בית מפורק

המחזאי האמריקאי־יהודי דיוויד מאמט התפרסם בעיקר בשל יכולתו לכתוב דיאלוגים חדים וקצביים בשפה מדוברת, שמשולבות בה הרבה מאוד גסויות. את 'גלנגרי גלן רוס - מכונת הכסף' כתב באמצע שנות ה־80, והוא נחשב למחזה החשוב ביותר שלו. כמו ברבות מיצירותיו, גם במחזה המבריק הזה מתמקד מאמט ביחסים בין גברים לבנים מהמעמד הבינוני הנמוך (כאלה התומכים בימינו בדונלד טראמפ). הוא מיטיב לתאר כאן את הפסיכולוגיה של אותם גברים ואת הדינמיקה של התחרות הסמויה ביניהם.

הסיפור מתרחש במשך יומיים, ומעורבים בו ארבעה סוכנים של משרד נדל"ן מפוקפק, שהסיסמה שלו היא "תמיד תהיה מוכן לסגור" (את העסקה). הדרמה שלהם מגלמת בתוכה את חוקי הג'ונגל של השוק הקפיטליסטי האמריקאי, שבו כל האמצעים כשרים כל עוד אתה יוצא בצד המנצח. כך סוכן אחד משדל את חברו לגנוב עבורו את ה"לידים" - פתקים עם שמות של לקוחות פוטנציאלים - במטרה למכור אותם למשרד המתחרה, בעוד שסוכן אחר, שפעם היה מהמצטיינים במשרד וכעת נמצא בתקופת שפל, מנסה לשחד את המנהל שלו שייתן לו כמה לידים טובים, וגם הסוכן הרביעי, התותח שבחבורה, אינו תמים ונצפה כשהוא מפתה לקוח אפשרי תוך כדי שיחה אקראית בבר. כל החוטים האלה נרקמים במערכה השנייה לכדי אריג צבעוני עשיר: אנחנו ביום שלמחרת, המשרד הפוך ומתברר שפרצו אליו בלילה וגנבו את הלידים יקרי הערך.

הבמאי משה נאור קיבץ להפקה הזאת בתיאטרון חיפה צוות שחקנים איכותי ביותר. מוריס כהן, יואב בר לב, יעקב דניאל וישי גולן בולטים בתפקידי המשנה, אך איכות ההצגה נובעת בעיקר מהביצועים החריפים, המשעשעים אך גם האנושיים מאוד של דביר בנדק, רמי הויברגר ודב גליקמן בתפקידים הראשיים. משחקם הנפלא חושף עד כמה קרובה עבודתו של סוכן מכירות לזו של השחקן. שניהם מנסים לייצר עבורנו מציאות בדיונית שתפתה אותנו ללכת למקומות דמיוניים רחוקים. מעבר לאיכויותיה התיאטרוניות המצוינות, יש בהצגה של נאור גם מסר אקטואלי חשוב לגבי הכיוון המצער שאליו צועדת החברה הישראלית, הנעשית דומה יותר ויותר לחברה הקפיטליסטית הפרועה וחסרת החמלה שמאמט הפליא לתאר לפני 30 שנה.