעות חשוכות וגזעניות, וגם שרת התרבות טענה שהתבטאת באופן "גזעני להחריד".
"ראש הממשלה, שמטפח את ההפרדה והשנאה בין חלקי העם ומביא את האלימות העדתית והלאומית לדרגה של אמנות, לא ממנו אני צריך ללמוד מוסר. ורגב היא הבריון השכונתי ומתנהגת במשרד שלה כמו פיל בקניון חרסינה. ההתנפלות הוולגרית עליי לא מיועדת למפקד גלי צה"ל אלא לחברי מרכז הליכוד. יש איזו אווירת טרור שבגללה אנשים מפחדים לדבר היום באופן חופשי. הטכניקה היא הפרדה ואיום. קיבלתי המון תגובות שתהו איך בכלל העזתי לדבר. אז אני לא טרומפלדור או חנה סנש, אבל אני חושב שהפוסט שלי פתח איזה שיח ושיחרר אנשים להביע את דעותיהם. קיבלתי גם הרבה מאוד תגובות חיוביות ותומכות, חלקן מאנשים שבכלל לא הכרתי. זה ריגש אותי מאוד".
המשוררת אגי משעול יצאה להגנתך וכתבה שהדברים שפירסמת הם "רק ביטוי למים שהגיעו עד נפש מההסתה המזרחית נגד כל מה שהוא אשכנזי".
"אני חייב להודות שאני לא כל כך מכיר את שירתה, אבל אמרו לי שהיא משוררת בחסד. כך שזו צריכה להיות מחמאה. אני שמח שאנשים אינטליגנטים מבינים למה התכוונתי".
עודד קוטלר ויאיר גרבוז התקשרו?
"לא. ולא היו צריכים".
ולא עלה בדעתך שייתכן שגם הם פשוט נעלבו מההשתלחויות שלך, מכך שגם אם אתה יוצא נגד קבלני הקיפוח, כהגדרתך, אתה עצמך משתמש באלמנטים גזעניים?
"יש פה טקסט ארוך שיכול להיות שלא נוסח כל כך טוב. ייתכן שאנשים החמיצו את ההומור השחור שבו, אבל מכאן ועד ההתנפלות על אישיותי ועל כל מה שעשיתי בחיי? זה לא מידתי".
מה רע באמירת תהילים, באמונות תפלות?
"אני לא בז לאלה שמשתטחים על קברי בָּאבּוֹת, לאנשים שחיים על קמעות או שבמקום צנתור או מדע מעדיפים רגל של תרנגולת. אני לא בז להם, בשום פנים ואופן. זו אמונתם. אני פשוט לא מסכים איתם. אני תמיד אעדיף את פתרון הקדמה על פני הסתמכות על כוחות מאגיים. ואין לי שום בעיה אם זה בא ביחד, אבל ללא ספק, צנתור הוא בריא יותר".
אז אתה לא מתנצל על פרסום הפוסט?
"אני מצטער שהוא פגע באנשים. אולי הייתי כותב אותו אחרת, אבל המסר העיקרי שלו — העמדת קבלני הקיפוח במקומם והניסיון להסביר לאנשים עד כמה הם מנוצלים על ידי אותם קבלנים — את זה הייתי כותב שוב. לפני שלמדתי קולנוע, למדתי שנה אחת תיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. אחד המורים אמר לי משהו שמאוד השפיע עליי. כשחקן, הוא אמר, לפעמים אתה מוצא את עצמך נסחף על הבמה לאיזו פוזה שאין לך מושג איך הגעת אליה. ידיים פרושות למעלה, ראש מוטה, תפילה עם אלוהים, משהו לגמרי הזוי, ופתאום אתה מתנתק מהתפקיד לרגע אחד, מתבונן בעצמך מבחוץ ושואל, מה אני עושה פה, איך בכלל הגעתי למצב הזה? אז כשזה קורה, יש לך שתי אפשרויות: האחת, אתה מנסה להצדיק את זה ומגיע למקומות הרבה יותר גרוטסקיים, והשנייה היא להפיל הכל ולהתחיל מחדש. אני מאלה שרוצים להפיל הכל ולהתחיל מחדש".
בורקס ופצעי בגרות
הגם שאורשר טוען את ההפך הגמור מהמשורר ארז ביטון, האמירות של שניהם נשענות באופן פרדוקסלי על אותו הנרטיב. בעוד ביטון טוען שהמזרחים יושבים בגטו של נאצות וגידופים והאשכנזים מסרבים להעריך את המטען התרבותי המפואר שלהם, אורשר האשים קבוצה מסוימת בכך שחבריה "מנאצים את התרבות המערבית שהביאה אותנו לכל הפיתוחים וההצלחות... שאותם חזו ושאליהם שאפו מייסדי המדינה הזאת".
אורשר בהחלט מותח קווים מקבילים. "אני חושב שגם המשורר ביטון סובל בצורה כזו או אחרת מאותו שיימינג שעשו לי", הוא אומר. "אני ממש מרגיש שותפות גורל. קראתי את דבריו, והאמירות שלו הן בדיוק הטענות שלי, אחת לאחת. גם הוא אמר שהוא לא הובן, שהתנפלו עליו, שהבליטו חלק שולי במסקנות ופיספסו את העיקר. אנחנו לא רואים עין בעין, אבל בשבועיים האחרונים אני בפירוש יכול להגיד שהוא אח לצרה".
מה דעתך על המלצתו להכליל את ההיסטוריה של יהדות המזרח בתוכני הלימוד?
"מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה סוג של תחרות מי היה קודם ולמי יש יותר ארוך. זו הרמה. אחד אומר: המשורר שלום שבזי, ואחר אומר: חיים נחמן ביאליק, ואז מתחילים ללכת אחורנית, מגיעים עד נבוכדנצר ועכשיו צריך לבדוק אם הוא מזרחי או מערבי. זה מגוחך. אי־אפשר להתעלם מהעובדה שמי שהביא אותנו לקדמה ופיתח את כיפת ברזל ואת ההפריות והעמיד את ישראל בחזית הרפואה והטכנולוגיה והביטחון והמדע — זה עם כל הכבוד לא חוכמת המשוררים, לא של המזרח ולא של המערב. זו התרבות המדעית שיש לה אוריינטציה מערבית".
הוועדה להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך באה לתת מענה לדור שלם שלא למד על עברו.
"אני לא חושב שיש הדרה של מורשת המזרח מתוכני הלימוד. זה טיפשי לעשות השוואה אחד לאחד בנוסח: אם להם היה 'עמוד האש', אז בואו נעשה 'עמוד האש' גם לספרדים. ואם הם הולכים להשתטח על קבר רחל המשוררת, אז חייבים להשתטח גם על קבר הבאבא סאלי. אני בעד שלא יהיה אושוויץ ולא מרוקו, כי תרבות שמטפחת פרעות ומוות היא חלק מהבעיה ולא הפתרון שלה".
ביטון מתקומם על כך שסיפורה של המורשת המזרחית באתוס הישראלי כמעט לא קיים.
"כמה פעמים הוגשו להנהלת האקדמיה לקולנוע דרישות של ארגונים להגיש פרסים למקצועות כמו צלמים ומאפרים. בירכנו על היוזמה, וכשלא הייתה אפשרות להרחיב את היריעה, אמרנו להם בפירוש, תעשו טקס משלכם. על אותו משקל אני אומר: אתם רוצים 'עמוד האש' משלכם? אהלן וסהלן. כמה שיותר. תוסיפו לעגלה את המידע החשוב הזה והלוואי שתמצאו חומרים טובים יותר, כי כשעשו את 'עמוד האש' לפני 30 שנה, הזמינות של חומרים מצולמים הייתה הרבה יותר נמוכה".
לדעתך יש עדיין שסע עדתי בישראל?
"אני חושב שחלק גדול מהחברה כבר התמזג והשתלב כמו קשר גורדי שאי־אפשר להתיר. ההפרדה העדתית ביומיום בכלל לא קיימת, חוץ מאלו שמטפחים אותה לצורכי ניצול. הפער הוא לא בין מזרחים לאשכנזים, אלא בין טייקונים ובעלי הון לכאלה שלא מצליחים להגיע לדירה; בין אלו שמתרפאים אצל בכירי הרופאים הפרטיים לאלו שמתים בצפיפות ובעומס של בתי החולים הציבוריים; בין הפריפריה למרכז, ולא בגלל הרכב האוכלוסייה, אלא בגלל היעדר התקציבים שמושקעים מאחורי הקו הירוק ובנסיעות ראוותניות לאוגנדה בשעה שלניצולי שואה קשישים אין כסף לחשמל. ההתנפלות על טמבלים כמוני נועדה לייצר מסך עשן כדי להסתיר את הפערים האלה".
אפשר להעדיף תרבות מערבית ועדיין להיות מבקר קולנוע אובייקטיבי?
"במקרה הסתכלתי על רשימת סרטים נפלאים בעלי אוריינטציה מזרחית שהמלצתי עליהם בחום בשנים האחרונות, בתוכם 'אבינו' של מני יעיש, 'גט' של רונית אלקבץ, 'שלוש אמהות' של דינה צבי־ריקליס, 'בלדה לאביב הבוכה' של בני תורתי — שאני, הגזען, נאבקתי במסגרת תפקידי כראש הוועדה של מפעל הפיס להעניק לו פרס מפעל חיים. הסרט היחיד שביקרתי היה 'אנשים כתומים' של חנה אזולאי־הספרי, שעשתה את 'שחור' הנפלא שאני מלמד אותו. וזה רק חלק קטן מהרשימה".
עם יד על הלב, הקולנוע של היום, שאתה חי ונושם, נותן ייצוג שווה לתרבות המזרחית? אין שום צדק, אפילו ברמת חלוקת כספי הקרנות, ב"קאט דה בולשיט" של מירי רגב?
"ודאי שהיא טועה מהיסוד. מה שמגן על הקולנוע מטענות כאלה היא העובדה שהוא גם פלורליסטי וגם מגוון, שיש בו כל כך הרבה נושאים וכל כך הרבה אמירות ואיכויות. מעבר לעובדה שהוא אמצעי לבידור ולהיכרות עם היוצרים, הוא קודם כל נייר לקמוס חברתי. דרך הקולנוע אתה יכול לראות מה הנושאים שמעניינים את החברה שממנה הוא יצא ושאיתה הוא מתפתח. כשאתה בודק את זה בקולנוע, אתה רואה את עומק החדירה לכל נישה, לכל עדה, לכל מגזר ולכל ניואנס".
למבקרי הקולנוע וגם לקהל יש נטייה ללעוג לז'אנר סרטי הבורקס.
"אני היום הרבה יותר מתירני לגבי סרטי הבורקס. אני חושב שהם חלק מזרם של קומדיות עממיות שקיים בכל קולנוע. אמנם נעשה ניצול מסחרי של פנייה לטעם קהל לא מעודן, אבל זה לגיטימי בקומדיות עממיות, ואני רואה בזה סוג של התבגרות בקולנוע הישראלי. אני קורא לסוגה הזו 'פצעי הבגרות של הקולנוע', התקופה הכי פחות מלבבת בהתפתחות שלנו, אבל זה שלב הכרחי. אני נוסע כבר 30 שנה לקאן ולברלין ואני רואה שהקולנוע הישראלי הוא שגריר נהדר והכי מבוקש בעולם".
איזה ציון בסולם אורשר אתה מעניק לפוסט שלך?
"ציון תשע. אבל צריך להביא בחשבון שלא כולם מסכימים עם הביקורות שלי". •
