ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מירי נבו. "הדם יכול לעלות לי לראש. אני דרום אמריקאית, אבל נדיר שאני צועקת. זה לא הסטייל שלי
    7 ימים • 27.07.2016
    הקרנבל של מירי
    אולי זו האמהות המאוחרת ואולי דווקא עשר שנות טיפול פסיכולוגי שגרמו למגישת הספורט מירי נבו להבין שמותר לה להיות חלשה לפעמים. רגע לפני שהיא טסה לאולימפיאדת ריו, מספרת נבו על התקופה הקשה שהובילה לגירושיה, ההתאהבות הסוערת בבעלה הנוכחי והחשש מגיל 50 שאורב בפינה. וגם מגלה: כך הפסקתי לפחד ולמדתי להתרגש ולבכות
    איתי סגל | צילומים: עידו לביא

    יום ראשון הקרוב תארוז מירי נבו מזוודה גדולה ותמריא לריו דה־ז'נרו. כמו בארבע האולימפיאדות הקודמות, גם הפעם היא תשדר את התחרויות עבור כל מי שנוהג לצעוק על הטלוויזיה מה קיבינימט צריך לעשות כדי שישראל תחזור עם מדליה. נכון, זה לא הקרנבל המוכר של ריו, אבל עבור נבו זה קרנבל לא פחות מרגש. זה הרגע שבו הביזנס שלה הופך לפלז'ר. "אני חולת אולימפיאדות", היא נדלקת. "זו עבודה סופר־אינטנסיבית. לא ישנים, לא אוכלים, לא עושים כלום חוץ מלעבוד. אני תמיד חוזרת מאוד רזה מהאולימפיאדה".

     

    לפני שנבו תכתוב את ספר הדיאטה "איך לרדת במשקל בזמן שידור ריצת 100 מטר של אוסיין בולט", היא תצטרך להתמודד עם אתגר אחר: געגועים. בניגוד לאולימפיאדה הקודמת בלונדון, בברזיל היא תהיה לבד, בלי בעלה, ירון עיון, ובנם יונתן, היום בן שש. "מעולם לא נפרדתי מיונתן לתקופה כל כך ממושכת. גם לא מירון. מאוד־מאוד רציתי שהם יבואו, אבל ריו היא לא עיר שקל להתנהל בה, וזה כרוך בעלויות מטורפות".

     

     

    עם בעלה, ירון עיון. "גבר מבין עניין" | צילום: רועי חביב
    עם בעלה, ירון עיון. "גבר מבין עניין" | צילום: רועי חביב
     

    אז מה, פייס־טיים? סקייפ?

     

    "בנסיעות הקודמות זה רק עשה את זה יותר גרוע. כל פעם שיונתן היה מדבר איתי, הוא היה נורא מתוסכל מזה שהוא לא יכול לגעת, להיות איתי. השיחות הסתכמו ב'מתי את חוזרת?'"

     

    לא יהיה קשה לשדר עם הגעגוע?

     

    "מאוד, אבל זאת התשוקה שלי. אני לא יכולה לספור את הימים עד השידור הראשון. פעם בארבע שנים זה בסדר. בכל זאת, הוא לא נשאר לבד. חוץ מזה, יהיה ליונתן אוברדוז של אמא בטלוויזיה".

     

    עבור נבו, אוטוטו 49, ברזיל היא לא רק המדינה שמארחת את האולימפיאדה, אלא גם המקום שבו כמעט נולדה. משפחתה היגרה לשם מפולין לפני מלחמת העולם הראשונה. נבו נולדה בישראל כמירי טננבאום באחד מניסיונות המשפחה לעלות ארצה. היא דוברת פורטוגזית רהוטה, אבל את רוב ילדותה העבירה בכלל באיטליה. "אבא נשלח לפירנצה מטעם שירותי הביטחון בארץ. האחיות שלי ואני לא הבנו בדיוק מה הוא עושה. לקח הרבה שנים עד שסיפרו לנו שהוא לא באמת מהנדס בפיאט".

     

    זה בטח לא פשוט לגלות שאבא שלך הוא לא מה שחשבת.

     

     

    "אני מילדוֹת חסמב"ה, ספר חיי זה 'אורי' של אסתר שטרייט־וורצל, אז רק רציתי שיחזירו אותי לקום המדינה ולהילחם בפלמ"ח. רק בתיכון הבנתי שמסתתר משהו אחר מאחורי המהנדס. לא מזמן עשיתי בחינוכית את 'חדשות מהעבר', שעסקה במוסד ובכל מיני מבצעים. נורא רציתי להגיד שגם אבא שלי היה בהם, אבל אי־אפשר להגיד".

     

    כשהייתה בת חמש, משפחתה השתקעה בפתח־תקווה. בגיל 12 זכתה נבו באליפות ישראל בהתעמלות אמנותית. יש לה תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני באפידמיולוגיה ובריאות הציבור – עם דגש על רפואת ספורט, ובפגישה השנייה שלנו היא מספרת שהייתה בכיתת מחוננים. היא מציינת זאת כבדרך אגב, אבל אין בפרסונה של נבו שום אלמנט נונשלנטי. היא ודאי אחת המרואיינות הדרוכות ששוחחתי איתן. אחרי כ־30 שנה בביזנס, נבו מיישמת את התורה כולה: אין סיבה לקלקל את מה שלא שבור.

     

    אבל למרות שהיא לא אוהבת לאבד שליטה, פעמיים עיניה מתלחלחות בדמעות. סודקות את הפרסונה השמורה שלה. בפעם הראשונה – כשאנחנו מדברים על הגירושים מיועד נבו, המפיק המוזיקלי המיתולוגי שהכירה בימיה בלהקת מנגו, אחרי 19 שנים ביחד; ובפעם השנייה כשמדברים על ההחלטה לא להביא לעולם עוד ילד.

     

    "אני יודעת שזה יישמע לך כמו קלישאה, אבל אם יש שיעור שהבנתי בשנים האחרונות, זה לא לתת לפחד להשתלט עליי. במשבר הזוגי עם יועד הפחד ניהל אותי. אלה היו שנים מאוד־מאוד קשות. עד היום קשה לי לדבר על זה. אבל כן, פחדתי להתגרש".

     

    ממה בעיקר פחדת?

     

    "מלהיות לבד. פחדתי לא לחוות עוד פעם אהבה גדולה".

     

    השניים חיו כמה שנים על קו תל־אביב־לונדון, שבה החליט יועד להשתקע ולנסות את מזלו בתחום המוזיקלי, עד שהרימו ידיים. "אני רציתי להיות פה ויועד רצה להיות שם, והמרחק בינינו הלך וגדל. אבל הלב לא שיחרר. יועד הוא זה שהיו לו את הביצים לעשות את הקאט. אני לא הייתי מסוגלת לחתוך. הוא חשב שאני ארצה ילדים ועשה לשנינו שירות גדול".

     

    חייתם כמעט 20 שנה יחד בלי להביא ילדים.

    "היינו מאוד שקועים בקריירות שלנו והיו לנו חלומות גדולים. לונדון הייתה חלק מהחלום. ידענו שנעשה ילדים מתישהו, אבל זה לא בער לנו. למעשה, כשהתחלתי להרגיש שאני רוצה, הזוגיות כבר התחילה להתערער".

     

    ילד יכול לפעמים לתקן.

     

    "אמרתי לעצמי, אני לא עושה ילד במצב הזה, למרות שלא מעט חברות אמרו לי, 'לפחות שיהיה לך ילד'. חשבתי שזה לא מוסרי כלפי יועד, אבל בעיקר כלפי הילד".

     

    עשר שנות טיפול

     

    נבו לא תיכננה להתאהב שוב כל כך מהר. למעשה, הדבר היחיד שהיא תיכננה היה ילד, עם או בלי בן זוג. "רופא הנשים שלי נתן לי דדליין. כבר היה מישהו שאמור היה לעשות איתי הורות משותפת. ואז הכרתי את ירון".

     

    הם הכירו עשרה חודשים אחרי גירושיה, במסיבת יום הולדת משותפת לה ולחברתה הקרובה מיכל צפיר בחצר של אולפני זאזא, שהבעלים שלהם הוא ירון עיון. הקשר ביניהם, לדברי נבו, ניצת מיד.

     

    ירון ידע שילד הוא חלק מהעניין?

     

    "לא דיברנו על ילד אפילו לא מילה אחת. זה היה ברור. הסתכלתי לו בלבן של העיניים וידעתי שהוא מבין שאם הוא יוצא עם בחורה בת 40, בלי ילדים, הוא הולך לעשות ילדים. לא הייתי צריכה לנהל איתו שיחת 'יחסינו לאן'. ההתאהבות הייתה עצומה, התפוצצה לשנינו בהפתעה. חשבתי שאני הולכת לצאת עם בחור עם אופנוע גדול ולעשות קצת חיים. הוא כנראה חשב פחות או יותר אותו דבר. גם הוא רק לפני דקה יצא ממערכת יחסים ארוכה. הוא גבר מבין עניין, וזה היה מובן לשנינו".

     

    הוא היה כבר אב לשלוש בנות. נקודת פתיחה לא פשוטה.

     

    "נכנסתי לזוגיות הזו כשהייתי כבר אישה בוגרת. ראיתי חברות שלי מתגרשות וידעתי שאני לא מתכוונת לגרום לאף אחד להרגיש לא בנוח. התאהבתי בבנות מיד. הן חכמות ויפות. במובן הזה היה לי קל".

     

    אחרי שנה יחד, נבו הרתה. ממרחק השנים היא יודעת לתאר את חוויית האמהות כאתגר שיש לתרגל אותו כמו שיעורי בית. "לקח לי קצת זמן להתאהב בתפקיד. לא חיתלתי תינוק עד יונתן. לא אחיינים, לא ילדים של חברות. כלום. לא החזקתי חיתול. ירון, שכבר גידל שלוש בנות, ג'ינגל את יונתן כאילו כלום, בזמן שאני הייתי בהלם קרב ובכלל לא הבנתי מה הולך מסביבי.

     

    "הדבר היחיד שאני באמת מתחרטת עליו בחיים זה שיש לי רק ילד אחד. קשה לי להשלים עם זה. כשילדתי את יונתן הייתי בת 42. יש כאלה שאיך שהתינוק נולד, ישר מרגישות שהן רוצות עוד אחד. אני לא. רק כשהוא היה בן שלוש, הרגשתי שאני רוצה עוד ילד. ואז הלכנו לרופא, שנתן לנו את הסטטיסטיקה של הבעיות שעלולות להיות לתינוק בגלל הגיל שלנו, ולא רצינו לקחת סיכון. בסופו של דבר, חיים בבית הזה ארבעה ילדים בהרמוניה. הבנתי שאני צריכה להסתכל על החלק המלא ולא על החלק הריק".

     

    ובכל זאת, את מדברת על זה בדמעות.

     

    "בוודאי. אני חושבת שלעולם ועד העניין הזה יצבוט לי בלב".

     

    נשמע שאת עושה הרבה עבודה עצמית.

     

    "בטח. מאז המשבר הגדול עם יועד, אני באופן קבוע בטיפול. עברו עליי יותר מעשר שנים סוערות ומורכבות. הבנתי בטיפול שמותר לי להיות גם חלשה. שנים פחדתי להישען על חברות. בכלל, ההרגשה הייתה שאני צריכה להציג תדמית נורא מושלמת. הכל טוב אצלי".

     

    תדמית מושלמת בגלל הטלוויזיה, או כי ככה חונכת?

     

    "כנראה גם וגם. הטיפול שיחרר אותי מזה לגמרי. אף פעם לא העזתי להגיד, אני מפחדת, קשה לי, אין לי מושג מה עושים עכשיו. לפני עשר שנים שום דבר לא היה מביא אותי להתרגשות עד כדי דמעות. לא מול עיתונאי ולא בכלל. הכל היה מאוד מוחזק. זה נורא כיף שאפשר לשחרר את זה. אני חושבת שזה גם קשור לזוגיות עם ירון, ובוודאי לאמהות. יש איזה חדר שם בלב, חדר סודי כזה, שאתה מקבל את המפתח אליו רק כשאתה הופך להיות הורה. תמיד הייתי בן אדם מאוד רגיש, אבל היום אני נותנת דרור למקום הזה, דבר שלא העזתי לעשות קודם".

     

    תקרת הזכוכית

    כמעט 25 שנה שהיא חלק בלתי נפרד מערוץ הספורט. תחילה שידרה כל דבר שנתנו לה – השלימו לבד את ענף הספורט המופרך בעיניכם — ובהמשך הפכה, לצד אלי אילדיס, למגישת מהדורת הספורט המרכזית בישראל. השנים הראשונות לא היו פשוטות. נבו זוהתה אז בעיקר כ"הזמרת ההיא ממנגו", ועבדה קשה כדי לשכנע שהיא מסוגלת להבין לא פחות – לפעמים אפילו יותר – מכל הגברים הידענים שסביבה. היא לא נשברה ולא מיצמצה. לא כשפיני גרשון קרא לה מיידלע, ולא כשאברם גרנט שאל אם הכינה בעצמה את השאלות. "לקח שבע שנים לפחות עד שהרגשתי שזה כבר ממש יושב. כל פעם זה היה לשבור עוד תקרונת זכוכית ולעשות עוד איזה תפקיד שלא היה מקובל קודם שאישה תעשה אותו. הייתי צריכה לרוץ למרחקים ארוכים".

     

    יותר מכל פרויקט טלוויזיוני שלקחה בו חלק – סרטים תיעודיים, תוכנית בוקר, תוכנית בחינוכית – תפקידה הנוכחי הכי מזוהה איתה. בעבר סיפרה בסיפוק שהיא האישה שהכי הרבה גברים הלכו לישון איתה בלילה וקמו איתה בבוקר. היא נתפסת כמקצועית, רהוטה, אבל ממלכתית כחנוכייה. בעסק יצרי כמו ספורט, נבו לא ממהרת להרגיז אף אחד. "יש אנשים שלא חושבים שאני כזאת זהירה כמו שאתה חושב", הודפת נבו את הביקורת. "אני בן אדם מאוד דעתן. הדם יכול לעלות לי לראש. אני דרום אמריקאית, אבל אני ממש לא מקללת. נדיר שאני צועקת. אתה יכול להגיד דברים מאוד חזקים. אתה לא חייב להגיד אותם בצורה בוטה. זה לא הסטייל שלי".

     

    מה דעתך על פרשת מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית: כל האמצעים כשרים בדרך להישגים או שנחצה כאן קו אדום?

     

    "זה הענף שבאתי ממנו. אם ספציפית 'בעטה או לא בעטה', אני לא יודעת. לא הייתי נוכחת באירוע. ממה שאני יודעת, המאמנת הזאת מעולם לא פעלה פיזית נגד המתעמלות שלה. אבל ברור שיש התנהגות מאוד־מאוד קשוחה בענף ההתעמלות האמנותית, ולא רק בו. ספורט הישגי זה דבר קיצוני".

     

    יש הבדל בין קיצוני לאלים.

     

    "מה זה אלים? יש צעקות וקללות. אני לא חושבת שזה רצוי, אבל אני מכירה לא מעט מאמנים שהחניכים שלהם חוטפים על הראש מילים לא יפות שחבל על הזמן. גם אני חטפתי בתור מתעמלת: צעקות, קללות, כל מיני. אף אחד לא הכריח אותי לחזור לאולם. חזרתי לשם כי אהבתי את זה. אני מאוד מקווה שהדברים שצפו עכשיו הם לא המציאות. ואם כן, זה לא מקובל ודורש בירור. אני מקווה שימצאו את הדרך לעשות איזשהו סוג של שלום בית. יגמרו את האולימפיאדה, ואם צריך, ינקו את האורוות".

     

    הנה כמה קלישאות ספורט נפוצות: "לדרבי חוקים משלו", "הכדור הוא עגול" ו"הזוגיות של מירי נבו ואלי אילדיס". כמעט 18 שנה שהם מגישים יחד את "חדשות הספורט". בעולם שמתחדש בקצב מסחרר, בעידן רב־ערוצי שבו טאלנטים לא מתים, רק מתחלפים — היציבות הזאת אינה מובנת מאליה. "אנחנו הזוג הכי ותיק בטלוויזיה", מכריזה נבו. "היה לנו הרבה מזל. הרי לא בחרנו אחד את השני. לא הכרנו לפני כן. עברנו דרך, אלי ואני. היו גם פיצוצים".

     

      

    חברות נבחרת ישראל היום. "גם אני חטפתי" | צילום: אורן אהרוני
    חברות נבחרת ישראל היום. "גם אני חטפתי" | צילום: אורן אהרוני

     

    מאיזה סוג?

     

    "כשאלי הצטרף לערוץ, אני הייתי שם כבר כמה שנים. הייתי מאוד לוחמנית על המקום שלי".

     

    לוחמנות כפולה, אני מניח. גם של מגישה בהתהוות וגם של אישה בערוץ גברי.

     

    "ברור. מעבר לוויכוחים קלאסיים של טאלנטים, חלק מההסכם שלי היה לטוס פעם בשבועיים ללונדון, ליועד. מצד שני, מיקי חיימוביץ', אשתו של אלי, הגישה אז את החדשות וגם היא הייתה מאוד מחויבת. אתה יודע מה זה היה בשבילנו, לתאם יציאה לחופש? היינו רבים, זה היה מטורף".

     

     

    אילדיס. "קודים משלנו" | צילום: רמי זרנגר
    אילדיס. "קודים משלנו" | צילום: רמי זרנגר

     

    הייתם ברוגז פעם?

     

    "ממש ברוגז? אולי חמש דקות".

     

    עליתם לשידור כועסים?

     

    "בטח. גם זה קורה".

     

    ואז מה, עסקים כרגיל?

     

    "משחקים אותה. 18 שנה אנחנו חיים אחד את השני, על החיים האישיים שלנו, על המשברים האישיים שלנו, על השינויים המקצועיים שלנו, על הלחצים. היינו מוציאים דברים אחד על השני. בענייני החופש, אני ממש זוכרת אותנו מתווכחים ונורא כועסים על חוסר ההבנה ההדדי ועולים ככה לאוויר. זה לא כיף. הייתי לא קלה, אני מודה".

     

    באיזה אופן?

     

    "לא הייתי ותרנית גדולה. אני לא בן אדם עגול. אלי טוען שהלידה שינתה אותי. עיגלה אותי. פתאום הרבה דברים שהתעסקתי בהם הפכו להיות לא משמעותיים עבורי. אתה רוצה חופש, קח חופש. הכל כל כך הרבה יותר פשוט. היום אנחנו מסוגלים לנהל שיחה שלמה במהלך המהדורה בלי שאף אחד מסביב מבין מה קורה. אנחנו מדברים במבטים, בתנועות ידיים. יש לנו כל מיני קודים משלנו. אנחנו באמת חברים טובים".

     

    המתעמלת האמנותית נבו בנערותה
    המתעמלת האמנותית נבו בנערותה
     

     

    הרף של הגיל

    בשנה הבאה תהיה נבו בת 50, אבל "אני עוד לא שם. בוא נדבר על זה בשנה הבאה", היא מנסה לדפדף את השיחה הלאה ומנצלת את ההזדמנות לספר על הקמפיין שהיא מובילה לחברת תוספי התזונה "אלטמן".

     

    למה, בעצם, לא לדבר על הגיל?

     

    "אני בשיא העשייה, יש לי ילד בן שש. אין בכלל קשר בין הגיל הכרונולוגי ובין היומיום שלי".

     

    לנשים מבוגרות קשה יותר בטלוויזיה מאשר לגברים.

     

    "הרף של הגיל עלה. יש את אילנה דיין, מיקי חיימוביץ', אושרת קוטלר, רינה מצליח, דנה ויס. אני רואה את הקריירה שלי בטלוויזיה ומקווה שהגיל לא יהיה הסיבה שבגללה לא אשאר על המסך. אני בטוח אלחם בזה, לא במובן של לעשות ניתוחים וכאלה, אלא על שזאת לא תהיה הסיבה".

     

    היא מוכנה להישבע שאין לה שום תחושת מיצוי או שחיקה. גם כשהשתעשעה בעבר ברעיון להגיש אקטואליה, איכשהו הוא תמיד נזנח בסוף. "היו הצעות, אבל לא באמת הייתי מסוגלת לשחרר את ערוץ הספורט. הרבה יותר כיף להגיש ספורט. אני שומעת את זה לא מעט מאנשי אקטואליה, שבבטן בפנים הם היו מתים לעבוד בערוץ הספורט".

     

    ועדיין, אחרי מיליון שידורי ספורט, נבו נשארת גם הצלע השלישית של מנגו, ההרכב הנשי הכי מפורסם בישראל אחרי שוקולד מנטה מסטיק. בעבר סיפרה כי בתקופה ההיא לא חיה עם עצמה בשלום, ושלמרות ש"גרה בשינקין" הפך להמנון, מנגו הפכה אותה לאומללה. עם השנים היא מתבוננת לאחור בסלחנות. "פעם הייתי נבוכה, היו לי התנגדויות כלפי זה. היום אני גאה בזה. זו הייתה אבן דרך בעולם המוזיקה הישראלי, ברובד מסוים שלו. אתה עושה משהו בחיים שהטביע חותם".

     

    את חושבת לפעמים מה היה קורה אילו לא היית מפסיקה לשיר? אולי היית היום זמרת מצליחה.

     

    "מנגו הייתה הבחירה הראשונה המשמעותית שעשיתי בחיים, שלא הרגשתי בה מספיק אותנטית. לא היה לי טוב. מהר מאוד הבנתי שאני לא מזהה את עצמי. יכולתי לעשות מאה תקליטים, היה לי מפיק מוזיקלי בבית, אבל לא חשבתי שאני זמרת כזאת גדולה. לא חשבתי שאני ריטה. לא כתבתי שירים. זה הרגיש לי ריק. וגם היה לי קשה עם הסגנון הפופי הקליל של מנגו".

     

    אז אני מוחק את שאלת האיחוד שתיכננתי לשאול אותך.

     

    "אין לי מה לחפש שם. אני לא עושה דברים בשביל הקוריוז. התאחדנו לפני כמה שנים בסוג של 'חיים שכאלה', שעשו לצדי צרפתי. זה הספיק לי. מיציתי. נראה לי פתטי בגילי לעמוד ולשיר שירים של מנגו. אבל אם מישהו יפיל עליי מיליון דולר, אני אשיר את השירים של מנגו גם ברוורס".

     

    את חברת ילדות של מיכל צפיר, שבשנים האחרונות הפכה לגורו בריאות ומשכה הרבה אש. הרגשת צורך לגונן עליה?

     

    "חשתי צורך להגן עליה, בטח. אני יודעת שמיכל שם במלוא הכוונה. לאנשים פשוט קשה כשמישהו יוצא מהקובייה שבה סימנו אותו. מה פתאום הפסקת להיות כוכבת ילדים? למה הפסקת להיות שמנמנה? סליחה, מה את משתנה לנו? אנשים נלחצים משינויים. ראיתי את התהליך המאוד עמוק שהיא עברה. זה לא שהיא קמה בבוקר ואמרה, עכשיו אני אהיה רזה ואהפוך את זה לעסק".

     

    צפיר. "חשתי צורך להגן עליה" | צילום: דנה קופל
    צפיר. "חשתי צורך להגן עליה" | צילום: דנה קופל
     

    סימולציה בפארק

    במונחים טלוויזיוניים, מתגאה נבו, זו הפעם הראשונה שערוץ הספורט מחזיק את זכויות השידור על האולימפיאדה וצפוי לשדר יותר מאלף שעות. לשם השוואה, באולימפיאדה הקודמת שידר ערוץ 1, אז בעל הזכויות, כ־200 שעות של שידור חי.

     

    מה הסיכוי לחזור עם מדליות?

     

    "אם נחזור עם מדליה אחת, זה יהיה אושר גדול".

     

    יש לך הימור איזו?

     

    "לא מהמרת. אני יודעת איפה אני רוצה שיהיו המדליות: בג'ודו ובהתעמלות, איפה שאני משדרת".

     

    את כבר עובדת על שאגת הניצחון?

     

    "קצת, כן. אתה יודע, שדרנים מדמיינים את הרגע הזה. יורם ארבל יספר לך ש'ככה לא בונים חומה' לא נפלט לו בספונטניות. זה דברים שאתה מתרגל. אני, למשל, עושה סימולציות כשאני רצה בפארק. אני חושבת, 'אם ייצא לי לשדר זכייה, מה אני אגיד'".

     

    נו, תעשי לי ספוילר.

     

    "איזה ספוילר? הייתה לי מין חזרה גנרלית באליפות אירופה בהתעמלות אמנותית עכשיו. לא ציפיתי שהן יזכו בזהב. כל כך התרגשתי, שפשוט כמעט התחלתי לבכות. הייתי צריכה לסגור את המיקרופון, לנשום ולהגיד, 'את לא בוכה עכשיו בשידור. אין מצב שאת כזאת פתטית'".

     

    נראה לי שבשביל מדליה מותר להיות פתטיים.

     

    "הופתעתי. הרגע שטף אותי רגשית יותר ממה שחשבתי. אמרתי לך, היום אני כבר משחררת רגשות כאילו כלום. אז כן, אני חושבת על מה שיהיה והלוואי שאבכה קצת". •

     


    פרסום ראשון: 27.07.16 , 15:43