על סדר היום: בעניין אופק בוכריס
בעניין אופק בוכריס
על אף שמחאה נשית כבר מזמן אינה בגדר חדשות, לא השכיל אלוף במיל' גרשון הכהן להיערך לעשרות הנשים הדרוכות, החמושות במקלדות ורשתות חברתיות, שציפו לו מן הצד השני של המסך בעקבות דברי התמיכה המביכים שהשמיע על פקודו לשעבר, תא"ל אופק בוכריס. התגובות בתקשורת וברשת הצטברו תוך פחות מיממה להסתייגות גורפת, שהולידה התנצלות גמלונית ושהוכיחה, בפעם המי יודע כמה בשנה האחרונה, שגברים כל־יכולים מסוגו של תא"ל דוד כוכבי, מגיבורי ספרה של מיכל זמיר, הם אמנם עדיין בגדר מציאות יומיומית, אבל לפחות כבר אינם מתקבלים בשתיקה:
"אולי אתן פרס הניחומים שלנו? החיים בזבל, אבל יש לנו הנאות קטנות שאין לאחרים. אפשר לשכוח את האישה והילדים ולשחק כאילו אני מלך. (...) רוב הזמן אני לא מרגיש שאני צריך, (...) עד שאני רואה פתאום אחת שמכריחה אותי, שבכוח אני חייב להוכיח לה ולעצמי שאני גבר. אולי זה דוחה אותך או קשה לך, אבל אני מוכרח. אני מוכן לקחת אותן טרמפ הביתה, לדאוג שייתנו להן כבוד בבסיס, ואני באמת דואג לבנות שלי, אבל הן צריכות לדאוג לי, לרצות אותי, להתעלם מהבטן והקרחת והריח הרע מהפה. הן מוכרחות לאהוב אותי. אני יודע שכבר חמש וחצי ואת מתה ללכת, אבל תאמיני לי, אני תקוע שלושים שנה. אז עוד רגע, עוד קפה אחד. שחור עם שניים סוכר. ותשיגי לי גם את המספר של כתרי במקחת"ר".
ספינת הבנות // מיכל זמיר (חרגול, 2005)