שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    'חלב ציפור' של אנה ים, 2014
    7 לילות • 26.07.2016
    בין שמיים לארץ
    קובץ המאמרים של בעז נוימן, שהודפס אחרי מותו, מבטא את חריגותו בין האינטלקטואלים הישראלים
    עפרי אילני

    זמן מעבר: שבעה חיבורים בעקבות אמנות // בעז נוימן (בוקימן, 119 עמודים)

     

     

     

     

    ההיסטוריון בעז נוימן, שנפטר מסרטן בשנה שעברה, היה דמות חריגה באקדמיה הישראלית העכשווית. עד מותו בגיל 43 הספיק לפרסם שישה ספרים העוסקים בנאצים וברפובליקת ויימאר, אבל גם בהיסטוריה ציונית. סגנונו היה בלתי שגרתי: חיבוריו האחרונים, במיוחד הספר 'להיות־בעולם', קרובים לפרוזה ניסיונית יותר מאשר למחקרים אקדמיים סטנדרטיים. ולא פחות חשוב - בשונה מהמקובל באקדמיה כיום, נוימן פירסם ספרים בעברית, ורק אחר כך דאג לתרגם את חלקם לאנגלית או לשפות אחרות. במובן הזה, היה חריג בין חוקרי מדעי הרוח הצעירים, המפרסמים בעיקר בכתבי עת ובהוצאות ספרים בינלאומיות, וכמעט לא מתאמצים לקיים דיאלוג עם קהל הקוראים המקומי.

     

    כפי שכתב אבנר שפירא בהקדמה שצירף לספר החדש, 'זמן מעבר', נוימן היה "אינטלקטואל מעורב בחברה, שייחד זמן לפעילות במסגרות חוץ־אקדמיות, מתוך רצון עז - שלא לומר שליחות - להנגיש את הידע ההיסטורי לציבור הרחב". על כך זכה להערכה מתלמידיו ומוקיריו, שניכרה לאחר מותו. 'זמן מעבר' מקבץ שבעה טקסטים של נוימן, שעוסקים רובם באמנות. שישה מתוכם התפרסמו במסגרת קטלוגים לאמנות, ואחד התפרסם בעיתון.

     

    זוהי יוזמה יפה של כמה מחבריו ותלמידיו של נוימן, וגם ההפקה והעיצוב נאים. עם זאת, הטקסטים אינם אחידים ברמתם. אחדים, כמו 'העולם נמצא. אין טעם לחזור עליו שנית', יפים ומעוררי מחשבה. הטקסט 'אנה ים / צלמת' כמעט חסר מובן מחוץ להקשרו המקורי בקטלוג. המאמר 'בחזרה לברלין - לאן חוזרים?' מתחיל במהלך מרתק, אבל נקטע באיבו. ואף על פי כן, גם במאמרים הפגומים ניכר המזג האופייני של נוימן.

     

    טקסטים עבריים על אמנות עכשווית הם ז'אנר כשלעצמו, שאחד מכלליו העיקריים הוא שאף אחד לא אמור באמת לקרוא אותם. ברוב המקרים, זהו גיבוב של ז'רגון שיוצר כאילו על ידי מחולל אוטומטי. מושגים תיאורטיים נתלשים מהקשרם המקורי ונערמים זה על גבי זה, בלי שום זיקה ברורה ליצירת האמנות הנדונה או לכל אובייקט אחר במציאות. גם על רקע זה, מאמריו של נוימן הם יוצאי דופן - כמעט נטולי ז'רגון ומציגים רעיונות קונקרטיים, גם אם מורכבים.

     

    אבל אילו רעיונות? יש קו אחד העובר כחוט השני ברוב הטקסטים: יציאה נגד מה שמכונה "כתיבה פוליטית" על אמנות ועל העולם בכלל. הכוונה היא לשימוש בכלים מרקסיסטיים, פמיניסטיים או פוסט־קולוניאליסטיים, שרותמים את הכתיבה (ואת האמנות) לפרויקט של ביקורת פוליטית. זו הגישה המקובלת בכתיבה על אמנות, אבל נוימן שולל אותה. כך למשל הוא כותב בטקסט על אנה ים: "התצלומים של אנה חורגים, לדעתי, מהנוף של הפוליס הישראלית שבה המבט כמעט תמיד עמוס וטעון במשמעויות אסתטיות, חברתיות־כלכליות וכמובן פוליטיות. היא אינה רוצה להעמיס על תצלומיה משמעויות". באופן מוזר, נוימן מגיע למסקנה דומה גם בנוגע לצילומי ההתנחלויות של גסטון צבי איצקוביץ, וטוען כי הם אינם בגדר ביקורת על עוולות הכיבוש: "איצקוביץ מתעד את היש שישנו, שאותו אין להטריד במה שאין, היינו, במה שלא בסדר ובמה שראוי שיהיה - 'הכיבוש משחית, ולכן צריך להפסיקו..."

     

    אף שהדבר אינו מוזכר בדברי הפתיחה, אין להתעלם מיציאתו של נוימן נגד השיח הפוליטי השמאלני. הוא התחיל את דרכו בשמאל הרדיקלי, כמו אקדמאים אחרים באוניברסיטת תל־אביב, אבל הפך לאיש מרכז והביע קוצר רוח הולך וגובר כלפי המחשבה הפוליטית השמאלית בישראל ובכלל. אף שהעורכים בחרו להכניס לספר טקסט שכתב נוימן על הפילוסוף ולטר בנימין, התפתחותו האינטלקטואלית כרוכה הרבה יותר בהשפעתו של פילוסוף גרמני אחר, הרבה יותר שנוי במחלוקת: מרטין היידגר. יחסו לפילוסוף הנאצי היה מורכב, אבל אין ספק שהיידגר השפיע עליו באופן גורלי. זה ניכר בקטעים מסוימים בטקסטים, למשל: "הפוליטיות בתצלומיו של איצקוביץ טמונה בתוך היש המנהל אורח חיים של ממש. היא טמונה, בראש ובראשונה, במתח שבין שמיים לארץ".

     

    תנועתו של נוימן אל מחוץ למחשבה השמאלית, והרומן שלו עם היידגר, הם נושאים מאתגרים שמעלים מחשבות על דמותו המורכבת. כך או כך, אי־אפשר להתכחש לעובדה שזו, בסופו של דבר, המורשת שהשאיר אחריו לזירה האינטלקטואלית שבה אנחנו חיים. •

     


    פרסום ראשון: 26.07.16 , 11:26