כיבוש העבודה

בחודשים האחרונים פועלת במפלגת העבודה קבוצה מחתרתית. חבריה לא מעבירים סודות למצודת זאב, גם לא שותפים לתככים בין הרצוג ליחימוביץ', או מגויסים לקמפיין ה"קיבינימט" של אראל מרגלית. מטרת־העל שלהם היא להביא למהפך כולל במפלגה, להחזיר אותה לערכיה המקוריים ולהעלות אותה לשלטון. הכל מתוך אמונה שלסחורה הלא מאוד נוצצת הזו עדיין יש קונים.

השם הנבחר - "מהפך 2016". המהפכנים - נולדו ברובם אחרי המפץ הגדול של מנחם בגין בשנת 1977. בקבוצה 13 חברים, בהם יעל סיני, יו"ר המשמרת הצעירה שזה עתה נבחרה; קודמה בתפקיד, אורי קידר; דובר המפלגה לשעבר, דניאל הרוש; מנכ"ל מכון המחקר מולד ובן הציונות הדתית מיכאל מנקין; יו"ר התא הגאה במפלגה, עידו וולקן; הפעילה המרכזית מירושלים, תמר אוחנה; סרן במיל' וחבר בקהילה הלהט"בית, עומר נחמני; ועוד. הם מהצפון ומהדרום, מירושלים ומתל־אביב, בני קיבוץ ועירוניים. המאחד ביניהם הוא הרצון לשנות את המפלגה.

הפעולה הראשונה שלהם הוגדרה כהצלחה גדולה מהצפוי. ביום חמישי שעבר גילו חברי הקבוצה את ההתבטאויות של הרב יגאל לוינשטיין באתר "כיפה", וכבר יממה לאחר מכן יצאו לפעולה. "העברנו את הציטוטים וההקלטות לחברי כנסת מהמפלגה, יחד עם דף מסרים שבו נכתב מה עליהם להגיד", מספר מנקין בהתרגשות. הפצצנו אותם בסמסים ובמיילים, וזה קרה. וזה בטוח גם מה שהביא את יו"ר המפלגה, יצחק הרצוג, להגיע ולצעוד במצעד הגאווה בירושלים ולקרוא ליתר חברי הסיעה להצטרף אליו". אחר כך הגיעה הדרישה שלהם מכל חברי הסיעה להגיע למצעד, והם לא מתכוונים לוותר: "נעשה שיימינג למי שלא יצעד איתנו בירושלים".

הכל החל לפני חצי שנה בשיחת הוצאת קיטור בין מנקין להרוש. שניהם התפקדו לעבודה לפני מספר שנים, אוהבים את המפלגה וערכיה, אבל בכו זה על כתפי זה שלא רק המדינה — גם המפלגה שלהם הולכת פייפן. אז הם החליטו לעשות, ומאז כבר קיימו עשרה חוגי בית, שמונה חוגי בית נוספים יהיו במהלך הקיץ, ו־500 חברים ותומכים כבר נוספו לחוג מהפך 2016. לאור המספרים המרשימים, ח"כים כבר החלו לנסות ולהתקרב אליהם, אבל בינתיים הם מסרבים לכולם.

סיני, בת 31 מתל־אביב, שנבחרה לתפקידה במשמרת הצעירה לפני שבועיים, מסמנת את המטרה. "אנחנו קבוצת אנשים צעירה שמנסה לסמן פנימה אל תוך המפלגה וגם להנהגה שאנחנו מצפים מהם למקסימום ולא לפחות", היא אומרת. "לא משחקים את משחק המחנות והפשרות, לא מחכים שהם יעשו משהו, או יאמרו משהו, ואנחנו נתאכזב או נתמוך. אנחנו מסמנים רף אידיאולוגי גבוה במטרה למשוך אליו את המפלגה".

מודל החיקוי שלהם הוא שמיניית הצעירים שהביאה רוח חדשה למפלגה בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 — חיים רמון, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מרום, נסים זוילי, איתן כבל, אברום בורג ויוסי ביילין. "מפלגת העבודה של היום לא מתנהלת לפי הערכים שעליהם הוקמה", טוען קידר, בן 32, נשוי ואב לתינוקת. "כיום יש בישראל שתי דרכים - הליכוד והעבודה - אבל אם ימשיכו לרדוף אחרי פירורי כבוד, לא נגיע חזרה לשלטון". לדבריו מצטרף מנקין, בן 37, נשוי ואב לשלושה, שאומר: "בוז'י של השנה האחרונה אינו זה של לפני שנתיים ושלוש. זה חלק מהתסכול שלנו".

בחוגי הבית הם מוצאים אוזן קשבת. אנשים רוצים שינוי, מקווים לראות את המפלגה חוזרת למרכז הבמה. הם עצמם לא מפסיקים ללמוד כדי לקבל עוד ועוד כלים שיסייעו להם לקבל החלטות מושכלות. וכך, אחת לחודש הם מתכנסים לקבוצת למידה ואחד מהם מעביר הרצאה, או שמגיע מרצה מבחוץ. בנוסף, הם מתחזקים קבוצת ווטסאפ שמתפוצצת ממסרים ומרעיונות, ובקרוב גם יעלה אתר. "המודל שלנו להשתלטות חזרה על המפלגה הוא של מנהיגות יהודית נוסח משה פייגלין בליכוד. אלא ששם הוא ניסה להשתלט מבחוץ, ואנחנו חלק מהמפלגה. פעילים בה. לא מבקשים לעצמנו דבר, רק רוצים שהמפלגה תמלא את הייעוד שלשמו היא קמה — הנהגת המדינה", אומר הרוש, שאינו שולל את האפשרות שבעתיד יבקש להיבחר לכנסת, כי "שם נחתכים הדברים".

עומר נחמני, בן 26, הומוסקסואל, שממלצר לפרנסתו עד שיתחיל את לימודיו באוניברסיטה, התפקד לעבודה לפני כחצי שנה אחרי שעזב את מרצ. הוא היה קצין קרבי בתותחנים ושירת חמש שנים בקבע. "יש אלטרנטיבה אחת לשלטון, וזו מפלגת העבודה. אם יעבדו נכון, ואנחנו נסייע, אפשר לעשות את המהפך", הוא אומר.

אז את מי אתם רוצים לראות בראש המפלגה?

מנקין: "אנחנו לא עובדים בשביל איש כזה או אחר. זה לא מעניין, כי אם יימשך המנהג הנוכחי, שנבחר מישהו ואז עורפים את ראשו, נכשלנו. גם לא מעניין להגיד - אנחנו בנינו, אנחנו עשינו. תנועות השמאל תמיד הסתכלו קדימה ולא התרפקו על העבר. שידאגו לחינוך, לביטחון, למרחב הציבורי. אנחנו רוצים להכניס פנימה כמה שיותר אנשים צעירים וטובים, למִפקד ולמוסדות, ואז להתכנס ולהחליט במי תומכים תוך פתיחת המפלגה למנהיגות טובה ואחראית. אני מגדל פה שלושה ילדים. אני אוהב את המדינה ורוצה לחיות כאן ולגדל את ילדיי, והפסימיות ששורה על הכל מחרפנת אותי".

הרוש: "יש כעס ויש תסכול על ההנהגה שמפספסת, אבל יש גם משהו אופטימי בזה שאנחנו נלחמים. נלחמים על הבית האידיאולוגי שלנו".

נחמני: "לא משנה מי יעמוד בראש כל עוד המפלגה תהיה עם עמדות ברורות. כזו שלא חוששת להביע את עמדותיה, שרואה בכל אדם באשר הוא אדם, מפלגה שלא חוששת לומר - אני שמאל, כי שמאל איננו קללה".

סיני: "כבר מספר שנים שאני מאוכזבת ממה שקרה, אבל זה לא הסיפור המרכזי. כעת אני לוקחת אלינו את הכוח. נגיד מה שאנחנו רוצים ונראה אם הם פועלים. פוליטיקה לצעירים היא מקום קשה. רבים מתייאשים. כעת זה התור שלנו. סיימנו לצפות. אנחנו פועלים".