עסק שחור

"פליישר" מאת יגאל אבן היא דרמה משפחתית המציגה סיפור כואב על השתלטות זוחלת של קהילה חרדית על שכונה חילונית, כשקורבנותיו העיקריים של אותו תהליך חברתי הם זוג ניצולי שואה מבוגרים, שחנות הבשר שלהם הולכת ופושטת את הרגל.

המחזה עורר מחלוקות כבר כשהועלה לראשונה בקאמרי לפני שני עשורים בשל הטון השלילי שהוא נקט בתיאור החרדים (הקרויים "אדוקים" בטקסט). המחזאי אינו בוחל בשום אמצעי כדי להשחיר את פניהם, כשנציגם הבולט על הבמה הוא עורך דין נכלולי המוכר תעודות כשרות תמורת שוחד (בלי לגלות שהתעודה הזו אינה מתקבלת על ידי בני הקהילה החרדית) ומחפש לנצל את מצוקתם של תושבי השכונה הוותיקים כדי לקנות את בתיהם בזול.

הבמאי, משה קפטן, ניסה לעדן את הפן הבוטה של הטקסט באמצעות מקהלה של חמישה שחקנים־נגנים המבצעים קטעים המבוססים על פיוטים ותפילות. הקטעים היפים הללו, שהלחין יוסי בן נון, אינם מצליחים לחפות על החולשה הבסיסית של המחזה, שנותר חד־ממדי ומניפולטיבי בתערובת הרעילה שהוא יוצר בין שואה, שנאת חרדים ומלודרמה מינית מבעבעת. קטע השיא הוא בסצנה המלודרמטית שבה הבן המפגר של משפחת פליישר אונס את בת הרב החרדי, בליווי אותה מקהלה שמיימית המסגננת את התקיפה המינית.

השחקנים כולם עושים מלאכתם נאמנה, כשבתפקידים הראשיים בולטים נתן דטנר וסנדרה שדה, הבונים דמויות חריפות ומעוררות הזדהות. לצידם ניתן לציין את רבקה גור, דב רייזר, נתי רביץ, יגאל שדה, ניר זליחובסקי ונלי תגר. עם צוות איכותי כזה, קצת קשה שלא להיסחף לתוך המערבולת הרגשית שהמחזאי והבמאי מייצרים. אך בסופו של דבר, אי־אפשר להתחמק מהתחושה שיש משהו לא הגון בכל העסק. מי שרצה להעלות מחזה שיציג את הקונפליקט המתעצם בין חרדים לחילונים בחברה הישראלית היה צריך לחפש מחזה קצת יותר מאוזן.

• ההצגה תעלה בתיאטרון הבימה היום ב־20:00