עבודה עברית

זה קרה באחד מהבקרים של תחילת שנת 2009.

מורן עוז, צעיר ירושלמי ללא עבר פלילי, אז בן 26, עסק באותה תקופה בניהול מרכז שירות לקוחות בהר חוצבים. אלא שבאותו יום הוא מצא עצמו לפתע בלב ים הרחק מחופי הפיליפינים, מביט בתדהמה לעבר שלושת האנשים שניצבו על סיפון היאכטה שמסיפונה הושלך לפני שניות אחדות. עד לפני דקה הוא האמין שהם שותפיו של הבוס שלו, אבל עכשיו עוז הביט בחלחלה כיצד אחד מהם אוחז בנשק ומתחיל לירות מסביבו. נתזי המים שנוצרו עם פגיעת הקליעים באוקיינוס הלכו והתקרבו אליו. "הכדורים האלה היו בשביל הכרישים", הכריז לעברו אחד מהאנשים שעל היאכטה, "הכדורים הבאים יהיו בשבילך". אחד מהם אחז בטלפון לווייני. "אתה גונב מפול", אמר לעוז, "אתה צריך להגיד לנו איפה שמת את הכסף".

עוז המבוהל ניסה לשכנע את האנשים, שאין לו מושג על מה הם מדברים: "יש לכם טעות. אם הייתי עושה משהו, הייתי מספר לפול".

את הסיפור המטורף הזה, שנראה כאילו נלקח מסרטי מאפיה הוליוודיים, סיפר פרקליטו של עוז לכתב המגזין האינטרנטי היוקרתי "אטביסט". עוז עצמו נמצא בימים אלה במעצר בית במיניאפוליס שבארה"ב, ומתמודד שם עם כתב אישום חמור בגין מכירת תרופות בניגוד לחוק.

אבל כיצד הגיע עוז, ילד טוב ירושלים, למצב שכדורים שורקים סביבו בלב ים בפיליפינים? איך הפך הג'וב הסולידי שלו במרכז שירות הלקוחות לכתב אישום קשה בארה"ב, שעלול להסתיים במאסר כבד?

כל התשובות מובילות לאותו "פול" שהזכירו האנשים על האונייה, או בשמו המלא — פול קלדר לה־רו. מדובר בדמות מסתורית, רבת־עוצמה ומפחידה, והיו מי שהעידו עליו כי "הוא הפושע האכזרי והשטני ביותר שנתקלתי בו אי פעם. אין שום דבר שהאיש הזה לא יעשה".

במשך שנים ארוכות הופיע פול לה־רו ברשימת היעדים המודיעיניים המבוקשים ביותר על ידי הרשויות בארה"ב. הוא תפס שם מקום של כבוד לצד פושעים בכירים אחרים, כמו ברון הסמים המקסיקני "אל צ'אפו". קרטל הפשע של פול לה־רו היה חובק עולם, ועל פי הרשויות האמריקאיות וכתבות בעיתונות העולמית, כלל בין השאר מכירת מערכות טילים לאיראן, הברחת מאות טונות של קוקאין מאקוודור לאוסטרליה, חימוש מיליציות בסומליה והברחת זהב ממערב אפריקה. אחד ממיזמי הפשע הגדולים של לה־רו היה מרכז למכירת תרופות ללא רישיון שפעל גם מהארץ, אבל בכך לא מסתיים הרומן של לה־רו עם ישראל: בהרבה מאוד מעסקיו ברחבי העולם שילב לה־רו ישראלים, רבים מהם בוגרי יחידות מובחרות, שהתפתו לסכומי הכסף האדירים שהציע להם. חלקם לא הבינו בהתחלה שמדובר בעסקים לא חוקיים, וכשהבינו, היה לעיתים כבר מאוחר מדי.

"ידיעות אחרונות" משרטט את דמותו של הארכי־גנגסטר פול לה־רו — ומביא את סיפורם של הישראלים שמצאו עצמם מסובכים יחד איתו.

גופה רקובה בטונגה

רודזיה הדרומית (היום זימבבואה), ערב חג המולד 1972. התינוק פול קלדר לה־רו מגיח לעולם. אשתו לשעבר, מישל, סיפרה לעיתון "The Australian" — שהקדיש 15 חודשים לתחקיר מקיף על לה־רו — כי משפחתו עברה לדרום־אפריקה כשהיה בן 11. הוא היה ילד חנון שלא סיים אפילו תיכון, אבל הפך לאשף מחשבים אמיתי. את מישל הכיר בלונדון ב־1994. שנה לאחר מכן עבר הזוג לאוסטרליה והתחתן. הנישואים החזיקו מעמד חמש שנים.

בינתיים עבד לה־רו יום ולילה וכתב תוכנת הצפנה בשם E4M. ההצלחה הייתה מדהימה: לה־רו למעשה המציא "כספת דיגיטלית" שנועלת את המחשב האישי והופכת אותו לכמעט בלתי פריץ. התוכנה הקדימה בהרבה את כל מה שהיה אז בתחום אבטחת המידע. לה־רו העלה אותה לאינטרנט בחינם והרס לסוכנויות מודיעין בכל העולם את מצב הרוח.

עם השנים שודרג הקוד המקורי לתוכנה שנקראת TrueCrypt, והפכה לצעצוע החביב על אנשי אל־קאעידה ודאעש. לה־רו טוען שאין לו יד בדבר. אדוארד סנודן, מדליף סודות ה־NSA, אמר ששירותי המודיעין המערביים לא יכולים לפרוץ את TrueCrypt. לה־רו הפך למיתוס בעולם הסייבר, אבל דרכו למרכז הפשע העולמי הייתה עדיין ארוכה.

לטענת השלטונות האמריקאיים, הצעד הבא היה כשלה־רו הקים חברה לגיטימית, שענתה לשם "RX בע"מ", ואתר אינטרנט לגיטימי פחות, שהחל למכור תרופות באופן לא חוקי. מרכז שירות הלקוחות של החברה פעל מישראל, אבל המרשמים ניתנו על ידי רופאים אמריקאים, והתרופות סופקו מבתי מרקחת ברחבי אמריקה.

בארה"ב, סחר לא חוקי בתרופות נחשב לעבירה חמורה, וכאשר סוכני ה־DEA במינסוטה החלו לחקור, הובילו אותם העקבות לבית מרקחת בשיקגו, שם התגלו מאות חבילות עם תרופות מרשם מוכנות למסירה. אז התברר כי ל־RX היו מיליוני לקוחות ובבית המשפט במינסוטה נטען שהחברה גילגלה כ־200 מיליון דולר בשנה.

עצי קאורי נדירים. לפי המגזין "וייס", לה־רו שלח ישראלי לארגן כריתת קאורי, אבל התוכנית לא יצאה אל הפועל

ב־2007 החלו סוף־סוף האמריקאים לבדוק את החברה הזו קצת יותר מקרוב, וכך נפתח מצוד של חמש שנים אחרי לה־רו. אנשי החוק האמריקאים עוד לא קלטו אחרי מי הם רודפים, אבל ב־2009 כבר התנהלו העסקים של לה־רו מסומליה ועד צפון־קוריאה. האיש עצמו נשאר בגדר תעלומה הרבה מאוד זמן, עד שהסוכנים הצליחו לעלות על מספרי הטלפון שלו, וגילו כי הוא כבר מזמן לא רק מוכר מרשמים באינטרנט. לדברי ה"סטאר טריביון" ממינסוטה, כחלק מהחקירה צותת ה־DEA לשיחות של עוז ושל מנהל נוסף במרכזי השירות בישראל בשם אלון ברקמן. על פי כתב האישום שהוגש נגדו בארה"ב, ברקמן ניהל את תשתית האינטרנט והלוגיסטיקה של החברה. אבל בשלב זה, האמריקאים עדיין לא עלו על המיקום של לה־רו עצמו.

כלי תקשורת בחו"ל דיווחו כי ב־2009 רכש לה־רו בטורקיה ספינת מטען, ששייטה בין אפריקה לאינדונזיה והעמיסה ארגזי רובי סער בשווי שני מיליון דולר. מאינדונזיה הפליגה הספינה לפיליפינים, אולם שם נתפסה. לפני שפקידי מכס פשטו עליה, הצליח הקפטן הבריטי שלה, ברוס ג'ונס, להימלט. מאוחר יותר הסגיר את עצמו וביקש להתקבל לתוכנית להגנת עדים, אבל נדחה. הוא נורה למוות על ידי רוכב אופנוע בדיוק כשחברי צוות הספינה החלו לעמוד למשפט. האמריקאים אכן חשדו ששוב מדובר בלה־רו, אבל עדיין לא הצליחו לחבר את הנקודות, למרות שהקדישו משאבים אדירים לתפיסתו.

ב־2011 נתקלו החוקרים בדוח מועצת הביטחון של האו"ם, לא פחות, שקשר את לה־רו לחימוש של מיליציה סומלית. על פי הדוח, חברה ליבוא משאיות שהקים בהונג־קונג רכשה כמויות עצומות של נשק, כולל מקלעי נ"מ. ועדיין, איכשהו, לאף אחד לא היה מושג איפה האיש עצמו.

צילום : ידיעות אחרונות

צילום : ידיעות אחרונות

ואז, בתחילת 2012, לה־רו סוף־סוף עשה טעות אחת קטנה.

הוא זוהה במצלמת מעקב בנמל התעופה של ריו דה־ז'נרו. זו הייתה אחת התמונות היחידות שלו: איש רחב ממדים בחולצת פולו כחולה, עם זיפי זקן ושיער בלונדיני מחומצן.

בקיץ 2012 אירגן לה־רו הפלגה של יאכטה מאקוודור לאוסטרליה, כשבבטנה 200 ק"ג קוקאין. האמריקאים והאוסטרלים עקבו אחרי היאכטה, אבל לפתע היא נעלמה. בסוף ספטמבר היא נמצאה תקועה על שונית נידחת מול טונגה (ממלכה בין הוואי לניו־זילנד), כשעליה גופת אזרח סלובקי וכמויות אדירות של קוקאין. הגופה הייתה במצב של התפוררות מוחלטת, עד שאי־אפשר היה לגלות את סיבת המוות.

הדרכון של פול לה־רו, כפי שצולם ברשם החברות בישראל. "יום אחד, 'פוף' — הוא נעלם"

על פי כתבי האישום שהוגשו לבתי המשפט הפדרליים בניו־יורק ומינסוטה, בשנת 2012 הצליחו האמריקאים, באמצעות תרגיל עוקץ מתוחכם, ללכוד את לה־רו. התרגיל נפתח בפגישה של לה־רו עם מתווך בגורד שחקים בריו דה־ז'נרו במאי 2012, כביכול לצורך משא ומתן על עסקת מכירת קריסטל־מת' טהור. כשטס לה־רו לליבריה להמשך ה"משא ומתן", נעצר על ידי שוטר מקומי בנמל התעופה. אז גם התברר לו שה"מתווך" פיתה אותו להגיע לליבריה, מדינה שחתומה על הסכם הסגרה עם ארה"ב. "שיהיה לכם ברור שאני לא משתף פעולה", אמר לסוכנים האמריקאים. אבל זו הייתה הבטחה שהחזיקה מעמד זמן קצר מאוד.

שלטונות ארה"ב חתמו עם לה־רו על הסכם חשאי. למרות שהפיכת חשוד למודיע היא עסקה שגרתית למדי, בדרך כלל מדובר בעבריינים שמלשינים על הבוס שלהם, לא בראש הרשת שמספק מידע על פעילים תחתיו.

בדיון שנערך בבית המשפט במינסוטה במארס השנה, טען לה־רו כי תמורת שיתוף הפעולה שלו לא ניתן לו דבר, אלא רק הבטחה של השלטונות ש"יודיעו לבית המשפט לפני מתן גזר הדין אם המידע שנתתי היה אמין והועיל בחקירות". כך או כך, מהדיון עולה כי היעד מספר 1 בארה"ב הגיע למצב שבו הפך למודיע של האמריקאים, כזה שעוזר להם להפיל את אנשיו לשעבר, בהם רוצחים שכירים, סוחרי סמים, סוחרי נשק, מלביני כספים ועוד חיילים בצבא הפשע של פול לה־רו. עכשיו הם נופלים כמו זבובים בזה אחר זה, והרשימה כוללת גם לא מעט ישראלים.

קומבינת המרשמים

אחד מהישראלים האלה, שלטענת האמריקאים שימש בתפקיד בכיר במיזם מרשמי התרופות של לה־רו, היה מורן עוז. "אני מבקש לספר לבית המשפט מיהו מורן עוז", פנה עורך דינו של עוז לבית המשפט במינסוטה בדיון שנערך בעניינו. "עוז הוא בן 32, נשוי ואב לשלוש ילדות. כל חייו הוא התגורר בירושלים, שם הוא בנה את ביתו. הוא סיים את לימודי התיכון ושירת במשך ארבע שנים בצה"ל. ב־2005, זמן קצר לאחר שחרורו, הוא התחיל לעבוד בעסק הזה שבגינו הוא מואשם היום".

"הוא היה מסוג הילדים שכולם רוצים להיות כמוהם", סיפר לכתב של ה"אטביסט" חבר של עוז, שחשש להזדהות בשמו, "מסוג הילדים האלה שיכולים להבריז מבית הספר ואז להגיע למבחן ולקבל 100. בפברואר 2005, אחרי שסיים את הלימודים והצבא, הוא ביקר את הדוד שלו בניו־יורק וחיפש מה לעשות עם עצמו. חבר אחר התקשר אליו ואמר לו שבדיוק גיסו פתח חברה בישראל ומחפש עובדים. הדרישות היחידות היו שליטה באנגלית והבנה בסיסית במחשבים. עוז חזר לישראל ולקח את העבודה".

העבודה של עוז, כך התברר, הייתה במרכז שירות לקוחות של RX בע"מ, שמכרה תרופות מרשם לאמריקאים דרך האינטרנט. השכר: כ־10,000 דולר בחודש. על פי כתב האישום שהוגש נגד עוז בארה"ב, השיטה פעלה כך: אמריקאים שהיו מעוניינים לרכוש תרופה דרך האינטרנט היו ממלאים שאלון רפואי, מבלי להיפגש כלל עם רופא. בשאלון הם היו מספרים על ההיסטוריה הרפואית שלהם ועל הסימפטומים ומבקשים תרופה. השאלון היה מועבר לרופאים או ל"אנשים שהציגו את עצמם כרופאים" בארה"ב. הרופאים היו מעניקים את המרשמים בהתבסס על השאלונים הרפואיים, ועל כל מרשם קיבלו עמלה.

השלב הבא, כך נטען, היה העברת המרשמים לבתי מרקחת בארה"ב, שגם הם עבדו עבור RX. הרוקחים, שהיו מקבלים מאות ואף אלפי מרשמים בחודש, היו שולחים את התרופות באמצעות שליח לביתם של הלקוחות. לצידו של עוז נאשמים גם ישראלים נוספים, וכן רופאים ורוקחים אמריקאים.

בקרבתו של עוז טוענים, כי הוא היה סבור שמדובר בפרקטיקה חוקית לגמרי. "לנו היה ברור שאין בעיה חוקית עם העיסוק הזה", אומר אביו של עוז ל"ידיעות אחרונות". "יש פה רופא לגיטימי, בית מרקחת לגיטימי, וזה עבד הרבה שנים".

"זה לא היה תמים"

חוקי או לא, בית המשפט בארה"ב יכריע. שלב ההוכחות במשפטו של עוז ייפתח בפברואר 2017. על כל פנים, מעדויות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות" עולה כי ההתנהלות במרכז השירות הישראלי הייתה לעיתים מוזרה למדי, בלשון המעטה.

על פי העדויות, עובדים במרכזי שירות הלקוחות של החברה בירושלים ומאוחר יותר בתל־אביב התבקשו להציג את עצמם כאילו הם פועלים מארה"ב, וכן התבקשו לאמץ שמות פיקטיביים, שיישמעו כשמות אמריקאיים: "הגעתי לראיון עבודה במרכז שירות הלקוחות בהר חוצבים", מספר שלמה (שם בדוי). "ראיין אותי אלון ברקמן (כאמור, מנהל נוסף בחברה, שנגדו הוגש כתב אישום בארה"ב אך עד עתה לא אותר על ידי השלטונות שם). הראיון היה באנגלית, כי הוא רצה לברר שהאנגלית שלי מספיק טובה כדי לתת שירות לקוחות.

"בסוף הראיון הוא אמר לי שמעכשיו השם שלי טום וביקש שאם ישאלו מאיפה אני, אגיד שאני מדבר ממרכז שירות הלקוחות בסן־פרנסיסקו. היה מרכז שירות לקוחות נוסף בתל־אביב, וכשהעברתי את השיחות לשם הייתי אומר ללקוחות, 'אני מעביר אתכם למרכז שירות הלקוחות בניו־יורק'.

"אני לא יודע אם מנהלים בחברה היו מודעים לכך שהם עושים מעשים לא חוקיים, אבל זה לא היה תמים במאה אחוז. האווירה הייתה שלא שואלים שאלות. כשניסיתי להבין למה יש מרכז שירות לקוחות בישראל שמוכר תרופות לאמריקאים, אמרו לי, 'עזוב. תמשיך לעבוד'".

כמו "שלמה", שהשתמש בשם טום, גם לעוז היה שם אמריקאי, הכינוי שלו היה "רון מרטין", ולברקמן קראו "אלן ברקמן". באחת משיחות הטלפון שהקליטו האמריקאים נשמע ישראלי נוסף אומר למישהו ספק בצחוק, ספק ברצינות: "יש לי כל כך הרבה שמות, שכבר שכחתי מה השם האמיתי שלי".

אגב, חלק מהעובדים הישראלים לא עבדו ישירות בחברת RX, אלא בחברות ישראליות, שתפקידן היה לנהל את שירות הלקוחות של RX. מפתיע לגלות שהבעלות על אחת החברות הללו רשומה עד היום בישראל על השם "לירוקס פאול", שהוא למעשה תרגום משובש של פקיד ברשם החברות הישראלי לשם "פול לה־רו". למרבה התדהמה, לה־רו, שנהג להשתמש בדרכונים פיקטיביים ובאנשי קש, רשם את החברה בישראל דווקא על שמו האמיתי והשתמש גם בדרכונו לצורך הרישום.

אני הבוס מעכשיו

כאשר מורן עוז ואלון ברקמן התקבלו ל־RX, נאמר להם שהחברה היא בבעלות של שני אנשי עסקים ישראלים, אבל הבעלים עצמם נהגו לומר שיש להם שותף "שקט" נוסף. על פי התחקיר ב"אטביסט", "יום אחד בסתיו 2007 קפצה במסך המחשב של עוז הודעה ובה היה כתוב: 'אני הבוס שלך מעכשיו'. הבוס החדש התברר כפול לה־רו. לא היו שום התנצלויות ושום הסברים, פשוט הודעה: 'מעכשיו והלאה אתם מדווחים לי'. כתב הבוס החדש. בהתחלה, העסק התנהל אותו הדבר... (לה־רו) לא התבדח ולא שאל אף פעם שאלות על החיים הפרטיים של העובדים שלו".

חיזוק לציטוטים ב"אטביסט" מספק "מנשה" (שם בדוי), עובד לשעבר של RX: "היה לי כל הזמן ברור שמלבד אלון (ברקמן) ומורן (עוז) יש עוד אנשים שקשורים בחברה. לדוגמה, הייתי צריך להעביר דיווח מדויק בכתב מה עשיתי כל יום, לאדם שלא ידעתי את שמו והוא רק כונה 'the manager'. הדמות הזאת הייתה דמות חשובה מאוד בחיי החברה.

"יום אחד עשיתי איזו טעות בעבודה, שקשורה לביטחון מידע, ואלון קיבל שיחה ממש עצבנית מחו"ל. הוא ניסה להסביר לאדם מהצד השני למה עשיתי מה שעשיתי, והאיש רתח. אחר כך הוא אמר לי: 'קח. דבר עם פול. תסביר לו'. האיש, שהזדהה כפול, שאל אותי כמה שאלות. היה נראה שהוא מבין טוב במחשבים. הסברתי לו והוא הבין. מזל שזה נגמר ככה (צוחק). כמה שנים מאוחר יותר הבנתי שכשפול מתעצבן על אנשים, הוא יכול פשוט לרצוח אותם".

כמה חודשים לאחר שלה־רו הודיע על הפיכתו לבוס החדש, הוא מסר לעוז וברקמן שהוא רוצה להיפגש איתם אישית במנילה. על פי ה"אטביסט", השניים הרגישו כאילו הם נמצאים בחלום: הם הוטסו במחלקה ראשונה למנילה דרך הונג־קונג, ונהג אסף אותם מנמל התעופה אל מלון מפואר סמוך לבית כנסת. הם פגשו את לה־רו ב"הארד רוק קפה" במרכז עסקים יוקרתי במנילה. "היהודים האלה לא יכולים לאכול את זה", התבדח לה־רו עם המלצר, שהגיש מאכלים לא כשרים, "תביא להם רק צ'יפס". לה־רו התרשם כנראה לחיוב ובשנת 2008 הוא קרא שוב לעוז ולברקמן ואמר להם שהוא רוצה לפתוח את מרכז השירות הנוסף בתל־אביב.

המרכז נפתח בקומה ה־11 בבית הדר דפנה, בשדרות שאול המלך 39, בבניין שמאכלס, לא פחות ולא יותר, גם משרדים של פרקליטות מחוז תל־אביב והרשות להלבנת הון. כדי לכסות את ההוצאות של שני מרכזי השירות העביר לה־רו מדי חודש 300 אלף דולר מחשבון בנק בהונג־קונג.

יריות בלב ים

על פי הפרסומים, בשנת 2009 החל עוז לגלגל רעיון של פתיחת עסק משלו בתחום התרופות. עוז שיתף בתוכניתו ישראלי נוסף שעבד אף הוא עבור לה־רו. זמן קצר אחר כך קיבל עוז שיחת טלפון מלה־רו, שאמר לו שיש לו שותפים ברזילאים חדשים, ושהוא מעוניין שברקמן ועוז יגיעו לפיליפינים לפגוש אותם. כשהם הגיעו אמר לה־רו לעוז: "אלון צריך לטפל פה באיזה עניין. אתה תבוא איתי".

לה־רו אמר לעוז שהוא רוצה שיצטרף לשיט עם השותפים הברזילאים החדשים, כדי לבדוק אתר חדש להקמת מרכז שירות באי סמוך לפיליפינים. כל העניין היה נראה לעוז מוזר, אבל לא הייתה לו כל כך ברירה. כשהגיע לרציף, פגשו אותו שלושה אנשים. עוז עלה לסירה ולאחר כחצי שעה, כשהתרחקו מהחוף, ניגש אחד מהברזילאים לעוז ופשוט דחף אותו מהסירה.

על פי המתואר ב"אטביסט", עוז חשב שאולי מדובר בטעות: הוא ראה שהיאכטה חוזרת וציפה שיחלצו אותו, אבל פתאום שם לב שאחד מהם מחזיק רובה ומתחיל לירות לעברו: "אנחנו יודעים שאתה גונב מלה־רו", אמר לו היורה. "אם לא תגיד לנו איפה הכסף, נהרוג אותך". בהתחלה עוז לא הבין במה מדובר. בהמשך התברר לו שהרעיון העסקי החדש שלו הגיע לאוזניו של לה־רו וגרם לו לחשוד בו שהוא גונב כסף. "אם הייתי מוציא את התוכנית לפועל הייתי אומר לפול. בחיים לא הייתי עושה משהו מאחורי הגב שלו", צעק לברזילאים.

יכול להיות שהברזילאים לא התכוונו אף פעם להרוג את עוז, או שעוז באמת הצליח לשכנע אותם, אבל בסופו של דבר הם הוציאו אותו מהמים. כשלה־רו הגיע לאסוף אותו, הטיח בו עוז דברים קשים, אלא שלה־רו היתמם ואמר שאין לו קשר לתקרית. אבל לפני שעוז עלה למטוס הזהיר אותו לה־רו: "אם אתה חושב לסגור את מרכזי השירות בישראל, הייתי מציע לך לא להתעסק עם החבר'ה הברזילאים האלה. הם ימצאו אותך. אני ממש מציע לך לא להיכנס לפניקה ולא לעשות שטויות".

איך צעיר נורמטיבי כמו עוז המשיך לעבוד עם לה־רו אחרי אירוע כזה? התשובה לשאלה הזאת תהיה כנראה קו ההגנה של עוז: הוא פשוט פחד לעזוב את העבודה, יטענו בוודאי פרקליטיו. הוא פחד, שאם הוא יעזוב יפגעו בו או בבני משפחתו. הוא עשה את כל מה שעשה תחת לחץ ותחת איומים.

ספינת הנשק שנתפסה בדרך לפיליפינים. הקפטן נורה לפני שהצליח להעיד | צילום: רויטרס

אחרי התקרית בפיליפינים חזר עוז לארץ, כשהאזהרה של לה־רו מהדהדת באוזניו. אנשים שהכירו אותו מקרוב סיפרו שמצב רוחו השתנה ושהוא הפך למסוגר. הוא לא סיפר על טבילת האש בפיליפינים, אבל כששאלו אותו על לה־רו, הוא רק אמר בטון עצוב: "אני לא חושב שאני צריך לעבוד איתו יותר".

ב־2011 החלו עסקי התרופות של לה־רו להידרדר. השלטונות בארה"ב הכריזו על אחת התרופות העיקריות ש־RX מכרה כבלתי חוקית להפצה. כשליש מעסקי החברה נמחקו. לה־רו החליט לסגור את פעילות החברה בארץ ולהעבירה לפיליפינים.

התשלומים לעובדי מרכזי השירות, שהיו מגיעים בדרך כלל מהונג־קונג, החלו לזרום מחשבונות אחרים בעולם, ולאחר מכן פשוט פסקו. כשעוז התלונן, לה־רו העביר שני שלישים מהסכום והבטיח להעביר את השאר מוקדם ככל האפשר. אבל בשנת 2012 הוא נעלם.

עוז לא ידע אז שלה־רו נלכד ומשתף פעולה. השלטונות האמריקאיים עשו הכל כדי להסתיר את העובדה שלה־רו בידיהם, כדי ליצור מצג שווא כאילו הוא חופשי. הם נתנו לו מחשב וקווי טלפון, שכמובן היו תחת מעקב, ובמסגרת ההסכם טמן לה־רו מלכודות לאנשים שעבדו תחתיו.

באחת מהמלכודות האלה נפל עוז.

בשנת 2014 הסיפור של מרכז השירות היה כבר הרחק מאחורי עוז. הוא בנה בית בירושלים ותיכנן להקים ביחד עם שותפים בורגר־בר בתל־אביב. על כל זה העיבה תחושת אחריות לכך שאנשים רבים שעימם עבד במרכז השירות לא קיבלו כסף שמגיע להם. לכן, כשלה־רו יצר לפתע קשר, עוז נשם לרווחה: "יש לי את יתרת הכסף שאני חייב", הוא אמר לעוז. "אני צריך להיפגש איתך פנים אל פנים ברומניה, כדי לבצע את ההעברה".

במארס אותה שנה נסע עוז לרומניה. לקראת הפגישה עם לה־רו הוא החל לחשוש ושכר שומרי ראש. אלא שלה־רו לא הופיע לפגישה, ובמקומו הופיעו בלשים סמויים ממשטרת רומניה, שעצרו את עוז. חודשיים מאוחר יותר הוסגר עוז מרומניה לארה"ב, שם, כאמור, הוא עומד למשפט בימים אלו.

שקים של זהב

העסקים הבלתי חוקיים של לה־רו הניבו לו הרבה מאוד כסף. לפי הערכת רשויות החוק בארה"ב, מדובר במאות מיליוני דולרים בשנה. את הכסף הזה הוא כמובן לא היה יכול להפקיד בחשבונות בנק לגיטימיים, וכאן נכנס לתמונה בוגר יחידת דובדבן, אזרח ישראלי־אוסטרלי בשם דורון צבי שולמן.

המשטרה הפדרלית האוסטרלית לא הסכימה לענות לשום שאלה בנוגע אליו. כתב ה"דיילי טלגרף" האוסטרלי, שניסה לדבר עם משפחתו בפרת' ובסידני, קיבל בתגובה בעיקר טריקות טלפון. מה שה"טלגרף" כן הצליח לגלות זה ששולמן, 28, מרצה חמש שנות מאסר בכלא בהונג־קונג בגין הלבנת זהב, כסף ויהלומים כחלק מפעילותו עבור לה־רו.

כמו לה־רו, גם שולמן נולד בזימבבואה. חלק מילדותו חי בישראל, ולאחר מכן עברה המשפחה לפרת'. בגיל 19 חזר לארץ והתגייס ליחידת דובדבן. "הוא היה פשוט עוד חייל ביחידה", אמר ל"דיילי טלגרף", אזרח אמריקאי ששירת עם שולמן בדובדבן ב־2006. "כולם שם אליטות, הוא לא נראה יוצא דופן, חוץ מהעובדה שברור שהוא היה אוסטרלי. הוא היה בחור טוב". שולמן היה חייל מצטיין, השתחרר ב־2009 והחליט לחפש את מקומו בשוק הביטחון הפרטי. הוא התמקם בפיליפינים והחל להתקרב לפול לה־רו.

אחד הקשרים ששולמן שמר עליהם היה עם דניאל פדלון, מפקדו לשעבר בדובדבן. פדלון ושני ישראלים אחרים, יואב חן ועומר גביש, נשפטו בהונג־קונג לעונשי מאסר כבדים, אחרי שהורשעו בעבירה שמקבילה לעבירת הלבנת הון בישראל. אגב, לא בטוח שהשלושה בכלל הכירו את לה־רו.

לפי מסמכי בית המשפט בהונג־קונג, בין 2010 ל־2012 ביקר שולמן (תחת השם "ג'סטין קולינס") עשרות פעמים בהונג־קונג והקים עשר חברות שהיו קשורות לחברה של לה־רו ועסקו בהלבנת הונו השחור. לפי ה"טלגרף", התפקיד של שולמן היה לקנות ולאפסן מאות מטילי זהב. הוא רכש בהונג־קונג שני בתים ששימשו אך ורק לאחסון זהב, אבני חן וכסף. הבתים היו תחת מעקב 24/7 ושולמן היה היחיד שהחזיק מפתחות אליהם. חבריו - פדלון, חן וגביש - יחד עם זרים אחרים שבאו והלכו, היו אחראים לאבטח את הזהב.

על פי כתב האישום, מיד אחרי מעצרו של שולמן באפריל 2012, הגיעו חן, גביש ופדלון, שאז עוד היו חופשיים, עם ציוד מכני כבד לשני "בתי הזהב", פרצו את הכספות והוציאו את השלל. מצלמות אבטחה קלטו אותם נושאים שקים כבדים. על פי כתבי האישום נגדם, הם מכרו 181 מטילי זהב ושלחו את הכסף לפיליפינים, לפני שנעצרו עם עוד 161 מטילים.

בבית המשפט בהונג־קונג טען שולמן כי פדלון הוא שהוליך אותו שולל וסיבך אותו. עורך דינו דיבר על "תחושה חזקה של אחוות גברים ששירתו בדובדבן. בהקשר הזה, קל להבין איך מר שולמן סמך על מר פדלון, שהיה מפקד נערץ". השופט לא קנה את הטיעון, וקבע כי תפקידו של שולמן היה גדול יותר משל יתר המעורבים בפרשה.

שולמן נידון למאסר ומרצה את עונשו בהונג־קונג. פדלון, גביש וחן נשפטו לעונשי מאסר של כמה שנים. היום, לאחר שריצו את עונשם, הם ממשיכים בחייהם בישראל.

"חשבתי שזה חוקי"

מלבד עסקי שירות הלקוחות בישראל והזהב בהונג־קונג, שיבץ לה־רו עוד ישראלים רבים בפעילותו ברחבי הגלובוס. "העובדה שהוא סמך דווקא על ישראלים נראתה משונה", אמר ל"אטביסט" אחד ממנהלי שירות הלקוחות שלו ברחבי העולם. "בין העובדים שלו הוא היה ידוע כגזען לא קטן. הוא היה קורא לפיליפינים 'קופים' בפנים, בלי להתבייש. היוצאים מכלל זה היו הישראלים. אני לא חושב שהוא אהב יהודים באופן יוצא דופן. הם פשוט היו העובדים הזולים ביותר, החכמים ביותר והישרים ביותר שהוא מצא".

אחד מהישראלים האלה הוא יהודי־אמריקאי בשם יהודה בן־דור, שהיה אחראי על מרכזי שירות הלקוחות של לה־רו בפיליפינים. "אני חשבתי שהכל חוקי", סיפר בן־דור ב"אטביסט". "גרתי בתל־אביב, ויום אחד עניתי על מודעת דרושים למרכז שירות לקוחות. מהר מאוד הפכתי למנהל. בשנת 2010 שאלו אותי אם אני רוצה לנהל מרכז שירות בפיליפינים. אמרתי שכן, ואחרי כמה ימים מצאתי את עצמי על מטוס למנילה. לא פגשתי אפילו את לה־רו והפכתי למנהל של אלף איש בעשרה מרכזי שירות.

"עבדתי אצלו שנתיים וראיתי אותו פעמים ספורות. פעם אחת הוא התקשר וביקש שאבוא אליו. הגעתי והוא ישב בחדר מאוד גדול שהיה בו רק שולחן ומסביבו ערימות של שרתי מחשב. הוא שאל אותי איך הולך לי ואני התחלתי לתת הרצאה שלמה עם מספרים ונתונים כדי להראות לו שמרכזי השירות עובדים טוב. לה־רו קטע אותי ואמר לי: 'טוב, תודיע לי אם אתה צריך משהו', והשיחה הסתיימה. לא הבנתי מה הסיפור. הבן אדם הביא אותי לפיליפינים ונתן לי להיות אחראי על אלף עובדים. 'למה קראת לי עד לכאן?' שאלתי אותו, והוא ענה בנונשלנטיות, 'סתם. רציתי לפגוש אותך'". בן־דור, יש לציין, אינו מואשם בדבר.

ישראלי נוסף, צבעוני הרבה יותר מכל קודמיו, היה מעורב בתוכנית שאפתנית מאוד של לה־רו. התוכנית הייתה לחכור אדמות מממשלת זימבבואה ואז להחזיר אליהן איכרים לבנים, שהיו בעבר הבעלים של אותן אדמות וגורשו בשנות ה־80 על ידי הממשל. שמו הוא ארי בן מנשה, ובעבר הוא נקשר לפרשות שונות הקשורות בסחר עם איראן. יש לציין כי המעורבות של בן מנשה בעסקיו של לה־רו הייתה חוקית לגמרי, והיא אף דווחה כחוק לרשויות בארצות הברית.

לבן מנשה היה יתרון גדול: היו לו קשרים קרובים לשליט זימבבואה, רוברט מוגאבה. על פי מסמכים שהגיעו לידי "ידיעות אחרונות", לה־רו שילם לבן מנשה כ־14 מיליון דולר כדי שיקדם את תוכנית האדמות, אבל למרות שבן מנשה קיבל את הכסף, בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל.

על פי כתבה במגזין "וייס", תוכנית נוספת שבה עירב לה־רו את בן מנשה קשורה לאיים האקזוטיים של רפובליקת ונואטו שבדרום־מערב האוקיינוס השקט: בן מנשה היה אמור לשכנע את השלטונות לאפשר כריתה של עצי קאורי, שהם נדירים, עצומים ויקרים. גם תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל.

בן מנשה שירת בעבר ביחידות מודיעיניות שונות בצה"ל, ובהם 8200 והיחידה לקשרי חוץ. בשנת 1989 הוא נעצר בארה"ב בחשד שניסה למכור נשק לאיראן. בעת מעצרו טען כי היה איש מוסד ויועץ מיוחד לראש הממשלה יצחק שמיר. הכחשותיה של ישראל לא התקבלו — והוא זוכה. בתחילת שנות ה־90 עזב בן מנשה את ארה"ב לאוסטרליה ולאחר מכן עבר לקנדה. בשנת 2012 הושלך לעבר ביתו בקבוק תבערה. הרקע למעשה לא ידוע עד היום.

בראיון למגזין באפריל השנה סיפר בן מנשה: "פגשתי את לה־רו בשנת 2007. הוא נראה לי כמו איש עסקים לגיטימי והתוכנית שלו נשמעה הגיונית. רציתי לבדוק אם האיש 'כשר', אז שאלתי כמה חברים אמריקאים. המקורות שלי אמרו לי שהוא בסדר גמור... לא היה אפילו צל של חשש שיש לו קשר עם גורמים פליליים".

כשבן מנשה נשאל על אופיו של לה־רו, הוא סיפר: "הוא לא גאון אינטלקטואלי, אבל הוא גם לא איש טיפש. לפני שהלכנו לפגוש את מוגאבה, הזכרתי לו להתנהג כמו שצריך, כי לפעמים הוא היה משתמש במילים לא יפות כלפי שחורים. בכל מקרה, הוא לא היה איש מפחיד. ממש לא".

לפי בן מנשה, העסקה עם מוגאבה עמדה להיסגר, אבל פתאום לה־רו נעלם: "מה שהיה מאוד מוזר זה שהוא התאמץ מאוד שהעסקאות האלה ייצאו לפועל וברור שהיה לו את הכסף", סיפר בן מנשה ל"וייס". "אבל יום אחד, 'פוף' — הוא נעלם... רק מאוחר יותר הבנתי, שהוא קשור לעסקאות של סמים ונשק, וייתכן שההיעלמות שלו קשורה למעצרו על ידי שלטונות ארה"ב".

עסקת מעבדת המת' 

במארס 2016 התייצב לה־רו בבית המשפט במינסוטה כעד בעניינו של מורן עוז. חקירתו הנגדית של לה־רו נראתה כאילו נלקחה מקומדיה על סרטי גנגסטרים. במהלך החקירה הוא סיפר מבלי הנד עפעף על פשעים נוראים שביצע. הוא הרי כבר חתם על ההסדר השנוי במחלוקת עם השלטונות:

עו"ד: "ב־26.9.2012 נעצרת בליבריה".

לה־רו: "כן".

עו"ד: "למה?"

לה־רו: "בגלל איזו עסקה שהתכוונתי לבצע".

עו"ד: "כשאתה אומר 'איזו עסקה', אתה מתכוון לעסקת קוקאין".

לה־רו: "אתה צודק".

עו"ד: "זה קשור לספינה ובה 200 קילו של קוקאין שהפליגה מאקוודור".

לה־רו: "לא. זה לא מדויק".

עו"ד: "אולי תוכל לעזור לי ולדייק".

לה־רו: "קרטל קולומביאני רצה להקים מעבדה לייצור מת', ובתמורה לאספקת הכימיקלים הייתי אמור לקבל קוקאין".

עו"ד: "אבל ביצעת פשעים יותר חמורים מאשר הקמת מעבדת מת'".

לה־רו: "באיזה מובן?"

עו"ד: "אתה גם הורית לרצוח כמה אנשים".

לה־רו: "זה נכון".

עו"ד: "לדוגמה, אתה הורית על רצח של סוכנת מכס פיליפינית".

לה־רו: "זה לא נכון".

עו"ד: "מה לא נכון?"

לה־רו: "היא לא הייתה סוכנת מכס. היא הייתה מתווכת נדל"ן".

עו"ד: "אה. תודה על התיקון, ואז הורית על עוד רצח של עוד סוכן נדל"ן".

לה־רו: "נכון".

עו"ד: "ולמעשה בשנת 2014 הודית במסגרת ההסדר עם המדינה בכמה פשעים, ובהם אספקת טכנולוגיה לאיראן".

לה־רו: "נכון".

וכך נמשכת עדותו של לה־רו עוד ועוד, כשהוא מודה באופן קר ושקול במעשי פשע רבים שמיוחסים לו, תוך ידיעה שכנראה לא יצטרך לשלם על רובם — למרות שהוא מאחורי סורגים כבר ארבע שנים, וכנראה עוד יישאר שם זמן רב.

אבל ספק אם כל זה מרגיע כמה ישראלים, חלקם יושבים בבתי כלא וחלקם מפוזרים ברחבי העולם: זרועו הארוכה של פול קלדר לה־רו הוכיחה יותר מפעם אחת כי היא יכולה להגיע לכל מקום.

תגובות

† את תגובתו של פול לה־רו לא ניתן היה להשיג.

† אביו של מורן עוז מסר כי אינו מעוניין להגיב לשאלות שהעביר העיתון. עו"ד מרדכי ציבין, אשר ייצג את עוז, מסר בתגובה: "הסגרתו של עוז מרומניה לארה"ב הייתה בניגוד לחוק הבינלאומי ועל כך נלחמנו בבית המשפט.

אף על פי כן, מניסיוני ברומניה אני סבור, כי מערכת המשפט שם עצמאית וזכויות האדם נשמרות כמו במדינות מערב אירופה".

† אביו של אלון ברקמן מסר כי בנו

אינו שוהה בארץ ואין דרך להשיגו.

† את תגובתו של דורון צבי שולמן לא ניתן היה להשיג.

† יהודה בן־דור מסר כי אין לו מה להוסיף מעבר לנכתב בכתבה.

† דניאל פדלון, יואב חן ועומר גביש לא מסרו את תגובתם לכתבה עד ירידת הגיליון לדפוס.

† ארי בן מנשה מסר כי אין לו מה להוסיף מעבר לנכתב בכתבה. 

tzach-s@yedioth.co.il