יצאתם קציצות

אחרי הצלחת ההמבורגרייה ויטרינה שנפתחה לפני שש שנים באבן גבירול בתל־אביב, הייתה זו רק שאלה של זמן עד שתידרש לה הרחבה. ואכן, בהזדמנויות שבהן יצא לי לעבור ליד הסניף החדש שנפתח לאחרונה ברחוב לילינבלום בעיר, חשבתי שקרה שם משהו: התקהלויות כאלה רואים רק במקרה של תאונת דרכים, או פיגוע שלא נדע. אבל כשהגעתי בכמה הזדמנויות אחרות כדי לאכול שם בעצמי, גיליתי להפתעתי שהסניף סגור. מתברר שבימי השבוע הוא נפתח רק בשש בערב ושבסופי שבוע אינו פעיל כלל. למה? מי יודע.

בסופו של דבר הגענו לסניף החדש בהרכב משפחתי באחד מערבי אמצע השבוע. מיד בכניסה התברר שכאן אין תפריט כתוב. בשביל מה? במקומו כתובות על לוח מאחורי הדלפק מנות המוצפנות בשמות קוד, כמו "המבורגר באטלר" או "בסט קוסט". כדי להבין בכל זאת במה מדובר, הבחורה הניצבת בעמדת הקופה מסבירה מה מסתתר מאחורי הסיסמאות: המבורגר רגיל, המבורגר עם גבינה, נקניקיות מכמה סוגים, צ'יפס, שתייה וכו'.

המקום עצמו לא נקי, וזאת בלשון המעטה, והמוזיקה מנוגנת בווליום מטורף, שאינו מאפשר לסועדים לשוחח. המזגן פועל בעצלתיים, כך שחם מאוד. מילא אנחנו, אבל כיוון שהמטבח פתוח, העובדים בסמוך לגריל נראים כאילו יצאו הרגע מסאונה. וזה לא מחזה נעים לראות את האנשים שמכינים את האוכל שלך, כשהם מזיעים מעליו.

אחרי שמסיימים את ההזמנה ליד הקופה, צריך לתפוס שולחן פנוי ולחכות לקריאה מהדלפק. כיוון שלא כל המנות מוכנות יחד, צריך לקום מהשולחן ולחזור אליו כמה פעמים. כשביקשנו לנקות עבורנו את השולחן, הבחורה מהקופה הגיעה אלינו וניקתה אותו מהשאריות של הסועדים שקדמו לנו כשהיא נעזרת במגבון לח. אחרי שסיימה, לא היה ברור אם מצבו השתפר או הורע.

בסופו של דבר בחרנו בהמבורגר וול־דאן ובצמד נקניקיות עבור הילדים, ועבורנו בהמבורגר אחד עם גבינה כחולה ושני עם בייקון. שניהם מוגשים עם ריבת בצל וצרור עלי ארוגולה. ויתרנו על הצ'יפס במנות והזמנו שתי מנות צ'יפס נפרדות המכונות כאן חצי־חצי, מפני שהוא עשוי חציו מבטטה וחציו מתפוח אדמה רגיל.

ההמבורגר עצמו, 220 גרם, הוכן מבשר בקר איכותי, והמפגש של הקציצה עם הגריל יצר טעם בשרי עמוק וטוב. ריבת הבצל הוסיפה מתיקות קלה ועלי הארוגולה תרמו את הרעננות הירוקה והמתבקשת. אלא שבשל עובי הקציצה, הלחמנייה שנקלתה קלות לפני המפגש עם הבשר לא עמדה בעומס, והתפרקה.

בעיקרון, ההמבורגר של ויטרינה שייך לאסכולה הרטובה, כשהרטבים הופכים את המנה כולה ליחידה אחת. לדעתי, מדובר בשגיאה. המבורגר הוא אחרי הכל מאכל הוליסטי – זאת אומרת, כזה המאגד תחת כותרת אחת שלל מרכיבים, שכל אחד מהם צריך לקבל ביטוי עצמאי, ושבו השלם אמור להיות גדול מסך חלקיו: הבשר שומני וכבד, החסה רעננה, החמוצים פריכים, החרדל חריף, הקטשופ מתקתק, וכו'. אבל כשהכל הופך למשחה אחת, משהו מאיכותה הפוטנציאלית של המנה הולך לאיבוד.

הנקניקיות קצת פחות הרשימו. אחת מהן, מבשר בקר, הייתה חריפה למדי, והרגישה כמו גרסה אשכנזית מתונה של נקניקיית המרגז המזרחית. השנייה הייתה נקניקיית עוף גדולה, אבל שגרתית בטעמיה. הצ'יפס כאן, הנחתך דק דק, מטוגן במקום ומוגש עם גרידת לימון, מעניין ומיוחד מאוד.

סך הכל, על ארוחה לארבעה, עם כוס שתייה אחת (לימונדה לא טעימה שהוגשה בצנצנת) שילמנו 195 שקל – פחות או יותר מה שהיינו משלמים באחת הרשתות. כמובן שההמבורגר פה הרבה יותר טעים ומיוחד, אבל המוזיקה הרועשת, המזגן העצל והשירות הלקוי הפכו את החוויה כולה לבלתי נעימה. מסעדה אינה מציעה רק את האוכל המוגש בה, אלא חוויה כוללת המורכבת מאינספור פרטים קטנים. ומספיק שאחד מהם ישתבש, כדי להרוס את הרושם כולו. זה מה שקרה הפעם. וזה חבל.

• ויטרינה לילי. לילינבלום 40 (פינת נחלת בנימין), תל־אביב. טל' 03-6164118. א'-ה' 1:00-18:00