yed300250
המוסף לשבת • 21.07.2016
המרצע יוצא משק הגופות
הפרקליטות מנסה למנוע בכל דרך את פרסום הדו"ח שקובע כי כיוונה את מומחי המכון לרפואה משפטית עכשיו בג"ץ צריך להכריע: האם יתייצב לצידה או שיורה על חשיפת "פרשת קו 300" שלה
רונן ברגמן

מבע פניו ושפת גופו של עו"ד גיל לימון, נציג היועץ המשפטי לממשלה, אמרו הכל. בדיון שנערך בבית המשפט העליון בתחילת החודש עלה על שפתיו חיוך של מבוכה, דיבורו היה שקט עד שגם המיקרופונים הרגישים קלטו אותו רק לפרקים, ופלג הגוף העליון שלו נטה במעין זווית עקומה כשכל כך ברור היה שהוא רוצה לחזור ולשבת, לשתוק ואולי אפילו לברוח מהאולם שנמלא פרקליטים עד אפס מקום.

 

"אנחנו עוסקים פה בסכסוך בתוך המשפחה", אמר לימון ונפשו נראתה חצויה. לפי דבריו, כל החלטה שתתקבל בעתירה, לטובת צד זה או אחר, תהיה בחזקת הפסד. כדי שזה חס וחלילה לא יקרה, הפרקליט הנכבד אמר לשופטים משהו על אפשרות פשרה. והם, שנראה שהמעמד היה לא נוח גם עבורם, קטעו את הדיון באנחת רווחה ושיגרו את הצדדים להידבר ביניהם.

 

אלא שאין פה "סכסוך משפחתי" כי אם עניין הנוגע לציבור כולו, הנמצא בליבת שלטון החוק בישראל, מעלה חשש לעיוות דין במשפטים פליליים וכונה השבוע על ידי מי שנחשף לחומר "פרשת קו 300 של הפרקליטות". מדובר בעתירה שהגישו 11 פרקליטים, חלקם בכירים מאוד, כדי לאסור פרסום דו"ח חמור ביותר של השופטת הילה גרסטל, נציבת התלונות נגד הפרקליטות. הדו"ח הזה עוסק ביחסים הבעייתיים, לשון המעטה, בין הפרקליטות והמכון לרפואה משפטית בימים בהם נוהל בידי פרופ' יהודה היס.

 

חוות הדעת של המומחים רופאי המכון הן בעלות השפעה דרמטית, לעיתים מכרעת, על המשפטים הפליליים החמורים ביותר: רצח, הריגה ואונס. על פי העדים הללו נשלחו אנשים רבים לאורך השנים לכלא לתקופות ארוכות. בדו"ח גרסטל מפורטים מקרים בהם "השתנו" משום מה תצהירי המומחים לפי התפתחויות בחקירה או במשפט. בשורה התחתונה: לאורך שנים התקיימה מערכת יחסים בין הפרקליטות ובין המכון שבמסגרתה הירשו לעצמם לכאורה התובעים לפנות למומחים ולכוון עדויות כך שיבטיחו הרשעה.

 

אחרי שאיגוד פרקליטי המדינה והפרקליטות לא הצליחו למנוע את הקמת נציבות הביקורת, ואחרי שזו – בעקבות סדרת הכתבות שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" (ופרסומים מאוחרים יותר ב"הארץ" וב"עובדה") – הקדישה שנה לבדיקת הקשרים עם המכון, החליטו הפרקליטים על דרך אחרת לוודא כי הדו"ח לא יראה אור לעולם. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אסר על השופטת גרסטל למסור בנפרד את עמדתה לבית המשפט העליון וכפה עליה כי תיוצג בידי אדם מטעמו, הוא־הוא עו"ד לימון חצוי הנפש.

 

בעקבות האיסור הזה וחוסר הגיבוי שקיבלה מהיועץ, פרשה גרסטל מתפקידה ולא נכחה בדיון בבג"ץ. משום החשש כי הדו"ח ייגנז לעולם, עתר "ידיעות אחרונות" לבית המשפט, באמצעות עורכי הדין מיבי מוזר ושירה בריק־חיימוביץ', בבקשה שיוכר כצד להליך וכדי לטעון לטובת פרסום הדו"ח. כל שאר הצדדים, הפרקליטות והעותרים גם יחד, התנגדו בחריפות לבקשת הצטרפות העיתון להליך. לאחר בקשת "ידיעות אחרונות" ביקשו גם התנועה לאיכות השלטון והעמותה למשילות להצטרף לדיון כ"ידידי בית המשפט".

 

רמז לכיוון השופטים

 

עו"ד צבי אגמון, שייצג את 11 הפרקליטים, העלה שורה של טיעונים. על אחד המרכזיים שבהם, שבעצם כל הליך הבדיקה מטעם הנציבות בלתי חוקי משום שאינו מעוגן בחוק, הגיב השופט נעם סולברג בתהייה: "האם העותרים טוענים כי היועץ המשפטי לממשלה לא יכול למנות אדם מטעמו לבדוק נושא כזה או אחר? מה הפסול בהקמת מנגנון ייעודי לשם כך?" אגמון לא נשאר חייב ושיגר רמז כלפי השופטים עצמם: "חלק מהתיקים הנזכרים בדו"ח ובהם אנו דנים (כלומר שיש בהם לכאורה חשש לעיוות דין) הגיעו לבית המשפט העליון".

 

עו"ד אגמון גם לא התבייש להודות בשם הפרקליטים כי הם ראו כעניין שבנוהג את גיוס רופאי המכון כעדים מטעמם. במילים אחרות: הפרקליטות הביאה את חוות דעת המכון (שהוא היחיד בארץ ואין בלתו) לא כרופאים מטעם הציבור אשר נותנים עדות אובייקטיבית שממצאיה נועדו לסייע לבית המשפט בבירור האמת, כי אם כעדים מטעם צד שמעוניין בהרשעה.

 

כדי להתמודד עם הטיעונים האחרים של אגמון הרהוט, היה צורך בהכרת העובדות ובאדם נחוש שייצג את גרסטל והנציבות. האדם הזה היה אמור להיות עו"ד לימון, אך הוא, שדווקא מוכר בהליכים אחרים כבעל נוכחות מרשימה וזיכרון לא רע, נאלם לפתע דום ולא הגיב כלל, זולת הצעתו בקול רפה לנסות ולערוך פשרה.

 

לו היה מגיב לגופם של דברים אולי היה מפריך את טענתו המרכזית של אגמון כאילו לקליינטים שלו לא ניתנה זכות טיעון על האמור בדו"ח. ראשית, משום שהדו"ח הועבר לפרקליט המדינה ואחר כך הועברו חלקים ממנו, לפי העניין, לפרקליטים השונים המוזכרים בו. שנית, משום שבדו"ח הסופי שמם או כל פרט מזהה אחר אינם מוזכרים. שלישית, משום שהם עצמם החליטו שלא לשתף פעולה. במייל שכתבה לימור פלד, יו"ר ארגון פרקליטי המדינה, ב־23 בנובמבר 2015, היא הורתה להם כך: "הפרקליטים לא ישתפו פעולה עם הנציבות בכל דרך שהיא, לרבות במתן מענה, במסירת מידע, בהעברת תיקים, במענה לפניות או בקיום פגישות עם גורמי הנציבות ובכל דרך אחרת, באופן ישיר או עקיף, הן בביקורת מערכתית והן בביקורת פרטנית".

 

וכך יצא המרצע משק הגופות: הפרקליטים לא באמת מעוניינים שתינתן להם זכות טיעון, או בשינוי חקיקה שיעניק להם את ההגנות שיש לנשואי דו"חות מבקר המדינה או בכל דבר אחר שיאפשר את פרסום הדו"ח. הם דורשים זאת כדי למרוח זמן, עד שהדו"ח ימות מות נשיקה.

 

שופט העליון אורי שוהם, אשר קרא את הביקורת של הנציבה, הכיר בדיון בחשיבותו של הדו"ח. לעומתו, ראש ההרכב, השופט ניל הנדל, האיץ בחבריו לסיים את הדיון לפני שניתנה הזדמנות טיעון למי שביקשו להבהיר את מידת דחיפות פרסומו. כנראה החשש כי בכלא יושבים חפים מפשע לא יוצר דחיפות, העיקר שהיחסים בתוך המשפחה יתנהלו כסדרם.

 

"הנחינו לשתף פעולה"

 

מוועד הפרקליטים נמסר בתגובה: "הוועד הנחה את הפרקליטים לשתף פעולה עם הנציבה במהלך בדיקת התנהלות הנציבות על ידי ועדת גולדברג (שעסקה בהקמת נציבות התלונות – ר.ב.), אך עם פרסום מסקנות הוועדה ומשהתברר כי הסדרת הנציבות מחייבת חקיקה שתעניק למבוקרים הגנות בסיסיות הניתנות לכל מבוקר וכן תגדיר את סמכויותיה, הודיע הוועד כי לא ניתן להמשיך בשיתוף הפעולה עד להסדרת הנציבות כדין". בנוסף טוען הוועד כי "בטרם יוכלו לממש את זכות הטיעון הם מבקשים לעיין בדו"ח ובתשתית העובדתית ולכך לא ניתנה הסכמת הנציבות... ביקורת איננה יכולה להיעשות תוך רמיסת זכויות בסיסיות".

 

משרד המשפטים מסר בתגובה כי "הפרקליטות אינה מתנגדת לביקורת" ואף אימצה חלק ממסקנות דו"חות קודמים של השופטת גרסטל. היועץ מנדלבליט, כך בתגובה, לא כפה עליה להיות מיוצגת בבית המשפט על ידי בא כוחו אלא "הוגשו תגובות המדינה על דעת שלושת המשיבים, כאשר השרה, היועץ והנבת"ם (השופטת גרסטל) סברו שאין בטענות שהועלו בעתירה כדי למנוע את פרסום דו"ח הביקורת". עם זאת, דובר המשרד מדגיש כי "ראוי לבחון אפשרות להגיע להבנות אשר יביאו לפרסום הדו"ח בהסכמה. במהלך הדיון התבטאו השופטים כי יש מקום למצות מאמצים אלו שיאפשרו את פרסום הדו"ח, תוך הקניית הגנות מסוימות לעותרים". ¿

 

ronen@ronenbergman.com

 

 


פרסום ראשון: 21.07.16 , 16:17
yed660100