חשופים
מפה שעליה מופיע הביקור המוזיאון באמסטרדם בקיץ שעבר, מידע מפליל על המוצר המשונה שפעם חשבתם לקנות. מאגר של כל החיפושים הקוליים שביצעתם. תיקיות עם סדר היום המלא והמפורט מדי שלכם. כתבתנו ערכה ניסוי בעזרת מומחים טכנולגיים, שהוכיחו לה כיצד גוגל ופייסבוק מרגלות אחרינו, ובעצם יודעות עלינו כמעט הכל. המסקנה: אם יש לכם מה להסתיר, כדאי שתסתירו אותו החל מרגע זה
הם הולכים איתכם לכל מקום ויודעים עליכם הכל: מה אתם אוהבים לאכול, איפה אתם מבלים, אילו בגדים אתם לובשים ואיפה קניתם אותם, איפה אתם נופשים, מה מצב מערכת היחסים שלכם וכנראה גם האם אתם בוגדים בבני הזוג שלכם. כל עוד לא תשקיעו בזה זמן ותנטרלו את האיום – אתם תחת מעקב בלתי פוסק. ואת המעקב הזה אתם הזמנתם. זה לא חדש שתאגידי הטכנולוגיה הגדולים עוקבים אחרינו, אבל השבוע החלטתי לנסות על עצמי איך זה נראה בשטח. מה אני חושפת על עצמי, כמעט בלי לשים לב, מדי יום, בפני חברות כמו גוגל ופייסבוק, ולמה יכול לשמש המידע הזה.
אדיר רגב, מייסד חברת "GO" שעוסקת בשיווק ופרסום מבוססי מידע, בסיסי נתונים והתנהגות צרכנים, הוא מאותם אנשים שעוקבים אחריי. הוא יודע, למשל, שהשבוע הייתי בתחנה המרכזית בירושלים, בקניון רמת אביב, בתחנת הרכבת בראשון־לציון וגם בקניון עזריאלי; יודע באיזו שעה יצאתי ומתי חזרתי; אם הלכתי או רכבתי על אופניים, או שבכלל נסעתי ברכב; אם ומה אכלתי בחוץ; והוא יודע שחיפשתי מקום לנפוש בו בחו"ל והתלבטתי אם לקנות בגדים חדשים.
אחרי ניסוי שנמשך שבוע, ובמהלכו לא שיניתי שום דבר מהשגרה שלי, נפגשתי עם רגב. כל מה שנדרש ממני זה להביא את המחשב הנייד ואת הטלפון הסלולרי שלי. כל המידע עליי כבר חיכה לו בפנים, רק שלי לא היה מושג. מצאתי את עצמי חשופה לחלוטין בפני אדם זר שמעולם לא פגשתי לפני כן. רגב הוא באמת בחור נחמד, ואני בטוחה שהוא לא יעשה במידע הזה שימוש לרעה. אבל יש כאלה שמוכנים לשלם – כלומר, משלמים – הרבה מאוד כסף כדי להשתמש במידע שאנשים חסרי זהירות כמוני מפזרים ברחבי הרשת.
אנחנו אולי מתייחסים לזה בקלות ראש, אבל המידע שנחשפתי אליו בניסוי הזה עשוי להטריד את רוב האנשים בעולם. אם יש לכם מה להסתיר, ולרוב האנשים בעולם יש מה להסתיר – מאהבת, ראיון עבודה בלי ידיעת הבוס, פרטים מביכים על חייכם – רצוי שתדעו שהכל גלוי ומונח בעמוד צדדי בפייסבוק או בחשבון הגוגל שלכם. כן, יש שם משתמש וסיסמה, אבל כבר למדנו שגם זה לא קיר.
אני על המפה
אנחנו מתיישבים על המחשב שלי ונכנסים לדף שמפרט מה גוגל יודעת על כל אחד מאיתנו: myactivity.google.com. אדיר מראה לי קודם כל איך התנועה שלו ממקום למקום מנוטרת, ממש לרמת היום והשעה: נסע לעבודה בנתניה, משם המשיך לפגישה איתי בתל־אביב. הכל על המפה. בדיוק כמו בווייז, או בפוקימון.
אני נכנסת לחשבון שלי ומגלה שגוגל אשכרה שירטטו מפה מדויקת של היום שלי. הם יודעים באיזו שעה יצאתי מירושלים, מתי עברתי בתל־אביב לסידורים ובאלו מקומות, איך המשכתי למערכת בראשון־לציון ומשם חזרתי הביתה. יותר מזה, הם אומרים לי מתי הלכתי ברגל ומתי נסעתי במונית, והם מדייקים במאה אחוזים. יום אחרי יום.
אני ממשיכה לבהות באתר, שמציג לי על פני מפה את כל הנקודות שבהם הייתי בגלובוס, כולל רשימה מפורטת של אתרים ברחבי העולם שביקרתי בהם: מהטיימס סקוור בניו־יורק, דרך הרייקסמוזיאום באמסטרדם ועד הכותל. זה שבירושלים. הכל שם, מסודר לפי תאריך ושעה, ומתעדכן כל העת בלייב. יותר מכך, התברר שכל החיפושים הקוליים שלי בגוגל נשמרו גם הם במאגר הקלטות. זה כבר קצת מטריד. מוזר שהפריע לי יותר שהם זוכרים ששאלתי אתמול "איך מאייתים אלבטרוס", מאשר העובדה שהם יודעים איפה הייתי בדיוק בכל דקה בכל יום מאז שהמציאו את הטלפון הסלולרי.
"החדשות הטובות הן שאם זה משהו שמפריע לך, מכל סיבה, אפשר לכבות את היכולת של גוגל לאסוף את המידע הזה עלייך", מדגים רגב. "בעמוד שבו ניתן לראות את המקומות בהם ביקרת, אפשר ללחוץ גם על ביטול איסוף היסטוריית מקומות וזהו, המידע לא נאסף יותר".
תקראו לי נאיבית, אבל באופן אישי, חוץ מעניין ההקלטות – קיומו של המידע עליי לא הפריע לי. הרגשתי שהוא דווקא מגן עליי. אני תמיד יכולה להוכיח שהייתי במקומות שאני אומרת שהייתי בהם, ואף אחד לא יכול לחשוד שרצחתי מישהו במטולה, כי היי, הנה מפה שמראה שהייתי בתל־אביב. במידה מסוימת זה גם כלי שכופה עליך להיות אמין יותר. מצד שני סביר להניח שאני די לבד בעניין הזה. רוב האנשים עשויים להיבהל כשיגלו איזה מידע נשמר עליהם, ובאיזה קלות אפשר לשלוף אותו.
כשגוגל ופייסבוק מדברות
כמו גוגל, גם פייסבוק יודעת לעשות הרבה מאוד כסף מהמידע שאנחנו חושפים על עצמנו. "זה מידע שיש אנשים שמוכנים לשלם המון כסף כדי לשים עליו יד, ופייסבוק מספקת בשמחה", אומר רגב. "יש לה אלגוריתמים שיכולים לסווג את תחומי העניין שלך, ועל ידי למידה שלהם לאפשר לחברות שונות להציג פרסומות שכנראה יהיו רלוונטיות לך. אגב, קיימת הצלבה של מידע בין אתרים".
מה זה אומר?
"שאם תחפשי בגוגל 'שיטות להסרת שיער', כנראה תראי תוך כמה דקות פרסומות שמציעות לך הסרת שיער בלייזר בעמוד הפייסבוק שלך".
זאת ועוד. מתברר שבצירוף מקרים מדהים, אנשים זרים שמתכתבים במייל או מדברים בטלפון, מופיעים לעיתים פתאום אחד אצל השני ברשימת "אנשים שאתה עשוי להכיר". אותי, באופן אישי, עושה רושם שפייסבוק לא מכירה טוב במיוחד, ונרשמו אי אלו טעויות באבחון הזהות והתחביבים שלי. אדיר מסביר שזו תוצאה של המקצוע שלי. "בתור עיתונאית יוצא לך בוודאי לקרוא באינטרנט על נושאים שלא קשורים בהכרח לתחומי העניין העיקריים שלך", הוא אומר. "גם אני, כאדם שעובד בתחום הפרסום, נתקל בתופעה דומה. אנחנו, למשל, מפרסמים גם תחליף חלב לתינוקות, חברת ליסינג וחברת תעופה. בגלל שאני מתעסק בנושאים האלה הרבה, פייסבוק מניחה שאני אמא לתינוק שרוצה לטוס לחופשה ולהשכיר רכב".
גם פייסבוק מאפשרת לנו לראות איזה מידע היא אוספת עלינו, בעמוד: facebook.com/ads/preferences. אם נושא מסוים לא מוצא חן בעינכם, תוכלו ללחוץ עליו ולסמן אותו כלא רלוונטי, ופרסומות שקשורות אליו כנראה לא יופיעו יותר בפיד שלכם. מי לא ממש מאפשר לנו לדעת מה הם יודעים עלינו? "חברות כמו אפל לדוגמה", אומר רגב, "שלא חושפות מה הן יודעות עלייך, לא חושפות למי הן מעבירות את המידע ולא מאפשרות לך להשתחרר מהאחיזה שלהן. ועדיין, למרות זאת, אף אחד לא יזרוק את האייפון שלו לכביסה. למי אכפת מפרטיות היום? היום רוצים חוויית גלישה נוחה. פרטיות זה לזקנים".
מי אוהב פינק פלויד
"כשהייתי צעיר יותר עבדתי בחנות תקליטים, כשעוד קנו תקליטורים", מנסה רגב לפשט את האלגוריתם. "כשלקוח נכנס לחנות ושמע שיר של פינק פלויד מתנגן ברקע, ואמר לי שהסגנון מצא חן בעיניו, יכולתי לעשות שימוש במידע הזה כדי להמליץ לו על דיסקים אחרים שהוא יאהב. באותה מידה יכולתי גם לדעת פחות או יותר מה הוא לא יאהב. השתמשתי במידע שיש לי עליו וניצלתי אותו כדי לו למכור מוצר. היום אני עושה בדיוק את אותו הדבר, רק בהרבה יותר גדול. אני משתמש במידע שקיים ברשת כדי לתווך בין פרסומת לקהל שהיא רלוונטית לו".
זה מסביר, למשל, למה אני מקבלת פרסומות מדויקות מחברות שיודעות מה אני אוהבת ללבוש ואיפה אני קונה את הבגדים שלי. ומסביר למה דקות אחדות אחרי שחיפשתי נופש בחו"ל ומוצרי סקי, הופיעו לי פרסומות לאתרי סקי בחו"ל. המידע הזה, שאני מסרתי מרצוני הטוב, פשוט מועבר לחברות מסחריות שמיד מנסות למכור לי את מה שאני צריכה. פשוט, לא?
העניין הוא לא אני, פייגי. אחרי הכל, לאף אחד אין זמן וכסף להתעסק עם גולש פרטי בישראל, ואני לא עד כדי כך מעניינת. החברות השונות פשוט קונות את החבילה השלמה, שמאפשרת להן לטרגט את הפרסום לאנשים ספציפיים, במקום לבזבז כסף על פרסום לכולם. לצורך העניין, לחברה שמוכרת הלבשה תחתונה לנשים אין בדרך כלל מה לחפש בקרב קהל יעד של גברים צעירים. באותה מידה, סטודיו לעיצוב שמלות כלה לא יפרסם את השמלות בקרב קהל יעד של זוגות נשואים. לכן מטרגטים. בדיוק כמו בדוגמה של רגב עם פינק פלויד: אם אני חברת תיירות גדולה, אני ארצה לפנות לכל האנשים שבמקרה חיפשו השבוע בגוגל חופשות בחו"ל.
"רוב החברות שאוספות את הנתונים האלו לא באמת יכולות לקשר אדם ספציפי לתחום עניין ספציפי", מסביר רגב. "אני לא יכול לראות את שוקי מכפר־סבא, אבל אני יכול לדעת שאי שם קיימים אנשים מסוימים בקבוצות גיל מסוימות שמתעניינים בשואבי אבק – כמוך – ולדאוג שהמידע שאני רוצה להעביר יגיע אליהם".
יש פיקוח על השימוש במידע?
"כיום יש מאות חברות שעוסקות בעיבוד ואיסוף של דאטה ברשת, והן חברות בדי־איי־איי – גוף שעושה רגולציה עצמית לחברות איסוף נתונים", מסביר רגב. "זה מעין קוד אתי שהחברות הללו מתחייבות לעמוד בו. יש בו עיסוק בנושאים כמו שקיפות בהצגת המידע שנאסף, למי אפשר להעביר את המידע הזה, והכי חשוב – האתר מאפשר לגולש למנוע מחברות לאסוף עליו מידע. אפשר פשוט לסמן שאת לא מעוניינת שאף חברה תדע או תאסוף עלייך כלום".
איך מתגוננים
כך תוכלו למנוע מגוגל ומפייסבוק לדעת עליכם הכל
אם אתם מעוניינים למנוע מגוגל לאסוף עליכם מידע, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להיכנס לחשבון הג'ימייל, או ל־myaccount.google.com, ושם ל־Activity controls. תוכלו לראות את המידע שנאסף עליכם, ולסמן איזה מידע אתם מוכנים או לא מוכנים לחשוף.
בפייסבוק זה מורכב יותר. כל פרט שאתם חושפים בחשבון שלכם - גלוי בפני פייסבוק. בנוגע לפרסומות ותחומי עניין, תוכלו לראות מה פייסבוק חושבת עליכם ב־facebook.com/ads/preferences. אם נושא מסוים לא מוצא חן בעיניכם, תוכלו ללחוץ עליו ולסמן אותו כלא רלוונטי, ופרסומות שקשורות אליו כנראה לא יופיעו יותר בפיד שלכם.
עוד פיצ'ר חשוב הוא aboutads.info/choices, שם תוכלו לראות אילו חברות איסוף מידע עוקבות אחריכם ברשת. לא מדובר במידע אישי, אלא במוצרים שהתעניינתם בהם ותחומי עניין.
וצעצוע נחמד נוסף: אתר ניסויי בשם applymagicsauce.com, של אוניברסיטת קיימברידג', מתיימר לנתח את האישיות שלכם על ידי הצצה חטופה לחשבון הפייסבוק שלכם. על פניו, זה עובד לא רע בסך הכל.
לפנייה לכתב/ת 
