שבת 11 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 26.07.2016
    "הדבר שהכי מפחיד אותי זה להיות איש שמח, ואני חושש שאני הולך ונעשה כזה. אושר הוא חמקמק, ערמומי מאוד. אני לא סומך עליו"
    גם כשהאבהות מאירה את חייו של דודו טסה, הוא ממשיך לחטט במקומות אפלים. מהשנים השיכורות שבהן שבר לבחורות את הלב ועד לבלגן העדתי שהוא מסרב בתוקף להיות חלק ממנו
    יהודה נוריאל, צילום: גבריאל בהרליה

    "חייתי בכל הכוח במצבים של לילה שלא ברור איך הוא ייגמר", מספר דודו טסה. "פעם, בשיחת שיכורים עם בעל בר, אמרתי לו, 'חייתי חיים מלאים. אני יכול למות עכשיו'. הוא ענה, 'אתה לא יכול להגיד דבר כזה אם אין לך ילדים'. שני שיכורים, התווכחנו על זה חצי שעה. היום אני מבין על מה הוא דיבר. אבל באותו רגע הרגשתי שאני באמת יכול למות עכשיו. זהו, להתחפף".

     

    קראו עוד: הביקורת על אלבומו החדש של דודו טסה

     

    לא רק ציוץ הציפורים ליווה את עלות השחר. "אתה מנסה להגיע הביתה, מחוק לגמרי, כבר לא זוכר חלקים מהלילה", אומר טסה. "ויותר גרוע, לחזור הביתה עם משאיות הזבל. חמש וחצי בבוקר. אור יום. זה רק אני ומחלקת התברואה. אני זוכר איך הם מרימים ומרוקנים את הפחים. עד שהיה רגע אחד שהסתכלתי על הפח ואמרתי לעצמי: זה אני. זה אני! רגע שחוזר אליך, עד שאתה מתפכח בבת אחת".

       

    ומה עם מסדר נפגעות טסה מהשנים ההן?

     

    "השארתי אדמה חרוכה. לא יודע אם זה 'מסדר הבחורות', אבל במשך ארבע שנים הייתי יוצא לבר הקבוע שלי ערב־ערב, שותה ומשתכר. וויסקי. לא הייתי מניפולטור, פשוט רציתי להתאהב, מעבר לצורך בכיבוש. עוד בבית הספר הייתי מתאהב בילדה בכיתה או בשכבה כדי לייצר לעצמי עניין, להגיע מחר בבוקר. דרמה. אדרנלין. משמעות לחיים. דרך זה בעצם גם רציתי לקבל אהבה. ובסופו של דבר, זה מגיע ממקום של ערך עצמי נמוך. כי מה אני שווה בעצם? וזה דבר שקיים עד היום. אני לא בנאדם שקם בבוקר, מסתכל בראי ומבסוט מעצמו. גם לא ברמה האמנותית".

     

    צילום: טל שחר
    צילום: טל שחר

     

    איך התמודדת כשעזבו אותך?

     

    "לא עזבו אותי בחיים. לא נתתי לזה לקרות. מהחרדה שלי הלכתי לפני. עשיתי מלא בלגן כדי ללכת לפני. וגם ללכת עם האהבה זה כאב מאוד גדול, לאהוב מישהי וללכת בידיעה שזה לא קורה - זה נוראי. זה מוות. פשוט מוות. אבל פחדתי נורא מזה שיגלו את הבלוף שלי באיזשהו שלב, ויעזבו אותי.

     

    "זה עניין של שליטה. אני נורא מפחד לאבד שליטה. הפחד הכי גדול שלי, עוד מילדות, זה להשתגע. מתעסק הרבה במוות. בגיל עשר החזקתי בקלמר תמונות של זהר ארגוב ואבי רן, שמתו באותה שנה. והתחושה שהמחשבות ייקחו אותי למקום אחר, מחשבות מאוד חרדתיות. לא בגלל משהו שקרה לי, זה פשוט בא מבפנים. משהו כימי לחלוטין".

     

    תודה לאל, יש היום חומרים מאזנים.

     

    קלאסי לגמרי. ארגוב
    קלאסי לגמרי. ארגוב

     

    "אז אני מאוזן. כשצריך אני מאזן את עצמי".

     

    מה עם סמים?

     

    "אף פעם לא. פוחד מזה פחד מוות. אלכוהול זה הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי. אולי בגלל הבית, 'אלכוהול בסדר, סמים אסור' - וכנראה שהמוח פועל בהתאם. אני אחד האנשים היותר פחדנים שאתה מכיר. היום הייתי צריך לעלות על הסולם ולהחליף פלורסנט - קראתי לחבר. ללכת לים? אני שוחה בן זונה. תגיד לי להיכנס לים? אני אוהב אותו, אסתכל עליו, הוא מקסים ומרגיע - אבל מפחד ממנו פחד מוות. הוא השקרן הכי גדול. לא נכנס".

     

    והלילות ההם? נגמלת?

     

    כתיבה לצורך פרנסה. מוקי
    כתיבה לצורך פרנסה. מוקי

     

    "כן. היה חבר שהיה אומר לי, 'לאן אתה הולך היום, לשים את הראש על הבר?' בדיוק. אבל היום אני לא יכול להרשות לעצמי להגיע לשם. כי יש לי אחריות. כשנור הייתה בת חודשיים יצאתי ושתיתי. חזרתי הביתה והיא בכתה. הערתי את נועה ואמרתי לה: 'אני שיכור. את יכולה להרים את נור?' זה פירק אותי. הרגשתי נורא עם עצמי. אני לא יכול יותר להיות במקום הזה".

     

     

     

    נור היא בתו הראשונה של טסה, עוד מעט בת שנה וחצי. "ואני מחלק את החיים לשניים, לפני הילדה ואחרי. נור מעיפה אותי. והיא דומה לי בכל. אם היא לא תהיה דומה לי, אז איך? החיבור מתחיל משם", הוא צוחק. "אני נרקיסיסט לצערי, ובכנות, נורא פחדתי מילד, מזה שלא יהיה לי זמן לעשות את הדברים כמו שאני רוצה ומתי שאני רוצה ואיפה שאני רוצה. והנה, עברנו את זה. ואני לא יכול לחשוב על חזרה אחורה".

     

    ערני, סקרן, פורץ דרך. סחרוף
    ערני, סקרן, פורץ דרך. סחרוף

     

    בשביל זה הייתה צריכה לבוא בחורה שתאפס אותו. נועה קרם, אחותו של אחד הנגנים שלו, ברק. ממוצא מרוקאי, לידיעת הוועדה, ושידוך מסובך. "הייתי אבוד עד שהגיעה נועה, כפרה עליה. והיא לא רצתה אותי, שלושה חודשים. וזה מפחיד כמה שזו קלישאה: זה הדבר היחיד שאיפשר אינטימיות אמיתית. ההדרגתיות בקשר, ולא הדבר הפיזי. היכרות אמיתית עם בנאדם.

     

    "כמה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, נועה טסה לחילופי סטודנטים בהמבורג. מבחינתי? לא הגיוני. מה זאת אומרת את נוסעת ללימודים? ערבי! קנאי, לגמרי! יצא ממני הילד הקטן שעוזבים אותו, וגם מחשבות מה יהיה איתה שם. בטח היא תמצא מישהו, חצי שנה זה מלא זמן. ואני אמור לשבת כמו טטלע ולחכות לה?

     

    "בשבוע שהיא נסעה, הייתי אמור לטוס לאנגולה, להפיק שיר עם צעירים מקומיים. מגיעה המונית לשדה התעופה - ואני מפורק. איך היא עשתה לי את זה? היא אומרת, 'אני כולה טסה ללימודים, הכל בסדר' - ואני בחוויה שלי, מוות. הלכה ולא תחזור. נכנס למונית, נהיה לי חם. הנקבוביות שלי מים מים מים. מגיע לשדה, לביטחון. סחרחורות, מרגיש רע. מגיעה המאבטחת ושואלת, 'אתה לא דודו טסה? מה יש לך לעשות באנגולה?'

     

    "איך שהיא אמרה את זה, קלטתי: אני לא עולה לטיסה! מגיע לגייט, לא עולה לטיסה. שלושה אנשי צוות וצלמים - אני לא עולה! התחלתי לבכות כמו ילד בן חמש. כולם מסתכלים עליי. אפילו הטייס התקשר, 'אל תדאג, הטיסה בטוחה' (צוחק). זו לא הטיסה! זה לא העניין. אני לא יכול להיות פה. הרגשתי שאין לי קרקע. לא יודע איפה אני ומי אני. חזרתי הביתה, ואחרי שלושה ימים טסתי לנועה להמבורג. ברגע שראיתי אותה, אהההה, הכל בסדר".

     

    המבצע הכי טוב במוזיקה הישראלית. לוי
    המבצע הכי טוב במוזיקה הישראלית. לוי

     

    זאת אומרת, בסדר בסולם טסה. חרדות יש, ברוך השם. למשל, אוטו. הוא נוהג במכונית, אבל מאוד בזהירות ורק בתוך העיר. "ניסיתי לנהוג בכביש המהיר, עד שפעם אחת נסעתי לצפון ועצרתי בבת אחת. זהו, לא יכול יותר. מפחד". ולא שזה קל בעיר. מאוד מלחיץ אותו, למשל, כשאוטובוס נצמד אליו. ישר קופצות מחשבות על פיצוץ.

     

    רק הבית והמוזיקה, הוא אומר, נותנים לו אחיזה. "שנה ומשהו אני מתעורר בלי שעון מעורר. קם בבוקר כמו צייד. חד. עושה כמה שיותר דברים בכמה שפחות זמן. וכשאני רוצה להיות לבד? באולפן. היצירה זה המקום היחיד שאני מרגיש בו בטוח".

     

    טסה הוא מהאמנים הכי מוכשרים בארץ. היקף הפעילות שלו מעורר השתאות. שבע שנים טובות, מצוינות, הפכו אותו ליוצר מרתק, על התפר בין מזרח למערב, בין טבלאות מצעדים ותו תקן לאיכות - והכל מתוך חזון אישי בלתי מתפשר. וכל זה נולד מנקודת השפל של חייו. אחרי התבוסה שנחל במלחמת לבנון השנייה.

     

    "2006, יוצא האלבום שלי 'לולה', והוא נכשל בטירוף", הוא מספר. "'מעליות' ו'לולה', שנעשו יותר מאוחר להיטים בזכות 'עספור', לא הושמעו ברדיו במשך שנים. ואני כבר אחרי 'הלילה לא' ו'אני רץ', ציפיות גבוהות - ומקבל מכה: המלחמה פורצת שבוע אחרי שיוצא האלבום, ומוחקת אותו. מכר הכי פחות מכל האלבומים שלי, 3000 עותקים. ואני אחרי פרידה, על הקרשים. עברתי לדירת חדר ביהודה הלוי, במקום הכי רועש בתל־אביב. הכי סבלתי, והיה לי הכי כיף בעולם. תקופה קסומה של ייסורי האמן. פתאום נפתח ערוץ והרגשתי שזה המקום הכי נכון להגיע אליו".

     

    הייתי אבוד עד שהיא הגיעה, כפרה עליה. עם בת זוגו נועה
    הייתי אבוד עד שהיא הגיעה, כפרה עליה. עם בת זוגו נועה

     

    מה זה המקום הנכון. רשימת מלאי חלקית מהשנים האלה: שלושה אלבומים מעולים, 'בסוף מתרגלים להכל', 'סחרחורת' ו'עיר ובהלות', ועכשיו גם האלבום החדש 'הגולה'. ועוד אלבום הופעה. ועוד שני אלבומים בפרויקט העילאי 'דודו טסה והכוויתים', שזוכה להצלחה גדולה אצל מאזינים בעולם הערבי. ומלוא החופן שת"פים, בביצוע או בכתיבה - עם יהודית רביץ וישי לוי, שלמה ארצי ומירי מסיקה, מוקי ויובל דיין. והופעות בחו"ל, כולל אירוע המוזיקה הגדול בעולם, South by Southwest באוסטין טקסס. ועל הדרך השתתפות בסרט 'לבנון' של שמוליק מעוז והתפקיד הראשי ב'בלדה לאביב הבוכה' של בני תורתי. ותיכף הוא גם משלים את העיבוד המחודש לפסקול 'מאמי', הסרט של קרן ידעיה על פי המחזמר משנות השמונים.

     

    אתה מבעבע.

     

    "כן. זה הספק מטורף. ואנשים שעובדים איתי אומרים לי, 'תעצור. ברמה האסטרטגית, אתה מציף כל הזמן בחומרים חדשים, והם גם מאוד שונים. תרגיע!' אבל אני לא יכול (צוחק). אני באיזשהו טראנס"

     

    והמקום הקודח והרותח הזה מייצר גם כוויות. "אוי, אני הולך להצטער על הראיון הזה", הוא אומר לא פעם במהלך השיחה, לפני שהוא מזמין עוד בירה להצטנן. למשל, התקרית עם אייל גולן. בראיון שהעניק טסה למוסף הזה ב־2014 התבטא, בחופשיות כהרגלו, על פרשת הזמר הלאומי. "מה אתה, ילד?" אמר, "היית עם כל הדוגמניות הכי מטורפות - לא נמאס לך?" את גולן זה הרגיז. מתישהו הגיע ניסיון פיוס.

     

    בדיוק חזרתי משתי הופעות שלהם באמסטרדם. בילינו והיה כיף. רדיוהד
    בדיוק חזרתי משתי הופעות שלהם באמסטרדם. בילינו והיה כיף. רדיוהד

     

    בוא נעשה את זה דרמטי: מצד אחד כוכב המזרחית והפופ הישראלי בכלל. מצד שני נסיך האלטרנטיב המזרחי. מה קרה?

     

    "התקשרתי לאייל, כי קיבלתי איתותים שהוא נעלב. הוא לא ענה לי לטלפון ולא חזר אליי. שלחתי לו שיר דרך הסוכן שלו - 'עכשיו הוא חול' של ישי לוי היה צריך להיות שלו - והוא לא זכה להתייחסות. בקיצור, לא שמעתי ממנו. אייל כועס עליי. גם אם הדעות שלי כאלה ואחרות, לא הייתי צריך באותו רגע, ברמה האנושית, ללחוץ עוד על אדם בחולשתו. הוא נפגע וזה הדבר האחרון שרציתי לעשות".

     

     

     

    העניין המזרחי לא מרפה מטסה, יליד שכונת התקווה, בן למשפחה ממוצא תימני ועיראקי. גם כשהוא מבקש להשתחרר מהגדרות ומדימויים, הרחוב לא נותן לו מנוחה. במהלך הראיון מגיע אמן שמבקש ממנו להתארח באירוע שהוא מתכוון לקיים. רק שיר על גיטרה, לא משהו מסובך. "למה דודו? כי הוא סמל", מסביר אותו אמן. "קודם כל הוא בא משם, מהשכונה, והוא עושה מוזיקה אותנטית. דודו הוא מהמזרחים שמהווים גאווה עבור המזרחים. אייל גולן לא ברמה שלו".

     

    טסה, כמו שאפשר לנחש, לא עף על הסיטואציה. "סמל? איך הפכתי להיות סמל? בגלל האלבום העיראקי? נשבע לך, אני לא מבין איפה אני. אני קם בבוקר, נכנס לאולפן ועושה מוזיקה, וברגע שאני יוצא ממנו קופצים עליי. יש מזרחים שקוראים לי סמל. ויש את המזרחים הרדיקלים שקוראים לי 'משתכנז'. מנסים להעליב אותי. לפגוע בי. זה לא מפריע לי, אני מבין שמנסים להכניס, אני רק לא מבין למה. אני שר בפאקינג ערבית. ערבית! כשאף אחד מהם לא יודע מילה!"

     

    יש לך תואר חדש: "אינדי מזרחי". באותה חבילה עם דיקלה, שי צברי וטובים אחרים.

     

    "ככה זה נקרא? אוקיי, טוב לדעת! (צוחק) 'משתכנז' נורא מצחיק אותי, וגם נורא מעצבן. מצחיק, כי עוד לא ראיתי זמר מזרחי אחר ששר אשכרה בעיראקית. ומעבר לזה, למי אני צריך להוכיח מה? אז אומרים לי, נהיית קרוסאובר, מופיע במשכן לאמנויות הבמה. כאילו, 'אתה לא משלנו'. מנדים אותי. כאילו להגיד, ברגע שאשכנזים אוהבים אותך, אתה לא משלנו. זה פסיכי!"

     

    אני יודע שאתה שונא את סיפור הסינדרלה על "הבחור שיצא בלי גרוש משכונת התקווה", ובכל זאת. חווית בעבר השלכה ממועדון?

     

    "ברור. זרקו אותי מכל המועדונים. בגיל 18 אתה יוצא לבלות, וזה ברמה של 'אם יכניסו אותנו' למועדון. אני שחור, עם עוד חמישה־שישה חבר'ה שמחפשים בלגן וראו את זה עלינו. אז זה היה 'תחכו בצד, תחכו בצד'. אתה מתחנן בכניסה - ולא נכנסים. אז זה בטח לא כיף. אבל ללכת ולנפנף בזה? ומה, זה לא קורה עכשיו עם האתיופים? גם הם עוברים גיהינום. אז אנחנו היינו השחורים של פעם. ויש תהליכים, יש התקדמות. זה לא להגיד שאין עוולות. אבל אנחנו בכיוונים יותר טובים מפעם".

     

    המלצר מחליף מאפרה וטסה נאנח. "אני לא יודע אם מותר היום להגיד שאני אוהב גם את גידי גוב או את יהודה עמיחי. כבר לא יודע מה מותר לי ומה אסור. בילבלו אותי", הוא מחייך. "להוציא כעס של הורים וסבא וסבתא - פיקס, אין בעיה. אבל מהפכה? אני לא מבין מה צריכים להפוך. ולמה אני 'משתכנז'? כי מה שאני עושה סופסוף קורה?"

     

    קראת את הטור של מאור זגורי? הוא כתב על לבחור צד, מזרחים או גזענים. אינטליגנציה רגשית של אמהות מזרחיות מול אשכנזיות.

     

    "רק שמעתי על זה. כל המיליטנטיות הזו מעייפת אותי. מתישה. לא מעניינת. אני לא בעדה. אני מאוד אוהב את מה שמאור עושה, והעשייה שלו היא הדרך הטבעית להביא לשינוי. זה הגיע לנקודה של שנאה ופילוג, ולמירי רגב יש בזה חלק גדול מאוד. היא צריכה לקחת אחריות ולהבין שלמילים יש משמעות מאוד גדולה. המקום שלה כשרת תרבות דורש ממנה להיות יותר ממלכתית, שרת תרבות של כל הציבור. מפחיד אותי שהיא מנצלת משהו באופן מאוד ציני ופופוליסטי, ואני מקווה שאנשים ערים לזה. מירי רגב, המזרחיות והשיח המזרחי - כל זה לא צריך להיות מלא בכזו שנאה.

     

    "אנחנו עומדים לנסוע לפסטיבלים גדולים בחו"ל, והמנהל שלי, שביקש ממשרד החוץ שיעזרו במימון, אמר לי להיזהר בראיון איתך, שלא יתחשבנו איתנו. על הזיבי! אם יתחשבנו איתנו אני משלם מהכיס שלי. מה זה הדבר הזה? (צוחק). אז בוא נצא מנקודת הנחה שהכל מורכב. גם מירי רגב. גם היא מורכבת. אז מצד אחד, מעצבן אותי שרק בגלל צורת הביטוי שלה שופטים אותה, ומצד שני, אני לא מסתדר עם 70 אחוז ממה שהיא אומרת. הסודנים, ורוחי לעזה, ולא קראתי צ'כוב. נראה לי שהיא מחזירה אותנו אחורה, לשנות ה־80, לפסטיבל עדות המזרח. וזה מבאס. כי המזרחים כבר הגיעו למשהו, וזו מדינה צעירה, אז אני לא הולך לשפוט עכשיו ואין לי האשמות, ובן־גוריון כך וכך - הכל זה תהליכים. יש קורבנות, אבל אין אשמים".

     

    בוא נדבר רגע על פרויקט 'הכוויתים'. החלום הרטוב של כל מי שמדבר על תרבות מזרחית חדשה: מוזיקה מעיראק של סבא שלך ואחיו בעיבוד חדש, רוקנרול ישראלי, עם יהודים וערבים ובאזז עולמי. כבר קיבלת הזמנה ממירי רגב להיות פרויקט הדגל שלה בעולם?

     

    "לא, וגם אם אקבל, לא אלך. זה לא הולך לקרות, כי היצירה מבחינתי קדושה. ואם נדבר על הכוויתים, על פרויקט הדגל, כמו שאתה קורא לו - מי ספר אותו? כדי לסיים את הסיבוב הראשון של הפרויקט, אלבום וסרט דוקומנטרי, הייתי צריך עזרה. ואף אחד לא רצה לתת שקל. פניתי לכל גוף אפשרי. כולם, כולל המזרחים - ואף אחד לא נענה!

     

    "בסוף הגעתי לאיש פרטי. 'שמע, אני צריך לסיים את האלבום'. עיראקי ואיש מקסים, אלפרד אקירוב. הוא הסכים לתרום לי חלק. וזה האלבום שלי שלא הושמע ברדיו, אבל הפך לזהב, מכר הכי הרבה מכל האלבומים שלי. וכשעשיתי את האלבום השני בפרויקט, כבר לא הייתי צריך עזרה מאף אחד. שיעור מדהים לחיים".

     

     

     

    טסה עובד עתה על שירים עבור ישי לוי, "המבצע הכי טוב במוזיקה הישראלית", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "ישי זה רוקנרול. הנדריקס". עוד סגירת מעגל. הפוסטרים של זהר, ישי ונתי לוי פיארו את החדר שלו בבית ההורים. "ואני ואחי היינו שרים כל היום. ישי לוי, נתי לוי, אהרון ירימי. כל יום שישי הולכים לקנות אלבום, האחים ראובני, דרך ההגנה. חוזרים ולומדים את כולו".

     

    מה עם לבצע קלאסיקות של זהר?

     

    "זה קדוש בעיניי. אין מה לגעת. כשאומרים 'מוזיקה מזרחית' בעיקר מתכוונים להעליב, וכשאני חושב על זהר ארגוב - לא היה יותר ישראלי ממנו. העיבודים מערביים כמעט לחלוטין. הבנאדם שר בחי"ת ועי"ן, טקסטים ברמה מאוד גבוהה. 'מספרים הזקנים בשבט' (מסלסל), מבחינה הרמונית, זה קלאסי לגמרי. אז הוא סילסל, ולכן לעגו לו. וואו, אתם השתגעתם? לזה לעגתם? לזה קראתם 'מזרחי', כדי להוציא מהלגיטימיות?"

     

    דומה שכמעט כל אמן ישראלי, בלי הבדל עדתי, רוצה רגע של טסה, אלא שזה צריך להיעשות בדיוק כמו שטסה רוצה. שלמה ארצי, למשל, ו'לתת ולקחת' מאלבומו הקודם. "שלמה נתן לי את השיר, ורצה להתערב בהפקה ובעיבוד. אמרתי לו, 'עזוב. מה שאני מביא ומה שהחלטתי, זה מה שיקרה'. אני לא יכול להיות במצב שמישהו יגיד לי איך ומה לעשות".

     

    או ברי סחרוף, שמתארח ב"לאן תיקחי אותי היום" מהאלבום החדש של טסה. אבל רק שר. סחרוף בלי גיטרה? "זה לא קשור לברי. איש לא נגע ולא ייגע באלבום שלי בגיטרות", מחייך טסה. "זה לא כי אני הכי טוב, אלא כי זה מה שנשמע לי נכון. ואם הייתי יכול לנגן את כל הכלים באלבום, כמו מתי כספי, הייתי עושה את זה".

     

    ברי מגיע לאלבום החדש שלך כמו לטקס העברת הלפיד?

     

    (מחייך במבוכה) "מבחינתי ברי הוא פורץ הדרך הראשון של רוק עם מזרחית. עשיתי איתו את הסינגל 'טריב עני ותרוח', שקדם לכוויתים. פשוט התקשרתי אליו, 'שלום, קוראים לי דודו טסה', ושלחתי לו שיר בעברית. והוא ענה, אני פחות מתחבר לזה, אבל אם יש משהו אחר - אשמח. סיפרתי לו על פרויקט שאני עושה של שירים בעיראקית של סבא שלי, והוא אמר, זה ממש מעניין אותי. בגלל זה הוא ברי. מאוד סקרן, מאוד ערני. כשכתבתי את 'לאן תיקחי אותי היום', הסולם הרגיש לי לא נכון - אני אוהב לצעוק - והראשון שחשבתי עליו זה ברי. הוא הגיע לאולפן, נכנס, הקליט והלך. 20 דקות".

     

    'הגולה', אלבומו ה־12 של טסה, רואה אור בימים אלה. עוד כותר סוגה עילית. אלבום דרמטי, מסע של רגש, עם הצוות הקבוע וההדוק בראשות הפרטנר הוותיק ניר מנצור. גם הטקסטים הם שיתוף פעולה עם החוג המצומצם שאיתו הוא עובד בשנים האחרונות: המשורר אלי אליהו וגלעד כהנא, שאיתו הפך טסה למין פאוור־קאפל של הפופ הישראל האיכותי. יחד כתבו, למשל, את 'אל תאמר' ו'בשעה טובה' של יובל דיין.

     

    אין לך בעיה לתת להיטים לאחרים?

     

    "להפך. יותר קל לי עם מה שאני כותב לאחרים. למשל 'לב חופשי' נועד למוקי, וכשהלחנתי אותו, שרתי אותו לעצמי אבל כמו מוקי. זה הלחן הכי מהיר שכתבתי אי פעם, ולא מבאס אותי שמישהו אחר קיבל אותו. ובטח אין לי בעיה שהוא הפך לפרסומת. כל עוד אני לא משתתף והשיר לא מתבזה - למה לא? ואתה מאמין שלא שרתי 'לב חופשי' אפילו פעם אחת בהופעות? גם 'הגולה' לא היה מיועד בכלל עבורי. אבל גילי כהנא התבלבל וכתב עבורי, ואנשים באולפן אמרו לי, היי, אתה לא נוגע בזה. תשאיר".

     

    להיטים מפחידים אותך? להצליח מדי מפחיד אותך?

     

    "מאוד. מאוד! יש לי מנגנון הגנה. תמיד היה נראה לי שזמרים טובים עם להיטים זה לא קול. בגיל ההתבגרות חשבתי שלא מגניב להיות זמר אלא מוזיקאי. לכן הלכתי לגיטרה, ולכן אני משחרר להיטים לאחרים. כשעולה לי משהו לא מורכב מדי, 'פשוט מדי', אני משחרר אותו. במשך שנים לא רציתי לכתוב לאחרים. אבל מהרגע שנור נולדה, חשבתי על זה בנוסח: כתיבה לחצר המלך, כמו מה שעשה סבא שלי. בתור פרנסה צדדית. והאמת, אם צריך לבחור בין לשבת באחת התוכניות האלה או לכתוב מוזיקה לאחרים, שאפילו תיעשה פרסומת - זה הכי קרוב למה שאני מאמין בו. לצורכי פרנסה".

     

    מאחת מתוכניות הריאליטי האלה פנו אליך?

     

    "ניסו. מנסים. כל עונה, בכל התוכניות. ואני לא הולך. פעם אחת הגעתי לפגישה, לא חשוב עם מי. נקבו במספר גבוה, סכום שהיה עושה לי טוב, ואמרו, אנחנו צריכים מישהו אמיתי, שלא עשה דברים מהסוג הזה, שבא ממקום איכותי. באותו רגע הבנתי שנתנו לי את כל הסיבות לא לעשות את זה".

     

    למה, אביב גפן עשה את זה.

     

    "ואני חושב שאתה מפסיד משהו ברגע שאתה הופך להיות פועל בתעשיה הזו. נראה לי שנורא קשה לכתוב שיר כשאתה צריך לקום בעשר בבוקר להצטלם לתוכנית ריאליטי כזו או אחרת. איך אתה יכול לכתוב ממקום כזה? אני חייב את הפצע כמקור של השראה".

     

    אפילו פורטיס עשה את זה!

     

    "יש כאלה שזה עשה להם טוב, יש כאלה שפחות. מה, איך אמשיך לכתוב מהמקום הזה? ואם הקהל שלי היה מתבאס מזה? ואם הייתי מגיע לאולפן ולא מצליח לכתוב, כי אני חושב שאני צריך לרצות קהל מסוים ולקלוע לטעם כלשהו? מבחינתי הרגע שאני יושב וכותב הוא קדוש. לא יכול ללכלך אותו".

     

    נשמע כמו אדם דתי.

     

    "לחלוטין. ואם אף אחד לא יקנה את האלבום שלי, על הזין שלי! כי אין לי משהו אחר".

     

     

     

    טסה הוא אמן עצמאי. מממן את האלבומים שלו בעצמו. כל הזכויות לשיריו בידיו. "בשנת 2000", הוא אומר, "אחרי אלבום חצי אינסטרומנטלי שהלכתי איתו לכל חברות התקליטים ואף אחת לא רצתה וקנו אותו איזה אלף איש, הבנתי שאני הולך לעשות הכל לבד. המאסטרים והזכויות והכל - שלי. ואז הלכתי לנגן ב'יצפאן' ערב־ערב, ובסשנים למאות תקליטים של זמרים מזרחיים, שאתה לא יכול להאמין בכלל! 'תני לי אהבה' של אבי מסיקה, מכיר? ביליתי אלפי שעות במרתפים, שעות מאוחרות, מוקדמות, חמש וחצי בבוקר על הפולקסווגן מהתקווה, לחדרה, לירושלים, עם גיטרות במושב האחורי, מתפלל שהאוטו יחזיק. אלפי שעות בסשנים. ואת הכסף הזה הלכתי ולקחתי והקלטתי אלבומים. בלי טובות".

     

    טסה שולט בכל פרט בקריירה שלו, כולל חוזים שהוא עושה בעצמו, אבל מקפיד לא לדעת מראש כמה הוא מקבל להופעה. "לא עולה לבמה אם אני יודע מה הסכום, לכן לא מגלים לי".

     

    למה את לא רוצה לדעת?

     

    "כי אם זה נמוך מדי, אני לא רוצה להיות מבואס. ואם זה יותר מדי, לא רוצה לעשות בכוח משהו גרנדיוזי. פשוט: נותן מה שאני צריך, בלי קשר לסכום. רק כשאני יורד, אני שואל: כמה קיבלתי?"

     

    אף שעם השנים הצליח לקנות דירה בתל־אביב, הוא מתעקש: "אין באמת כסף במוזיקה, אלא בכל מה שמסביב, ואני לא במסביב. ויש גם מחשבות, מה יקרה עוד 20 שנה? תמלוגים. לכן אני כותב לאחרים. זה מה שהבנתי בשנים האחרונות. ובכלל, אני גם פחות ידידותי לוועדי עובדים. 'נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה' - לא בדיוק להופעה באירוע של חברת היי־טק, כן?" הוא צוחק.

     

    נו, אם אתה לא מתפרנס יפה, אז באמת לסגור את הבאסטה.

     

    "תשמע, אני לא מתלונן. חי מעולה, כי אני עובד מגיל 14. הייתי מנכש עשבים בחצרות של התקווה, מסתובב עם טורייה. בגיל 16 קיבלתי את הכסף הראשון ממוזיקה, ניגנתי בבית אבות בצפון תל־אביב. זוכר את הסכום: 600 שקל. רגע מאיר עיניים. (צוחק) אפשר להרוויח ממוזיקה!"

     

    גיל 40 תכף, אני מזכיר לו. "וואי וואי, בפברואר!" הוא עונה. "יש לי שיר, '2006', שאומר 'בקרוב אהיה בן 30'. והנה עברו עשר שנים! זה מאוד לא פשוט, כי מה אומר לי בעצם הגיל? שאני רוצה שיהיה לי ולבני משפחתי מספיק. לאולפן, לפינה שלי, ליצירה. כי אני כל הזמן נלחם. ואני מפחד מהרגע שבו אצטרך לעשות מוזיקה רק כדי להתפרנס ממנה".

     

    פעם כתבתי עליך: "נותר רק לקוות שהפצע הפתוח לעולם לא יירפא".

     

    "הדבר שהכי מפחיד אותי זה להיות איש שמח, ואני חושש שאני הולך ונעשה כזה. תמיד פחדתי מאושר. היה לי הרבה יותר נוח להיות באזורים אפלים, של דכדוך. אזורים שאתה מכיר, שאין לך לאן ליפול. אושר הוא חמקמק. ערמומי מאוד. אני לא סומך עליו".

     

    זוכר בכלל רגעים של אושר?

     

    "בהופעה הראשונה של הכוויתים. זה עוד נקרא 'עיראקנרול', ואמא שלי, שחלמה כל החיים להיות זמרת אבל הייתה פקידה בבנק במשך 50 שנה, עלתה לבמה ושרה. אחרי שאני זוכר אותה מילדות שרה כל הזמן - היא סופסוף שם. בכיתי כמו ילד והייתי האדם המאושר עלי אדמות. מעבר לזה, לא היו עוד. עד לרגעי האושר שאני חווה עכשיו עם נור".

     

    אתה מבסוט?

     

    "כן, בשנה האחרונה אני... (נאנח) אני מפחד להגיד את המילה".

     

    חכה, תכף תבוא חרדת האלבום החדש.

     

    "על מה אתה מדבר? אני כבר על האלבום הבא. הוא יהיה שונה לגמרי ממה שעשיתי קודם. התחלתי לעבוד עליו עוד לפני שהחדש יצא. (צוחק) בחיי, אשתי חושבת שאני חולה נפש".

     

     

    רדיו חזק

     

    איך מהופעה בגליל לפני כעשור צמחה ידידות בין דודו טסה לרדיוהד?

     

    אסי ישראלוף קרא לו פעם "רדיוהד ערבי", אבל טסה מפתיע. "אני ממש לא מושפע מרדיוהד", הוא אומר. "יותר מזה - אני לא מכיר את רוב האלבומים שלהם. אולי אלבום וקצת". למרות זאת לפני כעשור נוצר חיבור בינו ובין הלהקה הכי חשובה בעולם. הקשר נמשך עד היום. "זה הסיפור שלי עם רדיוהד", הוא מניח את הפרטים על השולחן. "ב־2005 הופעתי בכפר לימן. הגיעה מישהי ואמרה, 'אני אחות של אשתו של ג'וני גרינווד'. אמרתי, ג'וני גרינווד, אוקיי. לא יודע מי זה. אחרי כמה חודשים היא יוצרת קשר ואומרת לי, 'אני רוצה שתכיר את רדיוהד'. הגעתי בלי לדעת מי הם. 'קריפ', בסדר, זכרתי.

    "פגשתי את ג'וני. התחלנו לנגן. השמענו לו את 'איזה יום', היה שם אקורד שהדליק אותו. אחרי כמה חודשים שלחתי לו את ההקלטה, הוא הקליט גיטרה באנגליה ונהיה השיר. מאז אנחנו בקשר ממש ממש טוב. אדם נהדר, עדין, כל כך מוכשר. ומאז הייתי בהמון הופעות שלהם. בדיוק חזרתי משתי הופעות שלהם באמסטרדם. אורח. בילינו והיה כיף".

     

    דיברת עם תום יורק?

     

    "פעם אחת. היי, היי וזהו. האנגלית שלי ממילא כזו גרועה, שגם אם הייתי רוצה לתקשר איתו לא הייתי מצליח".

     

    תשמע, אתה הבנאדם שאמור להביא אותם לישראל.

     

    "לא נראה לי שהם יבואו כרגע. אגיד את זה מאוד בזהירות - על אמנים שמגיעים לארץ מופעל ממילא לחץ מאוד גדול. ישראל, והמצב, והסכסוך - חלק מהם מעדיפים לא להתעסק עם הכאב ראש הזה". 

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 26.07.16 , 15:04