ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מתוך ' Nighthawks ' של אדוארד הופר, 1942
    7 לילות • 26.07.2016
    גלאי שקר
    רק לעיתים נדירות מדברים על הזיוף שבאהבה בכזו כנות כמו ב'מאוהב' של אלפרד הייז
    שרון קנטור

    מאוהב // אלפרד הייז (מאנגלית: דפנה רוזנבליט, תשע נשמות, 191 עמודים)

     

     

     

    'מאוהב' של אלפרד הייז - תסריטאי, סופר, משורר ומהגר שנזכר עד היום בעיקר בזכות המנון הפועלים שכתב - הוא מונולוג של גבר "כמעט בן ארבעים, עם מעט מוניטין, קצת כסף בבנק", שמושמע לבחורה צעירה ויפה בבר במלון, שבפניה הוא מגולל את כישלונה של מערכת יחסים אחרת.

     

    תיאור האהובה מתחיל בתיאור חרדותיה מפני תקיפה - אקדח גז מדמיע מופיע במערכה הראשונה - ואחר כך הבלגן שלה, הכולל את "גרבי הניילון שלה, רפויים כמו אנשים שנתלו". כשהוא נזכר בה היא שוכנת בראשו כמו מהומה של חפצים. היא כמהה לאושר, לביטחון. היא מוכשרת אך לא מוכשרת מספיק, נבונה אך תמימה, בדרכה. לא מספיק בטוחה בעצמה כדי לקנות לעצמה מקום של ממש בעולם. יופייה הוא הקלף הבטוח היחיד שלה. כך נמסרת לנו דמותה.

     

    באחד הערבים, במועדון ריקודים, פוגשת האהובה בגבר עשיר המציע לה סכום עתק בתמורה למחמדיה. כראוי לבחורה טובה, היא מזדעזעת מההצעה, אבל אחרי שהיא חולמת חלום מבעית על בתה - יש לה בת קטנה מנישואי נעורים שחיה רחוק ממנה, עם אמה - מחליטה האהובה להיפגש עם איש העסקים העשיר ומפה לשם נשבית בקסמו הגס. לאחר תקופת חיזור מהנה היא מחליטה להיפרד מהמספר. לכתה של האישה היא הנקודה שבה הספר מתעורר לחיים, במקביל להיפרדותו המבורכת של המספר מהזיוף ומהשקר של האהבה, ומאוחר יותר גם מהזיוף ומהשקר שבהתאבלות עליה.

     

    כנראה בגלל שנת יציאתו המקורית של הספר - 1953, ימים של בי־בופ ואמנות ואמריקנה - מדברים ב'גרדיאן' על תמונות של אדוארד הופר בהקשר שלו; בביקורת אחרת משווים את הכתיבה למיילס דיוויס; והמו"ל אוריאל קון, בטקסט המקסים שמופיע בסוף הספר (איזו פעולה נחמדה היא תוספת הטקסטים האלו לכותרים של ההוצאה), מעדיף לדבר על ת'לוניוס מונק. כל הרפרנסים החוץ־ספרותיים הללו מעידים על צלילותה של היצירה, על היותה פנינה עגולה שניחנה בתכונות בלתי חדירות ובלתי מפוענחות, בדומה למוזיקה או לציור. יש לציין שברגעים הרעים, והם מעטים, הפרוזה הג'אזית של הייז עשויה להישמע דווקא כמו שיר של שלמה ארצי. "אבל את יפה. והשעה כמעט ארבע", לדוגמה.

     

    אך אל תטעו לחשוב שמדובר ביצירה שכיף לפזם איתה. האמת שבין דפיה היא איומה; היא השיר שמפזמת התרבות כשהיא קוברת את הסיכוי לאהבת אמת. אין בסיפור עצב של ממש, כפי שמעיד המספר בעצמו - יש כאן מראית של עצב על אובדן מראית של אהבה. לעיתים נדירות מדברים על זיוף בכנות כזו, ולעיתים נדירות מוצגת האהבה כמו שהיא, כזונה של דימויים. הדמויות שברא הייז מורכבות, מתוחכמות, ניחנות ביכולת התבוננות פנימית וחיצונית. האם זה מה שמונע מהן לאהוב? האם מי שיכול להתמזג עם מראה הים השחור הנשקף מחלון בית המלון באטלנטיק־סיטי הנטושה מחוץ לעונה נידון שלא להצליח להתמזג עם מושא אהבתו?

     

    המסקנה העגומה של הרומן היא שהיחיד שמסוגל לאהוב באמת, להזדקק ולהעניק בזמן אמת, הוא האיש הפשוט, חסר המודעות, זה הבטוח בעצמו ובמקומו בעולם. זהו הווארד, איש העסקים העשיר: "הוא חש, היא מסרה לי, הזדהות עם העולם, מן הסוג שהיה חסר לה ולי". הלא זוהי החלוקה המדויקת בין בני אדם: אלו הבטוחים בדרכם, בתואם המושלם בינם לבין החלד, מול אלו המגלגלים את חייהם במורד שביל הספק.

     

    ניתן לקרוא את הספר גם דרך עיניים פמיניסטיות, ולגלות בו מיזוגניה ואלימות, תפיסה של האישה כיצור חסר ישע, חסר רגש, בלתי נאמן, השואף רק לביטחון כלכלי. אבל קריאה כזו תצמצם את רוחב היריעה הרגשי ואת אבחנותיו של הייז על האנשים - גברים ונשים - שהמבנה הרגשי שלהם אינו מאפשר להם לחוש בקיומו של ההווה ולהאמין באמת כלשהי, פרט אולי למין ולנוחות פיזית. "כולי ממשי לגמרי כל עוד לא בוחנים אותי בעיון רב מדי", אומר הדובר לאלמונית על הבר. והוא אכן אינו ממשי ככל מי שאינו מסוגל לחיות בהווה החמקמק, המאוים תמיד על ידי כל שאר האפשרויות לחיים אחרים ולהווה־ים פוטנציאליים אחרים. העבר כבר קרה, הוא נחתם. אין בו התחבטות. ניתן לבכות אותו ולחוש כמעט אותנטיים, לרגע. •

    עוד 3 רומנים מניו־יורק של שנות ה־50
    ארוחת בוקר בטיפאני טרומן קפוטה
    קרול פטרישיה הייסמית'
    התפסן בשדה השיפון ג'.ד. סלינג'ר

     


    פרסום ראשון: 26.07.16 , 11:26