צריך להודות ליגאל לוינשטיין, תרשו לי לא לקרוא לו רב, משום שהדברים שלו על ה"סוטים" פתחו דיון ציבורי נוקב, מהחשובים שהיו לנו כאן בשנים האחרונות. כבר זמן רב מתנהל מאבק בתוך הציונות הדתית, בין הזרם שהולך והופך ללאומני ולחרדי לבין זרם מתון שמזוהה עם רבני בית הלל וחלק מרבני צהר. מצד אחד, רבנים משיחיים, שמזוהים עם "תורת המלך", ומהצד האחר רבנים, ולא רק רבנים, שלא חוששים מהמודרנה, שמשלבים בין יהדות לערכי אהבת האדם ומתנערים מהפרשנות החשוכה והגזענית ליהדות של הזרם הפנאטי.
לוינשטיין לא התכוון, אבל נדמה שלמרות שמאות רבנים תומכים בו, הוויכוח שהוא הצליח להצית העניק זריקת עידוד לזרם המתון. עוד ועוד חובשי כיפות הכריזו השבוע שהם מתכוונים להצטרף למצעד הגאווה בנימוקים יהודיים למהדרין של "לא תעמוד על דם רעך" ושל "ואהבת לרעך כמוך". אמירה חשובה הגיעה גם מצידו של נפתלי בנט, שהצהיר: "כשר חינוך אני אומר בבירור: ילדי ישראל חייבים לדעת שהם כולם־כולם אהובים, את כולם אנו מכבדים, ובמערכת שלנו יש מקום לכל אחד ואחת מהם".
רבני הזרם החרד"לי עושים כל מאמץ כדי להמאיס את היהדות על יותר ויותר יהודים. לא את החילונים־להכעיס הם הרגיזו: את היהודים המסורתיים הם הרחיקו. כך שצריך להצדיע למתונים. שרק לא ייכנעו.
*
התעוררות האגף המתון בציונות הדתית מצביעה על עובדה חשובה: ישראל היא חברה שיש בה התפלגות נורמלית של דעות. בגרף זה נראה כמו פעמון גאוס. בניגוד לרושם שיש מי שטורח לפמפם, אנחנו לא מיוחדים ולא רדיקלים ולא פנאטים. כל סקר דעת קהל במדינה אירופית מגלה התפלגות דומה, וככל שיש הבדל, הוא לא בהכרח לרעת ישראל. גזענים ואנרכיסטים יש בכל מדינה. ויש רוב שהוא לא שם ולא שם.
הבעיה בישראל היא המשקל שניתן דווקא לקולות הרדיקליים. הם זוכים ללגיטימציה, גם ממלכתית וגם תקשורתית. בדיוק כמו שהרמטכ"ל טעה בשבוע שעבר, כשהעניק תפקיד לרב ששייך לפי התבטאויותיו לזרם החשוך, כך גם התקשורת, באופן קבוע, משמיעה הרבה יותר את הקולות הרדיקליים. הרי אין צורך להזכיר שוב את העיתונאי הכי אנטי־ישראלי בישראל, שהוא אורח כבוד ביותר מדי פאנלים בתקשורת הציבורית. נדמה להם, לעורכים ולמפיקים, שזה עושה רייטינג. נדמה להם שזה ביטוי לחופש הביטוי. לא נכון: זה עיוות הביטוי. משום שכאשר אנשי קצוות שמייצגים חצי אחוז באוכלוסייה זוכים לעשרה אחוזים בתקשורת הממלכתית, זו רמיסה של חופש הביטוי.
בישיבת סיעת המחנה הציוני שהתקיימה השבוע אמר בוז'י הרצוג שישראל שקועה ב"אינתיפאדת שנאה עמוקה, גזענית וחשוכה, עד כדי מלחמת אחים". מהיכן, לעזאזל, הוא לוקח את השטויות הללו?
פעילי תג מחיר אצלנו, עם כל חוסר הכבוד, הם כסף קטן לעומת שורפי מרכזי הפליטים בשוודיה והחוליגנים שמתנפלים על זרים בארצות רבות באירופה. רצח פוליטי היה לא מזמן בבריטניה על רקע הוויכוח הסוער לפני ההצבעה על הברקזיט. ולמרות זאת, איש לא טוען שבריטניה נמצאת בעיצומה של "אינתיפאדת שנאה", ושוודיה לא הולכת לשום "מלחמת אחים".
הרצוג מתקשה להבין שאפשר להיות באופוזיציה לממשלה בלי להפוך את המדינה, או את החברה, לגזענית או מפלצתית. ובכלל, עם אמירות הבל כאלה לא נאבקים בשוליים של השוליים. כך הופכים אותם להרבה יותר חשובים ממה שהם באמת.
*
במקור, הקטע הזה היה אמור להעניק גיבוי לגלי צה"ל לאחר שידור התוכנית על מחמוד דרוויש. שידור כזה אינו מובן מאליו. יש צדק במחאת חיילי המילואים, שטענו שהרדיו הציבורי בארצות־הברית לא היה מציג משורר אפגאני, איכותי ככל שיהיה, המזוהה עם המאבק נגד ארצות־הברית. ובכל זאת, כתבתי בהמשך, כאשר מתבוננים בקונטקסט, אין צורך להתרגש. מדובר בפרויקט במסגרת האוניברסיטה המשודרת, שבו שודרו 12 תוכניות, שכללו את ז'בוטינסקי ואת נעמי שמר ואת משה שמיר ועוד. דרוויש הוא לא רק אויב. הוא איש הרוח הבולט ביותר שצמח מקרב הפלסטינים. ראוי להכיר אותו ואת שירתו. קובי מידן, שהגיש את התוכנית, עמד במשימה.
אלא שאז נחשפה חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, שקובעת כי אסור לרמטכ"ל ולשר הביטחון להתערב. סליחה? לזילבר, כדאי להזכיר, יש השקפת עולם שלפיה השרים כפופים לפקידים. נכון שאין דבר כזה בשום מקום בעולם, אבל זה לא מעניין אותה. היא כבר קבעה בעבר, למשל, שאין סמכות לדרג הממונה למנוע שירות לאומי בגופים שעוסקים בתעמולה אנטי־ישראלית.
בעבר הכתיב יוסי שריד ז"ל, כשר חינוך, שילוב של שירי דרוויש בתוכנית הלימודים, ויולי תמיר דרשה לשלב את לימודי הנאכבה. זה היה בסדר, כמובן. אף אחד לא חשב שזו התערבות אסורה. אבל לליברמן אסור לעשות אפילו בירור.
קראתי בעבר חוות דעת של הגברת. לפי ההיגיון שלה אין בכלל צורך בבחירות: הפקידים צריכים לקבל החלטות, והדרג הנבחר צריך לציית. כך שצריך להחזיר את השכל הישר לתמונה. הפגיעה החמורה ביותר בסדרי שלטון ומשפט נעוצה בעצם העובדה שמישהו מתייחס ברצינות לחוות הדעת התמוהות שלה.
ראש הממשלה, שמעתי השבוע שוב ושוב, "רוצה רשות שידור מדממת כדי שהוא יוכל להמשיך לשלוט בה". כשחוזרים על הבל שוב ושוב, מישהו עוד עלול להאמין בו, כך שכדאי להזכיר כמה מהשמות הבולטים של השידור הציבורי: אריה גולן, עודד שחר, אסתי פרז, אורן נהרי, יואב קרקובסקי, קרן נויבך, ענת דוידוב, משה נגבי, ערן זינגר, ועוד ועוד. דבר אחד אי־אפשר לומר עליהם: שהם משרתים בדרך כלשהי את לשכת ראש הממשלה, או שהם מזוהים עם שלטון הימין. אחד היחידים והבולטים שפה ושם מביע עמדות שנוטות לימין, בפורומים אחרים, הוא יעקב אחימאיר, ונדמה שאין ויכוח על כך שדווקא במסגרת השידור הציבורי האיש הוא אביר ההגינות.
אז על איזו "שליטה בשידור הציבורי" הם מדברים? איך בדיוק רשות השידור "משרתת" את הימין, או את לשכת ראש הממשלה? אפשר להעלות טענות ראויות נגד נתניהו בתחום התקשורת, ואפשר להתנגד להחלטה על העיכוב בפתיחת השידורים של תאגיד השידור, אבל אין צורך למכור הבלים שאין להם שום קשר למציאות.
*
הבוקר, סיפר רזי ברקאי בפתח תוכניתו ביום רביעי, פירסם עיתון "הארץ" מאמר מערכת הקורא לפרופ' יולי תמיר להתפטר מתפקידה כנשיאת שנקר בגלל הורדת ציור עירום מביך, מבזה, פולשני, סקסיסטי, של השרה איילת שקד. לפני שבועות אחדים, המשיך ברקאי, ביקשו בכירי אותו עיתון למנוע הפצת תצלום של אישיות מסוימת. הצילום מביך, מבזה, פולשני, סקסיסטי - הם טענו. נימוקים צודקים.
נניח, יורשה לי להוסיף, שסטודנט יגיש כעבודת גמר יצירת אמנות על בסיס התצלום שהופץ. האם העיתון הנאור היה מפרסם מאמר מערכת הקורא לפיטורי נשיאת המכללה שתחליט שמדובר ביצירה מביכה, מבזה, פולשנית, סקסיסטית, שאין מקום להציגה?
פה ושם הטור הזה הצליף בברקאי. הפעם, לשם שינוי, מגיע לו צל"ש.
