אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שלי במועדון "החתול והכלב". הרבה וודקות עברו מאז, מה גם שבגילי הזיכרון לא משהו, אבל אני זוכרת את זרם האדרנלין שחטפתי. מצאתי את עצמי יורדת במדרגות תלולות לבטן האדמה, נתקלת במפורסמים לצד אנונימיים, מוזיקה אלקטרונית עשתה לי שמח באוזניים, וכל האווירה הייתה של 'תעשו מה שאתם רוצים כי אתם לא מעניינים אף אחד'. עם הזמן הפכתי לבת־בית, תופסת פינה, נצמדת לקיר עם וודקה ועוצמת עיניים בהנאה. בשנים האחרונות אני מגיעה רק למסיבות מיוחדות שמתקיימות שם, מחליפה את הוודקה במים, כי אני לא נעשית רזה יותר עם כל הקלוריות האלה.
הקהל במקום הוא כמו הקצף של הגלים - תמיד שוטף את המקום, אבל משתנה, מחליף צורה, פרצופים מתחלפים ואז שוב חוזרים. החתול והכלב זה לא עוד מועדון, זה בית. אתה יכול להתרחק קצת מבני משפחה רחוקים, לשכוח מהם לאיזו תקופה, אבל מתישהו אתה חייב לקפוץ להגיד היי, לראות איזה יופי הם גדלו ולהתחבק קצת. זה הכוח של המועדון, הוא גורם לך להרגיש שייכת גם כשאת בת 47 וחוששת שתפגשי את הבת שלך בסמטאות החשוכות.
למקום הזה מגיעים בלי אינטרסים ומשאירים את השיפוטיות אצל הדורמן. זו הסיבה שמפורסמים רבים כמו יהודה לוי, טהוניה, מרינה מקסימיליאן, שלומית מלכה, אושרי כהן, חיים אתגר, מושיק רוט, גיא פינס, שלום אסייג, עדי שילון, ועוד פוקדים את ההיכל בלי לחשוש ששמם יצוץ במדורי הרכילות. כולם יודעים שמה שקורה בחתול והכלב נשאר שם, עד ארבע בבוקר לפחות.
בשבת הקרובה חוגג המועדון יומולדת 8 והוא עושה את זה בשיתוף פעולה עם מותג המשקפיים ריי־באן, בהפקת ענק מטורפת בפארק הירקון (ראו מסגרת). מה שהתחיל כעוד מקום בילוי מגניב, הפך לאתר עלייה לרגל עבור מאות אלפים ונעשה מותג עם הפקות ענק ששמות את ישראל פעם אחר פעם על מפת פסטיבלי המוזיקה האלקטרונית העולמית. הסמל המפורסם, חצי כלב חצי חתול, מוטבע כיום על בגדים ואקססוריז ונחשב שם נרדף לתרבות בילוי שלא נופלת מסצנת חיי הלילה של ערים גדולות בעולם.
רק אני והוודקה שלי
"אני בנאדם שמסתובב בעולם, הייתי במועדונים בריו, בניו־יורק, באמסטרדם, בברלין, ומה שהחתול והכלב מציע היום מבחינת בילוי זה משהו שאין כמותו בעולם", אומר השף מושיק רוט. "המקום הזה פשוט מצליח לגעת באנשים שמגיעים לבלות בו, וזו הרי תמצית היחסים בין מותג ללקוח - כאשר אתה מצליח לגעת. גם אני, בעולם הקולינריה, חשוב לי לגעת באדם שבא לאכול אצלי, אני רוצה לעטוף אותו ולהעניק לו חוויה, וזה מה שקורה כשבאים לחתול והכלב: מתחברים לעצמנו, מצליחים להיות מי שאנחנו. אני יושב לי בפינה שלי שם, עם הוודקה שלי, ומתרחש קסם שהוא מעבר לבילוי, ומעבר לאיזה די־ג'יי או איזה ברמן נמצאים. זה מג'יק שמחבר אותך לעולם ומחבר אותך לעצמך ונעשה באמצעות המוזיקה הכי טובה שיכולה להיות, וגם בזכות מי שמנהלים את המקום. מבחינתי מדובר במקום שאסור לו להיסגר לעולם. אני מקפיד בכל פעם שאני בארץ להגיע אליו בחמישי או בשישי".
"עבורי, כבליין, החתול והכלב זה מוסד שהכניס תרבות לילה לסצנה התל־אביבית", אומר השחקן אושרי כהן, "וזו הגדולה של המקום, שהיא מעבר לדרינק ולמוזיקה. זה האירועים, התערוכות, האמנים שמגיעים, הקהל עצמו. וכמובן, העובדה שהמקום הזה תמיד נמצא בשבילך. אתה הולך אליו כשכל העיר נסגרת, וכמעט תמיד האקשן יחכה לך גם כאשר חשבת שהלילה נגמר".
על הקסם מדבר גם מושיק גלאמין, שאומר שהוא מקנא באלה שיש להם את הכוח להמשיך ולרקוד כאן שעות על גבי שעות. "לא משנה באיזו שעה תבוא לכאן, תמיד תראה הרבה אנשים שאתה מכיר שפשוט מושכים את הלילה. כנראה זה הקסם של המקום הזה שגורם לכולם להרגיש הכי שייכים".
גם השף עומר מילר הוא מהקבועים כאן שמרגישים שייכים: "אני גר בשכנות ויוצא שאני מבלה שם די הרבה. כשיש מוזיקה אני מתנתק, לא שומע כלום מלבדה, אנשים מדברים איתי ואני מהנהן, אין לי מושג מה הם אומרים. זה התחיל כבילוי והפך לקטע חברי עם דוד ועם מיילי (המייסדים דוד טור ורונן מיילי, ג.ק), אני שותה להם את הבר ונעלם עם הזריחה".
אתה מצליח להבין איך הם שורדים כשמקומות נסגרים לפני שהם נפתחים?
"זה סוג של דיסנילנד. המועדון הצליח להכניס אווירת סליז ואווירת חו"ל בסטייל מטורף. אתה יכול להיות שם מי שאתה רוצה להיות, יש אחלה מוזיקה. אני אוהב מקומות שבהם אני יכול להגשים חלומות, כמו בברנינג־מן, כשלאף אחד לא אכפת מי אתה ומה אתה עושה ולאן הלכת ועם מי הלכת. יש שם עורכי דין ופוליטיקאים, בכירים כאלה ואחרים מכל תחום שתרצי, וכולם שווים באותה צורה. בבוקר כולם חוזרים למציאות".
יצרת חברויות עם אנשים שפגשת שם?
"אנשים יותר דברנים ממני בטח הכירו. אני גם שתקן וגם חירש".
לפני שנתיים חגגה השחקנית מיה דגן יומולדת עם רונן מיילי, מבעלי המועדון. "זה המקום המושלם להתפרק, לשמוח", אומרת דגן (40), "כשיורדים במדרגות אתה נכנס לעולם שהזמן עצר בו מלכת. זה מקום שלא שופט אותך על מי שאתה ובן כמה שאתה, יש שם גם בני 60 ו־70, ואתה לא מסתכל על הבנאדם לידך וחושב 'אתה זקן, מה אתה עושה פה?' פעם הייתי לוקחת את האופניים ב־12 בלילה ומגיעה לחתול. היום רק באירועים מיוחדים, כי מאז שעמליוש נולדה לפני שלוש שנים התדירות ירדה".
השחקנית אוולין הגואל באה לכאן בגלל המוזיקה, "שהיא הכי טובה שיש, אבל גם בגלל שהחברים שלי כולם אוהבים את המקום הזה ואף פעם אין ויכוח לאן הולכים. פשוט באים לכאן וזהו, גם אחרי הצגות. אנחנו אנשים שעובדים בלילה, והמקום פתוח עד הבוקר. זה מתאים לנו".
מיילי, תכניס אותי
כאמור, בין באי המקום אפשר לראות אנשים שמוכרים ממדורי הרכילות בכלכלה וכאלה שהפרצוף שלהם לא יגיד לכם כלום. בכניסה תמיד משתרך תור ארוך, ואמנם אני בלונדינית על עשרה ס"מ, אבל תמיד נאלצתי לסמס לבעלים כדי שיכניסו אותי. "ההודעות באמצע הלילה זה סיוט", נאנחים רונן מיילי (38) ודוד טור (42). "אני מתבאס כשמסמסים לי תכניס אותי, בעיקר כשאני נהנה במועדון וצריך לדאוג לזה, ומדובר על עשרות הודעות בכמה שעות".
דוד, איך אתה עם הודעות?
"השתק, השתק, חסום".
לא מעט שותפים מרכיבים את מערכת החתול, ביניהם אתי מארק ואילן עוז, ולכל אחד תפקיד במבנה ארגוני מהודק עד לפרטים הקטנים. "כולנו חיים את זה, נושמים את זה, אנחנו משפחה, לא קבוצה", אומר דוד. "הפורמט העסקי שלנו הוא להתאים את עצמנו למה שקורה גם מבחינת טכנית וגם מבחינה אווירתית".
ובוא נדבר תכלס, אין הדלפות מהמועדון החוצה.
"אצלנו אין משמעות להיותך מפורסם. לא משנה לנו אם סיימת סדרה, או יצאת מהאח הגדול, או סגרת חוזה במיליונים - אצלנו כולם על הבר, וכשהמחסום יורד הבנאדם מרגיש בנוח".
דוד: "אין פה גלאם של השקות של סדרות".
אז הנה לכם האמת הפשוטה - מה שעושים בווגאס נשאר בחתול. לא שעושים שם יותר מדי. בסופו של יום זה עוד מועדון עם מוזיקה טובה ואווירה מגניבה, אבל כמה שאתה ציבורי, ככה אתה נשאר פרטי. "אני מגיעה עם חברים, ולפעמים נשארת עד אור הבוקר", אומרת טהוניה, בעודה עולה על טיסה מאסמטרדם אחרי הופעה של ביונסה. "אני מאוד אוהבת את המסיבות שלהם בגני התערוכה, ומגיל 21 אני מגיעה למסיבות מיוחדות בחתול".
לא ידעתי שאת מבלה שם.
"כבר 7 שנים, אבל אין צלמים, זה מה שכיף".
