לצעוד כי אין ברירה

לא תיכננתי לצעוד השנה במצעד הגאווה בירושלים, כי כמו שלא תיכננתי לצעוד בזה שהתקיים בחודש שעבר בתל־אביב, אני טיפוס די מפונק בכל הקשור לבילוי מחוץ למזגן בקיץ הישראלי. בעולם החדש אפשר לתמוך ולקדם אג'נדות במספיק דרכים, שמאפשרות לך למרק את המצפון בנחת. לייק לפוסט אנטי־גזעני או שיתוף למאמר דעה שאתה מזדהה איתו הם דרכים אפקטיביות להפגין אכפתיות, סולידריות ומעורבות בלי להתרחק יותר מדי מהמסך. הימים קשים, אבל לא ממש, אם אפשר גם לחסל פוקימונים וגם להתמרמר על מירי רגב בפייסבוק בו־זמנית.

לא תיכננתי לצעוד השנה במצעד הגאווה בירושלים, אבל זה לא שהותירו לי ברירה. כדי להתמרד, להתמרמר, להדוף את הצונאמי ההומופובי־גזעני העכור, שמאיים להטביע את שאריות הערכים שנותרו אצל מישהו בציבור, פוסט נוקב בפייסבוק לא יספיק. זה הזמן לצאת מהבית ולצעוק בקול ברור: מספיק. מספיק להסית, לשנוא, לפלג. מספיק לגזור קופון פוליטי על חשבוננו. אתמול פורסם ב"ידיעות", שראש העיר ירושלים ניר ברקת לא ישתתף במצעד. הוא לא רוצה לפגוע ברגשות הדתיים, אבל אין לו שום בעיה לפגוע בקהילה נרדפת שנפגעת אנושות שוב ושוב בידי מרצחים מופרעים וקיצוניים. כמו ראשון הפוליטיקאים, מתברר שגם הרגשות של ברקת זזים לצד שיקדם אותו הכי מהר לכנסת; שקמפיין בחירות חשוב יותר מקמפיין חברתי או חינוכי לקידום סובלנות. צעדתי בירושלים פעם אחת לפני כמה שנים, זו הייתה חויה מורכבת, שהיה די בה כדי להבין למה ירושלים היא עיר עצובה, חשוכה ומסוכסכת כל כך.

מצעד הגאווה הירושלמי עומד השנה בסימן הרצח של שירה בנקי במצעד של השנה שעברה. נערה צעירה, מלאת שמחת חיים, שבאה לצעוד עם חבריה בגאווה ובאהבה, ושילמה על כך בחייה. זהו מצעד שהוא גם אזכרה ותזכורת מכאיבה לשנאה ולהסתה. עדות לכוחן האיום של מילים שנושאים בפיהם רבנים הומופובים וללגיטימציה המסוכנת שמעניקים נבחרי ציבור בשתיקתם לחוסר סובלנות. בתזמון לא ייאמן, אירועי השבוע האחרון — מביטול המצעד בבאר־שבע, דרך התבטאויות של כל מיני מנהיגים חסרי מוסר המאמינים שהם רבנים ועד מפגן האטימות של ברקת — מחדדים יותר מתמיד מדוע חייבים לצעוד השנה בירושלים. לצאת מהבית, מהמזגן, מהפייסבוק, מהאדישות, ולהשמיע את קולנו. את מה שראשי המדינה מפחדים לעשות בעצמם — להגן על מי שזקוק להגנה — נעשה אנחנו. את מה שנבחרי הציבור שלנו נכשלים לעשות, נצטרך להשיג בעצמנו.

אם יש נחמה קטנה בגל ההסתה הנוכחי, הרי היא העובדה שזמן רב אף אחד לא שאל אותי "בשביל מה אתם צריכים את המצעדים האלה?" כמו שהיו עושים בעבר. עם השנים ניסחתי תשובה מוכנה על צדק ושוויון זכויות. אבל השבוע היו אחרים שעשו את העבודה הזאת. לא תיכננתי לצעוד השנה במעצד הגאווה בירושלים, אבל זה לא שהותירו לי ברירה.