נתקלתם מימין
בפתח בסיס חוות השומר יש שלט גדול: "בזכות האמונה באדם". לא ניצחון, לא טנקים ומטוסים, רק אמונה באדם ובזכותו להיות חלק מהצבא. הגעתי לשם ביום שני בלילה לתרגיל מסכם של מחלקת הקרביים. פעם קראו להם "נערי רפול" על שם הרמטכ"ל דאז, שיזם את הפרויקט. היום יש שמות אחרים, אבל אלה עדיין אותם נערים שנפלטים מכל מסגרת. רב־סרן עמית צומן, סגן מפקד הבסיס, הוא חבר שלי מהמושב, והוא גם היחיד שמסוגל להוציא אותי למסע צבאי על רכס הטורען באמצע הלילה. לפני שנתיים בדיוק נפצע קשה במבצע צוק איתן. הוא היה אז סמג"ד שריון, לידו נהרגו מפקדים מהגדוד. הוא יצא מזה בנס. ביקרתי אותו בבית החולים וכתבתי לעצמי על כמויות הישראלים היפים שמגיעים עם עוגות ושתייה, ישראלים שמרגישים צורך לעשות משהו. לפעמים נדמה לי שהם יוצאים מהחורים רק ברגעים קשים. בשאר הזמן משאירים את הזירה לטוקבקיסטים ולפוליטיקאים סוג ז'. אחרי השיקום מהפציעה עבר צומן לחיל החינוך, ואת הסמג"דיוּת השאיר למילואים. כך אני הגעתי, למרות שיש לי מספיק נדודי שינה בבית מארבעה ילדים.
כשמחלקת הקרביים תירגלה מארב, התיישבתי עם אחד החיילים. בגיל 8 זרקה אותו אמו מהבית. בהתחלה הסתובב בכיכר החתולות וגנב אוכל וכסף. בגיל 12 התחיל לפרוץ לבתים ולשמש כבלדר סמים. שנתיים לאחר מכן, כשאחיו הקטן דקר מישהו, הוא נבהל והחליט לעשות שינוי. כך התגלגל לבית השנטי, עמותה שאוספת ילדים חסרי בית. כשלא רצו לגייס אותו התעקש, הגיע שוב ושוב ללשכת הגיוס, עד שהסכימו שילך לחוות השומר. "טירונות בסיסית – זה הכי הרבה שתעשה", אמר לו קצין המיון.
אחרי שלושה חודשים בחוות השומר, ביקש להצטרף למחלקת הקרביים. חודשיים חלפו מאז, ואנחנו יושבים ביחד על שיח סירה קוצנית, רגע לפני הסיום. אני שומע את הסיפור שלו וחושב על ילדי השמנת שאני פגשתי בצבא. על הנערים שמגיעים למכינות קדם־צבאיות, תלמידי הרב סדן ולוינשטיין בעלי. איזהו הגיבור? כמה ימים לפני כן הוא עבר גיבוש לצנחנים. חמישה חודשים השקיע הצבא כדי שיצליח להצטרף ליום הראשון בטירונות צנחנים. מה שבא בקלות לצעירים מבית טוב. החיים שלו השתנו כי מישהו האמין באדם.
סופגניות עם חרד"ל
בתוך הנאום של הרב לוינשטיין מהמכינה בעלי הייתה לא רק שנאה כלפי הומואים, רפורמים וכל מה שלא מסתדר איתו. הייתה שם גם ביקורת קשה כלפי חיל החינוך, התכנים ורוח צה"ל.
הנאום היה דרמטי, כיוון שהמכינה בעלי היא סמל הממלכתיות בציונות הדתית. סמל לשילוב בחברה הישראלית. מפעל לייצור קצינים קרביים, ולמרבה הצער – גם רשימת נופלים ארוכה. התפיסות החרד"ליות שצמחו שם הן משהו אחד, הביקורת כלפי הצבא היא כבר תהליך שאי־אפשר להתעלם ממנו.
יחסי צבא־חברה בישראל נמצאים בשנה האחרונה במשבר. מאז ומתמיד הותקפו קצינים בכירים בצה"ל מטעמים פוליטיים, אבל רוב המתקפות הגיעו משמאל. מפרופ' ישעיהו ליבוביץ' עם ה"יהודונאצים" שלו ועד "שוברים שתיקה". למרות זאת הקונצנזוס סביב צה"ל התחזק.
השנה האחרונה הפכה את צה"ל לשק חבטות גם מימין. הפרה הקדושה נשחטה בידי שוחטים פטריוטים לכאורה. רשתות חברתיות חסרות שליטה בתוספת קהות חושים אידיאולוגית יצרו מפלצת. גדי איזנקוט הוא הרמטכ"ל הראשון שמתמודד עם התופעה. מנאום המספריים, דרך מתקפות על המינהל האזרחי, קמפיין אלאור אזריה ונאום סגן הרמטכ"ל, ועד הרב לוינשטיין. צה"ל יודע להילחם בערבים – לפעמים בהצלחה, לפעמים פחות. כשמדובר ביהודים, כוחותינו לא שבים אף פעם בשלום לבסיסם.
את הטענה שצה"ל נכנס לנושאים חברתיים שלא שייכים לו אפשר היה לשמוע כבר אחרי נאום סגן הרמטכ"ל ביום השואה (ההשוואה הבעייתית לגרמניה הייתה רק הגפרור שהצית). אחרי זה בא שוב המאבק בין חיל החינוך לרבנות הצבאית, ולבסוף – הטיעון שצה"ל כבר לא מכריע מלחמות כי הרוח הלכה לאיבוד.
כמעט שש שנים שירתתי בסדיר ובקבע בלי להתעסק עם חיל החינוך או הרבנות הצבאית. הראשונים היו אחראים מבחינתי לתרבות יום א' עם הצגות תיאטרון, והאחרונים – לסופגניות בחנוכה. שניהם לא עניינו אותי. במהלך השנים נוצר איזון בריא. משמאל תקפו את הביקורים בעיר דוד ואת הפגישות עם מתנחלים בימין החרד"לי, מתברר, לא אהבו כל מיני מרצים מחיל חינוך.
את הדבקות במשימה ורוח הלחימה השאירו למפקדים.
באוגוסט 1948 התווכחו קציני החינוך על הסגנון של המשורר אבא קובנר, קצין החינוך של גבעתי. קובנר אהב מטאפורות של דם וכלבים כשדיבר על האויב הערבי. הוא החדיר מוטיבציה דרך הדפים שחילק. ספק רב אם החיילים (חלקם עולים חדשים שרק ירדו מהאונייה) הבינו מה הוא רוצה, אבל זה הספיק כדי לעורר ויכוח נוקב. רבנים לא היו חלק מהסיפור של המלחמה. צה"ל שהקים בן־גוריון קיבל אחריות גם על חלקים מהחברה הישראלית. גרעיני נח"ל הקימו יישובים, מורות חיילות חינכו ילדים, ומדריכות הוליכו קבוצות לטיולים בטבע. צה"ל הוגדר כצבא העם, כור היתוך ועוד משימות שלא קשורות להכרעת האויב.
מותר ורצוי לבקר את צה"ל, אבל משהו נסדק בשנה האחרונה בחסות הפוליטיקה. האשמות על רוח תבוסתנית בצה"ל הן בעיקר התחמקות פוליטית מאחריות. צה"ל לא מכריע את חמאס (ובעיניי זה אפשרי) כי לא נותנים לו הוראה. לא כי הוא "שמאלני". הוא לא כובש את רצועת עזה כי לא הנחו אותו. יש דרג מנחה ויש דרג מבצע. נתניהו הבטיח להכריע את חמאס כראש אופוזיציה. מאז היו לו אין־ספור הזדמנויות. נוח לפוליטיקאים להסיט אשמה. מתברר שגם לרבנים זה נוח.
נתניהו דור ב'
הסערה בעקבות ההחלטה של ניר ברקת לא להשתתף במצעד הגאווה היא דוגמה מוחשית לליברליזם דורס. מותר לראש עיר, או לכל אחד אחר, לא להשתתף באירועי הקהילה הגאה. מותר לרב לומר שזה אסור מהתורה. ההסתה לאלימות או שיח נוסח הרב לוינשטיין הם הבעיה.
ברקת מתכנן להיות ראש ממשלה. בעיני רוחו הוא מחליף את נתניהו. יש קווי דמיון מסוימים: הרקע הצבאי, העושר והיכולת להתגמש פוליטית. אלא שיש גם פער תהומי. נתניהו הגיע עם תפיסה אידיאולוגית מגובשת. ספרו "מקום תחת השמש" הוא משנה סדורה והגיונית שמבטאת גם את תפיסת עולמי. בדרך הפך לשורד פוליטי. ברקת הגיע מראש כשורד פוליטי נטול אידיאולוגיה. הוא לא מעז לדבר על השכונות מחוץ לגדר בירושלים (למרות שהייתה לו תוכנית טובה בתחילת הדרך), כי הוא חושש והוא דואג שתדעו שהוא לא הולך למצעד הגאווה כקריצה פוליטית. זכותו לשרוד. אני מקווה שעדיין נותרו ישראלים שבוחרים על פי תפיסת עולם.
קריסת האיסלאם התרבותי
הצטערתי שההפיכה לא הצליחה בטורקיה. מה שמותר לכתוב כאן אסור לפוליטיקאים בישראל. ארדואן הוא רודן אנטישמי. היעלמותו הייתה יכולה להיות טובה לישראל. המעצרים ההמוניים, הטיהורים ממערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה הם נפילת הדמוקרטיה המוסלמית היחידה שהייתה באזור. הושלם התהליך ההיסטורי. האיסלאם התרבותי קרס, הוא מתפקד רק בדיקטטורות אכזריות או במדינות כושלות. ¿
לפנייה לכתב/ת 
