מירב הראל סבלה עד לפני שנים ספורות מלא פחות משבע מחלות שונות. משש מתוכן היא נרפאה, לדבריה, בכוחות עצמה, מתוך אמונה ועוצמה פנימית בלבד – וללא תרופות בכלל! – והשביעית בדרך. את התורה שהביאה אותה עד הלום היא מתכוונת להפיץ בסדרה של מדריכים, שהראשון בהם כבר יצא לאור: "נפש בריאה בגוף בריא – 8 המפתחות לריפוי הגוף והנפש" (בהוצאת פוקוס).
הראל (42), נשואה ואם לארבעה, עוסקת בליווי רוחני לאנשים בתהליכי שינוי והבראה ומנחה סדנאות בנושא "רוחניות פרקטית", או כמו שהיא מעדיפה לקרוא לזה, "רוחניות ללא־רוחניים, כי אני מבינה אותם, גם בעיניי זאת הייתה מילת גנאי מטורפת, גם אני נהגתי לצחוק על הרוחניקיות, זה תמיד נראה לי הזוי, מופרך, לא קשור למציאות. אגב, זה באמת מתקיים בממדים אחרים".
את ספרה כתבה בתוך תשעה חודשים ברוטו ("כמו היריון, לא כולל אוגוסט כי לא היינו בארץ וספטמבר, כי היו חגים"), והיא מפרטת בו איך ריפאה את עצמה מאסתמה, מבולימיה וממיגרנות (שמהן סבלה 18 שנים), מהפרעה דו־קוטבית (שנמשכה שמונה שנים), מהתמכרות בת 20 שנה לסמים קלים ומכאבי גב כרוניים (שנמשכו כעשור, כולל שתי פריצות דיסק ושני ניתוחי גב). עם התת־פעילות של בלוטת התריס הראל עדיין מתמודדת, באמצעות תזונה טבעית, יוגה ומדיטציה ושוב – ללא כדורים.
שפת הנפש
"מחלה היא ביטוי גופני של שפת הנפש, תמרור שנועד לסמן לנו שיש בעיה, שיש משהו בתוכנו שדורש התייחסות", מסבירה הראל. "משהו שאסור לשכוח אותו גם אם זה מה שאנחנו רוצים לעשות או אם כבר עשינו, בעזרת מנגנוני ההדחקה".
הראל הייתה עסוקה במשך שנים בהדחקות כאלה, בעיקר סביב המכות שחטפה מאביה בילדותה. "אבא שלי מת כשהייתי בת 21, אחרי שנים שייחלתי למותו, מה שכמובן עורר אצלי רגשות אשמה", היא נזכרת. "אבל הנראטיב המשפחתי היה שאנחנו חזקות ומתגברות, אז יאללה, קוברים את הרגשות יחד עם האדם עצמו וממשיכים הלאה, צריך לתמוך באמא שנשארה לבד. הרגשות הקבורים האלה צפים אחר כך בדמות מחלות, כי לרוב קשה לנו להקשיב לנפש שלנו כשהקולות שהיא מרימה עדיין קטנים, מינוריים.
"אז אני רוצה להרגיע – אין מפלצות שם בחושך שבתוכנו. מה שנמצא שם בחלק האפל שבנו הוא הכאב הזה, שאמנם יכאב שוב כשנתעסק בו, אבל זה יכאב פחות כי זה ייעשה מתוך בחירה ומודעות וידיעה שעצם העיסוק יוביל לשחרור".
הטריגר להחלטה האישית של הראל להקשיב לנפש שלה היה שיחה עם חבר כשהייתה בת 33, שהשורה התחתונה שלה הייתה משהו בסגנון "ברוכה הבאה למועדון הכדורים של גיל 30". היא כבר חייתה אז שנים על סטרואידים, נוגדי דיכאון, משככי כאבים חזקים, סמים קלים שעישנה על בסיס יומיומי ואלטרוקסין, בשל התת־תפקוד של בלוטת התריס. "יצאתי לחקור את זה", היא משחזרת. "למדתי מסות של חומר, הצלבתי נתונים ומקורות, קראתי המון סיפורי הצלחה בריפוי עצמי מהארץ ומהעולם, פגשתי מורים רוחניים, השתתפתי באינספור סדנאות, ובסופו של תהליך ארוך המסקנה שאליה הגעתי הייתה שהעובדה שלא נחשפתי לזה בעבר לא אומרת שזה לא קיים".
היא הפסיקה ליטול את הכדורים שרשמו לה רופאיה, וקרוביה דאגו לשפיותה, אבל בשלב הזה היא כבר האמינה מספיק בעצמה וביכולותיה ולא שעתה לספקנים אלא טיפלה בעצמה בשיטת שמונת מפתחות הריפוי. "אהבה עצמית היא המפתח לפתרון כל הבעיות בחיים", היא אומרת, "אין ברירה, צריך ללמוד לאהוב את עצמנו אהבת אמת".
איך עושים את זה?
"הצעד הראשון הוא תרגיל מראה: במשך חודש עומדים כל יום מול המראה, לבד עם עצמכם, מסתכלים לעצמכם בלבן של העיניים ומכריזים בביטחון לעבר הדמות הניבטת מהצד השני 'אני אוהב/ת אותך' במשך 30 פעם. חשוב להיות במודעות ולשים לב מה קורה בזמן הזה ברמה הפיזית, הרגשית או ההתנהגותית. האם אתם מצליחים בזה? נתקעים? קל או קשה לכם? אתם מרגישים שאתם משקרים לעצמכם? אילו רגשות עולים בכם? אילו מחשבות?"
התרגיל השני נמשך גם הוא חודש. "בכל מצב של התלבטות תשאלו את השאלה 'מה היה עושה אדם שאוהב את עצמו?' פעם ביום או עשר. ושוב, מתוך מודעות ושימת לב לרגשות שזה מעורר ולמחשבות שצצות. חודש כזה ייתן לכם מדד לגבי מידת הקשב העצמי שלכם, המודעות לרצונות שלכם ועד כמה אתם מאפשרים לעצמכם את המימוש שלהם. זה לא יהיה פשוט, אבל הדרך לבריאות עוברת דרך הלב".
מפתחות הריפוי
בהמשך, אחרי שני תרגילי הפתיחה האלה, מופיעים שמונת מפתחות הריפוי של מירב הראל:
1. אמונה: לזכור שאנחנו שטופי מוח במה שקשור לרפואה המערבית, לקרוא על סיפורי הבראה וללמוד על אפקט הפלסבו, המוכיח שבתנאים מסוימים הגוף אכן מרפא את עצמו, מכוח האמונה.
2. מחלה היא כלי לריפוי: אחרי הסוויץ' בראש מהאוטומט של "אוי ואבוי" ל"וואו, קיבלתי הזדמנות להיות בריא", להקשיב לסיפור שהמחלה מנסה לספר ולנצל אותה כדי לברר את הרצונות האמיתיים ומימושם, וגם כתזכורת לכך שהחיים יקרים.
3. קבלת אחריות אישית על המחלה: במקום לחפש ולמצוא את מי ואת מה להאשים, כדאי להבין שהחלק הפגוע בתוכנו הוא שיצר את המחלה בתהליך לא מודע, ולכן בידינו הכוח לבחור את נתיב הריפוי המדויק לנו וללכת בו מתוך אמונה וקשב עצמי.
4. אומץ: לצעוד לבד בדרך האישית, להתמודד עם החלקים האפלים ועם השדים שלנו, לעמוד מול אנשי מקצוע מכובדים וספקנים, בני משפחה וחברים דואגים, להיות מסוגלים לקום אחרי נפילות נקודתיות. אפשר לחזק את האומץ ולהזין אותו באמצעות סיפורי הצלחה והשראה של אחרים ויצירת סביבה תומכת.
5. השאלות הנכונות: מה הסיפור שהנפש מספרת לי, ולמה דווקא שם – מיקום המחלה הוא נקודת פתיחה במסע לאיתור מקור המחלה. הפרשנות אומנם סובייקטיבית, אבל ככלל, הרגליים עלולות לבטא פחד מהתקדמות, העיניים מלמדות על דברים שקשה לנו לראות, הגרון מייצג את יכולת הביטוי העצמי שלנו, והריאות את היכולת להכיל את החיים.
6. כאב: יכאב לשחרר את מה שמעיק עלינו, אבל מדובר בכאב זמני עם תכלית ומטרה.
7. הדרך אישית ואינה ניתנת להעברה: אין קופי־פייסט, אין פתרון אחד לכולם. הערוצים שצריך לעבור הם הגופני (תזונה ואורח חיים), הנפשי (חיפוש המקור הרגשי למחלה), האנרגטי (אנרגיית החיים יכולה לרפא, אבל כדאי גם לנקות אנרגיות ישנות שיוצרות תקיעויות) והרוחני (הקשבה למחשבות ולרגשות, בין השאר בעזרת מדיטציות).
8. אמונה בקונצרט האלוהי: כולנו קצת ילדים שמתקשים לדחות סיפוקים, אבל נדרשות סבלנות והבנה לכך שלכל דבר בעולם יש סיבה ותכלית. דבר איננו מקרי, והמחלה היא כלי שיצרנו כדי להוביל את עצמנו לשינוי. לכן כשמפסיקים לברוח ומתחילים לבחור, דברים ישתפרו.
