הם היו עשרה ילדים נינוחים ושמחים, מלוכדים תחת שרביטו של אבי המשפחה, הרב מיכאל (מיכי) מרק ז"ל שנרצח בתחילת החודש בפיגוע הקשה, סמוך לעתניאל. תהילה, השביעית במספר, זוכרת את כולם מתנהלים על מי מנוחות בבית. ופתאום כולם עסוקים ומגויסים כל כך, מתפצלים לסידורי ההלוויה והשבעה, נקרעים בין האם והבת הפצועות. משגיחים על הקטנים, מחזקים את הגדולים. "כשאבא היה בחיים ואמא הייתה בריאה, הכל היה שקט ומאורגן", היא מחייכת בכאב. "בקושי היינו צריכים לעשות משהו. אמא הייתה מתחילה לבשל לשבת בימי חמישי, ובשישי בצהריים השולחן כבר היה ערוך, האוכל על הפלטה, כולם אחרי מקלחת, והבית מוכן, מחכה לשבת. היינו רגילים להתנהל בגדול ואף פעם לא היה לחוץ או קשה. אולי לכן, כשאחי שלומי התחתן ועבר לבית נפרד רק עם אשתו, הוא חטף כאפה. הוא היה רגיל לכמויות מטורפות: היה קונה במכולת שקית גדולה של מלפפונים, שקית גדולה של עגבניות, מכין בסיר ענקי מרק שנשאר לכל השבוע. היינו משפחה ברוכת ילדים, אבל לאמא לא היה קשה בכלל. היה נראה שהיא אף פעם לא מתאמצת. היא זרמה איתנו. וגם אם הבית היה קצת מבולגן, תמיד חייכה ושלחה אותנו להתפנק, וכשהלכנו לישון סידרה אחרינו".
ועכשיו?
"עכשיו כולם מתרוצצים ומבשלים ומכבסים ומנהלים את הבית, אבל אף אחד לא מצליח להשתלט עליו ולהביא אותו למצב שהיה לפני הפיגוע, כשאמא, אחת ויחידה, עשתה הכל לבד".
היא רק בת 14 וחצי, וכל כך מתגעגעת. וכמוה האחים והדודים והסבתא שנוכחים עימה בחדר. "לפני כמה שנים, כל המשפחה טסה לארה"ב לעשות אזרחות אמריקאית", היא אומרת. "שני מבוגרים ברחוב הסתכלו עלינו. ממש הרגשנו איך הם סופרים אותנו בעיניים. הם אמרו לנו, עשרה ילדים זה הרבה, ואולי עכשיו זה נראה לכם קצת קשה ומעצבן, אבל כשתגדלו תבינו כמה טוב שיש לכם משפחה כל כך גדולה. נזכרתי בזה בשבת האחרונה, כשכל המשפחה המורחבת הגיעה לבית הכנסת עם הנשים והבעלים והילדים והחברות. זה נראה כמו יציאת מצרים. כולם ישבו ביחד, הקטנים שיחקו והגדולים ניחמו, והייתה אחדות כזו שההורים חינכו ודיברו עליה מגיל אפס. חשבתי אז שאמנם אבא שלי נרצח, אבל הוא השאיר אחריו שבט שלם, שביחד ממשיך את דרכו".
בין השמשות
ביומו הראשון של החופש הגדול נקלעה תהילה לזירת פיגוע. ביום שישי בין השמשות, בדרך עם הוריה ואחיה פדיה לבית הסבתא זלדה, אמו של מיכי, להתארח לשבת, הייתה הנערה הצעירה עדה לרצח אביה ולפציעתה הקשה של אמה. השבוע ימלאו 30 לאירוע הקשה ותהילה שקטה ומאופקת. בבית הסבתא בירושלים, מול ארון הספרים הגדול שאביה, נגר חובב, בנה בגיל צעיר, היא נעטפת באהבה. כולם התקבצו לחבק ולהיזכר ולכאוב. ומה שלום אמא? והאם את מדברת איתה על הפיגוע? ואיך את מרגישה, יקרה שלנו? וכבר עוד נשיקה ועוד דמעה ומבט אמיץ קדימה.
כדורי המחבל, שהרגו את אביה ופצעו את אמה, פגעו גם בה. אחד מהם חדר אל הבטן. בחדר הניתוח הוציאו אותו הרופאים וגילו שלא נגרם נזק משמעותי לאיברים הפנימיים. אחרי ימים אחדים בטיפול נמרץ הועברה תהילה למחלקה הכירורגית ובחלוף שבוע שוחררה מבית החולים להמשך החלמה בבית. לפחות מהבחינה הגופנית היא מתאוששת יפה. רק הנפש זקוקה לזמן החלמה ממושך. "עברו יותר משלושה שבועות", היא אומרת בשקט, "והכל רק נהיה קשה יותר. לא חשבתי שיהיה יותר קל, אבל גם לא חשבתי שיהיה יותר קשה. כל החיים התהפכו. אני צריכה להתרגל למציאות אחרת לגמרי, לסדר יום חדש, לימים מוזרים שבהם אני לא יכולה להתקשר לאבא ולדבר עם אמא. בגלל שהחופש התחיל, ובחופש גם ככה אין שגרה בבית, אנחנו אפילו לא מצליחים לחזור לאיזה סדר יום שהתחיל לפני הפיגוע. צריך לדאוג לטיפולים הרפואיים, לביקורים אצל אמא, לאחיות הקטנות שלי. צריך למצוא להן תעסוקה ולעזור להן. הן רוצות ללכת לים, לנשום אוויר, להרגיש את החופש. אז אני לוקחת אותן לבריכה, מנסה לשמח אותן, אבל הלב שלי כואב. היום יש יום הולדת לאחותי רינת. היא בת עשר. איך נחגוג לה בלי אבא ואמא? זה לא הגיוני".
אז תוותרו?
"לא. בשום אופן, נעשה לה משהו שמח".
ואמא?
"אמא כבר לא בסכנת חיים, אבל היא עדיין במצב לא טוב. החגורות הצילו את כולנו בהתהפכות, אבל היריות פגעו בה בחלק הגוף העליון. מחכה לה שיקום מורכב והדרך עוד ארוכה. סיפרנו לה על אבא, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה היא מבינה ומה היא יודעת. לפעמים היא אומרת לנו, אבא בעבודה, הוא עוד מעט יחזור הביתה. אז אני מספרת לה בעיקר על עצמי, מה עשיתי באותו יום, מה חדש".
את מדברת איתה על הפיגוע?
"לא. כי אני לא יודעת מה להגיד, מה יכביד עליה ואיך היא תגיב".
היא תלמידת אולפנה שמתגוררת עם משפחתה בעתניאל. אביה היה מנהל הישיבה ביישוב, וגם מנכ"ל ישיבת תורת שרגא בירושלים. אמה חַוי עבדה כמנהלת חשבונות במוסד החינוכי שניהל האב ועסקה בתרגום ספרים. שלושה מאחיה נשואים, שניים מהם כבר הורים. "בשבת שאחרי הפיגוע היינו צריכים לחגוג לסבתא זלדה יום הולדת 80", היא אומרת היום. "וכמו תמיד, אבא שלי אירגן את כל החגיגה ובין השאר הכין לסבתא סרטון. הרעיון היה ללוות אותה בכל תחנות חייה, אז אבא הסתובב איתה בשכונת ילדותה, שערי־חסד, בבית שבו גדלה וישנה עם אחותה, אמא של יוסי כהן, ראש המוסד, במיטה אחת. תמיד כשהיה מכין סרטונים ומצגות, הקפיד להשאיר את עצמו מאחורי הקלעים. מעולם לא חשף את עצמו, זה לא התאים לאופי שלו. אבל בסרט הזה, בפעם הראשונה, הוא ישב מול המצלמה ודיבר על סבתא ועל החשיבות של המשפחה המלוכדת ועל מסרים ערכיים שצריך להמשיך להעביר הלאה. וזה היה מאוד מוזר ויוצא דופן. כאילו הוא ידע משהו ורצה להכין אותנו".
חגגתם את יום ההולדת?
"כן. עם הרבה דמעות. אבל חגגנו, כי זה מה שאבא שלי היה רוצה".
דו־שיח בעיניים
הרב מיכאל מרק ז"ל, בן 46 במותו, מראשוני היישוב עתניאל ובן דודו של ראש המוסד יוסי כהן, החל לנהל את ישיבת ההסדר ביישוב בגיל 24. "אמרו לו, בוא תנסה באופן זמני, ומאז הוא שם", מחייכת בתו. "הוא היה איש חינוך בכל גופו ונפשו, ולכן כל כך התאים לתפקיד הזה. הוא היה מדבר עם התלמידים במשך שעות וכולם ידעו שאפשר לבוא אליו ולקבל הכוונה. זוגות צעירים התייעצו איתו על נושאים רוחניים ועל בעיות טכניות. הוא היה מאוד חכם ויצירתי ותמיד מצא זווית מעניינת לכל נושא. עד הפיגוע היו באים אלינו הביתה שלושה־ארבעה זוגות בשבוע לייעוץ".
לפני שעקרו לעתניאל, ב־93', התגוררו תקופה קצרה ביישוב מעון, "וגם שם אבא היה אחראי על ה'תלמוד תורה'" היא אומרת. "הילדים העריצו אותו. אמא שלי סיפרה שכשעזבנו את מעון, הם עשו הפגנה עם שלטים ודגלים וקשרו חוטים סביב הבית כדי שלא נעזוב. היה בו משהו מאוד כיפי ומגניב. הוא התלהב מכל דבר כמו ילד שקיבל סוכרייה ותמיד היה מלא רעיונות. בכל פעם שהיינו צריכים עזרה, באנו אליו: אבא, איזה רעיונות יש לך להדרכה בבני עקיבא? אבא, אנחנו צריכים להכין ארוחת ערב טובה, מה אתה מציע? והוא תמיד הפתיע וגרם לנו לאהוב את מה שהוא אומר ולהאמין בזה. הוא פשוט ידע איך לדבר לכל אחד, לקחת משהו הכי משעמם בעולם ולהפוך אותו להכי כיפי.
"החיבור שלו ושל אמא היה מדהים. היו ביניהם אהבה וכבוד שרק התעצמו עם השנים. אבא היה מגיע הביתה עם חיוך כזה, פותח את הדלת וישר: חַוי'לה, חיבוק ונשיקה. הוא היה אדם מאוד חם ומשפחתי. לא משנה מה כולם אמרו, אם אמא הייתה רוצה משהו אחר, היא הייתה הקובעת. אבא תמיד אמר, אצלנו בבית ההחלטות מתקבלות פה אחד — הפה של אמא. פעם הוא רצה לבנות בריכה בחצר. כבר הביא שלוש משאיות אדמה ליישר את הקרקע וכבר קיבל הצעת מחיר, ופתאום אמא החליטה לוותר על הבריכה. היא אמרה שזה מנקר עיניים. ומיד נגמר הסיפור. כשרצינו משהו מאבא, הוא היה אומר, תבקשו מאמא. אם היא מסכימה, גם אני מסכים. היו ביניהם הערכה והערצה הדדית. הם היו מנהלים שיחה שלמה בלי לדבר, רק במבטים. היינו מסתכלים עליהם מהצד ויודעים שעבר שם עכשיו דו־שיח שלם".
ספרי קצת על אמא.
"אמא היא אישה מאוד שקטה וענווה, וגם חכמה ומשכילה בצורה בלתי רגילה. תמיד יודעת להבין דברים ומצליחה לקרוא סיטואציות לפני כולם. יש לה סבלנות אינסופית אלינו. היא מסוגלת לעמוד בחדר כשעשרה ילדים פונים אליה, כל אחד מבקש משהו אחר, ולכל אחד היא עונה בנפרד ובנחת. זו יכולת מדהימה. כשחזרתי מבית הספר, הייתי נכנסת הביתה ובבית רעש, המון ילדים שצריכים משהו, ואמא יושבת עם אחד על שיעורי הבית, ותוך כדי מכינה לשני חביתה ולשלישי טוסט, ולבן הגדול מראה משהו במחשב והכל ביחד, בלי להתבלבל בין הבקשות. לזה אני הכי מתגעגעת היום. לרעש הזה שלנו, מול השקט הזה שלה".
ואבא?
"אבא היה טוטאלי. היינו הדבר הכי חשוב בחייו. למרות שעבד קשה בכמה משרות במקביל, תמיד מצא את הזמן בשבילנו. אם היינו מתקשרים אליו, היה מפסיק הכל כדי לענות לנו, ולא משנה אם בדיוק דיבר עם מיליונר שרוצה לתרום לישיבה או שהיה באמצע שיחה חשובה עם תלמיד. אנחנו היינו לפני כולם. והוא נתן לנו שמות חיבה קבועים: 'תילוש מותק', 'שלומי'לה אהוב', 'שירונת חמודה'. ולא רק פנים אל פנים, גם בהודעות כתובות. אם נתקעתי בשעות בעייתיות בטרמפיאדה, הוא היה מגיע לאסוף אותי. זמין תמיד, 24 שעות. לקראת הבת־מצווה שלי, הוא ישב איתי ערבים שלמים כדי להכין מצגת מושקעת, ושלושה חודשים לפני החגיגה כבר התחיל להכין איתי את הדרשה. באירוע עצמו הוא כל כך התרגש. בקטעים שהוא צילם אותי, שומעים את קולות הרקע שלו, שמח ומתלהב.
"לפני חצי שנה נשברה לי האצבע והייתי צריכה להגיע לבית חולים. אבא עזב הכל ובמשך שבוע הסיע אותי מהבית לבית החולים ומבית החולים לבית הספר. למרות שהיה עסוק, ביטל את כל התוכניות והפך לנהג שלי. בערבים, כשנשארתי בבית עם האחיות הקטנות שלי, הוא היה מטגן לנו שניצלים, מביא שוקולד ויושב ומדבר איתנו במשך שעות. אני לומדת התעמלות קרקע, והיה לו מאוד חשוב שאתמיד ואשקיע בזה, כמו בכל דבר בחיים, ולא משנה כמה החוג היה יקר ולאיזה תחרויות היה צריך להסיע אותי. הוא תמיד אמר, אל תוותרי ואל תתפשרי על פחות מהכי טוב, וכל מה שאת עושה, תילוש, תעשי עד הסוף".
איך הוא קיבל את החזרה בשאלה של אחיך יהושע?
"בצורה טבעית לגמרי. הוא אף פעם לא התייחס אליו אחרת ויהושע הרגיש בנוח לדבר איתו על הכל באופן פתוח. הוא ידע שגם אם אבא לא אוהב את הבחירה שלו, הוא תמיד כיבד אותה. אבא ואמא מאוד דרשו מעצמם, אבל במחשבה וביכולת לקבל דברים הם היו פתוחים מאוד".
לא קל לטפל בעשרה ילדים.
"אף פעם לא הרגשנו שחסרים לנו זמן או תשומת לב. אמא תמיד ידעה מה אנחנו צריכים ומצאה לכל ילד את הזמן והשעה שלו, לאחד רק להניח עליה את הראש ולשני לעשות נעים בגב, ואיתי, למשל, לדבר. היינו משפחה גדולה ושמחה. אם אחד הילדים נשאר בישיבה או התחתן ועזב את הבית, והיינו רק שישה ילדים לשבת, אבא היה אומר לאמא, תראי, חַוי, כמה השולחן קטן. כל דבר שעשה בשבילנו, הוא עשה בגדול. כשנסענו לחופש, הוא הזמין את הצימר הכי שווה. כשיצאנו לאכול, הוא בחר את המסעדה הכי טובה. כשהיה צריך לקנות לי טלפון, אבא חיפש לי את המכשיר הכי איכותי. שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שביום הפיגוע היינו בדרך לאמא שלו, סבתא שלי, להתארח אצלה בשבת כדי שלא תהיה לבד. והרי בתורה כתוב, 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', אז איך אבא שלי נרצח בגיל צעיר ודווקא בדרך לעשות מצוות כיבוד אם? חשבתי על זה הרבה, אבל אחר כך הבנתי שאריכות ימים זה לא בהכרח שתחיה 200 שנה, אלא שהימים שלך, כל יום בנפרד, יהיו ארוכים. הימים של אבא היו ארוכים מאוד, כל כך הרבה הוא הצליח לדחוף לתוכם. כל כך הרבה הוא הספיק. היה קם בארבע וחצי בבוקר והולך לישון מאוחר, וכל שעות היום היו ממוקדות ומנוצלות לדברים חשובים. בן הדוד שלו יוסי, ראש המוסד, אמר עליו בהספד שכשאמא הייתה בת 17, הוא בא אליו ואמר לו, אני מתכנן להציע לה נישואים. אז יוסי שאל אותו, למה אתה ממהר? ואבא אמר, חבל לוותר על כל יום שאפשר להספיק. אבא ידע לתעדף את הזמן שלו, ובסולם העדיפויות הזה, אנחנו היינו ראשונים".
פתאום התחילו יריות
הפיגוע התרחש ב־1 ביולי, בציר 60, סמוך לבית־חגי ולאדורה. "בבוקר הלכנו לקניות בבאר־שבע", נזכרת תהילה, "ובצהריים חזרנו הביתה, פרקנו את הסלים, התקלחנו, התלבשנו, אספנו את אחי פדיה מהבריכה ויצאנו לירושלים, לבית של סבתא זלדה. אני זוכרת שאמרנו את תפילת הדרך באוטו ואחר כך שמתי את האוזניות. בקושי התרחקנו מהבית, ופתאום התחילו יריות".
רכב ובו מחבלים פלסטינים עקף את המכונית המשפחתית ופתח לעברה באש כבדה. "שמעתי בום, ומיד אחר כך מטח של יריות", מספרת תהילה. "אמא צעקה, יורים! וכולם צעקו שצריך להתכופף, אז אני ופדיה התכופפנו, אבל אבא המשיך לנסוע. בתוך כמה שניות הרכב התהפך ואז הייתה דממה של כמה דקות. ואחר כך צעקתי. ניסיתי לדבר עם ההורים. היינו לכודים ברכב וחיפשנו טלפון, אבל לא הצלחנו להגיע אליו, ופתאום שמענו בעיטות וראינו ערבי שמנסה לפתוח את הדלתות ולהגיע אלינו".
פחדת שהוא המחבל?
"לא, כי למרות שהוא דיבר בערבית, הוא מאוד ניסה להרגיע אותנו וגם התאמץ לפתוח את הדלתות. בסוף הוא הצליח ועזר לנו לצאת החוצה. בתנועות הידיים הוא ניסה להגיד לנו שלא נפחד ולקח אותנו לרכב שלו. אחר כך שאלו אותי, לא פחדת שהוא יחטוף אותך? אבל אני ממש לא הייתי במצב של פחד אלא בהלם. באוטו הייתה אשתו של הערבי שעזר לנו, אחות במקצועה, שכל הזמן ניסתה להרגיע אותי והייתה מאוד חמה אלינו. בינתיים התחילה התקהלות של ערבים סביב הרכב. אמרתי לאישה שיש לי כדור בבטן, והיא אמרה לי ללחוץ על הפצע כדי לעצור את הדם".
הבנת שזה היה פיגוע?
"כבר בירייה הראשונה הבנתי הכל. לא הייתי מבולבלת. גם הייתי בטוחה שאבא ואמא נרצחו. רק במכונית של הפלסטינים שעזרו לנו שאלתי מה עם אבא ואמא, והאישה אמרה לי, אמא שלך בסדר. ואז הבנתי שאבא לא".
הרגשת כאב?
"הירייה בבטן לא כאבה לי בכלל. ראיתי שפדיה לא פצוע, שהוא בסדר. הוא כל הזמן אמר לי, תחזיקי מעמד, תחזיקי מעמד, ואני אמרתי לו, אני בסדר, רק תתקשר למישהו. כי אף אחד לא הגיע. רופא ערבי שעבר שם עצר את הרכב וניגש אלינו. אחר כך הוא סיפר שהיה בדרך לתפילה. הוא נתן לי מגבת כדי ללחוץ על הפצע ונתן לפדיה את הטלפון שלו כדי להזעיק עזרה. חמש דקות אחר כך הגיעו החיילים".
הרב מיכי מרק נלכד ברכב והוצא ממנו מחוסר הכרה, ללא דופק ונשימה. חובשי מד"א, בסיוע כוח רפואה של צה"ל, ניסו להעניק לו טיפול מציל חיים, אבל בתוך זמן קצר נאלצו לקבוע את מותו. האם חוי נפצעה קשה מהירי בפלג גופה העליון ופונתה לבית החולים הדסה עין־כרם בירושלים, כשהיא מורדמת ומונשמת. "הוציאו את אבא ואמא מהרכב. פדיה ראה שאמא מנסה לגעת בתחבושת שעל הראש וככה הוא ידע שהיא בחיים, אבל אני לא ראיתי את זה, וגם את אבא ראיתי רק מהצד. הגיעו ארבעה אמבולנסים. הראשון לקח את אמא כי היא הייתה הפצועה הקשה ביותר, השני לקח אותי והשלישי את פדיה. את אבא הביאו אחרון, בנפרד".
בבית החולים כבר המתינו לתהילה חלק מבני המשפחה. "היו המון רופאים מסביב", היא מספרת. "הפצע כבר התחיל לכאוב, אבל באופן סביר. בצילום אמרו שכנראה יש פגיעה במעיים ושצריך להיכנס לניתוח. גיסתי ליוותה אותי לשם, ואחרי כמה שעות התעוררתי בטיפול נמרץ".
הכדור חדר מהצד אל חלל הבטן, אבל הוצא מבלי שנגרם נזק משמעותי. כבר למחרת, בשבת בבוקר, הצליחה תהילה להתאושש במידה מספקת כדי לקבל מאחיה את בשורת האיוב על מות האב. "אבל אני כבר ידעתי שאבא נרצח", היא אומרת בדמעות. "כשהאחים שלי סיפרו, זה היה רק האישור הרשמי".
על הסיוע שקיבלו בשטח דווקא מפלסטינים, היא אומרת, "יד אחת אכזרית ויד שנייה מרחמת. אבא שלי האמין בטוב שבאנשים ותמיד אמר שהרוב רוצים לחיות בשלום. אני יודעת שלא כל הערבים טובים, ויש מחבלים ורוצחים, אבל צריך לתת יד למי שרוצה שלום ולטפל במי שרוצה מלחמה. בהלוויה היו אנשים שניסו לצעוק 'מוות לערבים', אבל ביקשנו מהם שלא יעשו את זה ויכבדו את המשפחה ואת זכרו של אבא, כי הקיצוניות לא הייתה הדרך שלו".
כמו חלום בלהות
השבת שאחרי הפיגוע הייתה ארוכה, איומה. "במוצאי שבת, לקראת ההלוויה של אבא, חילקו לכל הילדים פתק ועיפרון וביקשו שנכתוב לו הספד", אומרת תהילה. "ובהתחלה לא רציתי. הרגשתי שזה קשה מדי, וגם לא ידעתי אם בכלל אצליח להגיע להלוויה. אבל בבוקר אמרתי לרופאים שאני חייבת ללוות את אבא בדרכו האחרונה, והם נתנו אישור לשלוח אותי לשם באמבולנס על אלונקה. כשהגענו לבית העלמין, הרגשתי פתאום שאני חייבת לכתוב. הוצאתי את הנייר והעיפרון והכנתי לאבא הספד". אבל ברגע האמת הייתה חלשה מכדי לקרוא אותו, ודודתה עשתה זאת במקומה. "זה היה סיוט", תהילה אומרת ביובש על ההלוויה. "ממש כמו חלום בלהות".
רוב ימות השבעה עברו עליה בבית החולים. לקראת סיומה שוחררה הביתה. "היה מאוד מוזר להגיע מהשקט של בית החולים לבית שלי, ולגלות שהוא ממש לא הבית שלי. אנשים הפקיעו אותו. נכנסתי ולא ראיתי את המטבח והסלון אלא המון־המון אנשים. אז הייתי בחדר, עם חברות. לפעמים יצאתי וישבתי קצת עם האחים ועם סבתא, אבל בעיקרון הייתי צריכה את השקט שלי".
ואחיותייך הקטנות?
"הן קטנות מדי, בנות שמונה ועשר, ולכן היה חשוב להעסיק אותן בפעילויות של הסחת דעת. הביאו להן חיות, הלכו איתן לבריכה. תמיד הייתה איתן מישהי. ככה יכולתי להיות עם עצמי ולהתאבל. בשבעה, אמא הכי חסרה לי בבית, ובבית החולים אבא הכי חסר לי. חשבתי שאם הוא היה ניצל, הוא היה חזק בשביל כולם והיה הופך עולמות בשביל להבריא את אמא. ואם אמא הייתה יושבת איתנו בשבעה, זה היה מאוד מחזק אותנו. רק ביום האחרון לשבעה חשבתי שאם אמא הייתה איתנו בשבעה, יכול להיות שזה היה אפילו יותר קשה. כי היא הייתה כל כך קשורה לאבא ואי־אפשר בכלל לדמיין אותה בלעדיו.
"בכלל לא ברור לי מה יהיה בהמשך ואיך בכלל ממשיכים", היא אומרת בכאב. "אני חושבת על שבת, הזמן הכי משפחתי שלנו. אמא לומדת עם אבא, אבא מברך אותנו, ושניהם מתפנים מכל העיסוקים, כי מיום שישי ועד מוצאי שבת הזמן הוא קודש למשפחה, לא מתעסקים עם כלום חוץ מאשר עם הילדים. ללמוד איתנו, לדבר איתנו. לצחוק. לקרוא יחד. אני לא יודעת איך השבת תיראה בעתיד. אני יודעת איך השבתות שלנו היום. הן עצובות. קשה לי לחשוב על העתיד. אבא לא יהיה בחתונה שלי. הוא לא ילווה אותי לחופה. זה לא נתפס. זה לא הגיוני".
מה בכל זאת מנחם אותך?
"הידיעה שאבא שלי נרצח על קידוש השם. רק צדיקים גדולים זוכים למות על קידוש השם. וגם ההבנה שאבא שלי נרצח בגלל שהוא הציל אותי. זו תחושה חזקה של הכרת תודה. הייתה לי זכות לאבא כזה, גם אם לזמן קצר".
אנחנו כמו עוף החול
החיים חזקים מהכל, ומשפחת מרק מנסה לסגל לעצמה איזו שגרה סבירה. הילדים מלווים את האם במשמרות, לא עוזבים את מיטתה לרגע, ובין לבין נערכים להמשך. הגדולים והגדולות מתגייסים, וגם הדודים והמשפחה המורחבת. תהילה מנסה בעזרתם להשתלב בחייה החדשים. "מאוד קשה לי לנסוע בדרך שבה היה הפיגוע", היא אומרת בפשטות. "בהתחלה כשנסענו משם הכל חזר אליי, אז ביקשתי שנעשה עיקוף. אבל מאז התגברתי ואנחנו נוסעים בדרך הרגילה".
כשתגדלי, תמשיכי לגור בעתניאל?
"אני לא יודעת אם ארצה לגור כאן", היא אומרת בכנות. "אני מקווה שארצה, שלא אפחד. שלושה בתים לידנו גרה דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה על ידי מחבל בפתח ביתה. אבל גם כשזה קרה לה, זה לא הרגיש קשור אליי. הייתי עצובה מאוד, כי הכרתי אותה, אבל לא הרגשתי חוסר ביטחון בבית שלי. בעתניאל מכירים את השכול מקרוב. 12 אנשים נרצחו מהיישוב, ובכל זאת, עד הפיגוע לא פחדתי לגור פה. ברור שהייתי שמחה שמדינת ישראל תעשה יותר כדי שנרגיש בטוחים, אבל עתניאל זה הבית שלנו. והוא לא הפסיק להיות כזה, גם כשנכנסו לתוכו מחבלים".
אז אין בך פחד?
"יכול להיות שאני מפחדת, קצת, אבל אבא תמיד אמר שלכל כדור יש כתובת ושמי שצריך למות, ימות בתאונת דרכים, ליד השולחן בבית וגם בדרך לאמא שלו ביום שישי. אנחנו מאמינים שאם רוצים להשיג משהו, צריך להילחם עליו, ושדברים טובים לא מגיעים בקלות. יש לנו עם חזק שעבר פרעות ופוגרומים ושואה ופיגועים ומלחמות, וממשיך להתקדם ולהאמין שיהיה טוב. בדרך יש קשיים גדולים, אבל נתמודד איתם. זה קשה, זה כואב, אבל אנחנו משתדלים לא להישבר. אנחנו קמים ונופלים. בוכים ומנגבים את הדמעות. כמו עוף החול". •
