"כשאני מביט קדימה לשנים הקרובות", אומר האלוף קובי ברק, "אני רואה צבא שיש לו יכולת להשמיד רקטה או טיל עוד לפני ששוגרו. כדי לעשות זאת אני צריך מפקדים ומיפקדות אחרים. מדובר בעולם מושגים שונה לחלוטין. בגדוד, למשל, יהיו למפקדים מסופים שיידעו לקלוט מידע מודיעיני בזמן אמת באותה רמה שיש לפיקוד הבכיר. המפקד הזוטר בשטח יוכל להזמין השמדת מטרות מבלי שיהיה לו מושג מי השמיד. זה יכול להיות טיל מהאוויר או מהים, מטוס קרב או רקטה ארוכת טווח. כל מה שזמין לאלוף הפיקוד ישרת גם את המסגרת הקטנה שלו. זה לא חלום. זה כאן".

וזה לא הכל. "במקביל ליכולות המודיעיניות וליכולת האש", מסביר מפקד זרוע היבשה הנכנס, "הכוחות שייסתערו קדימה יהיו ממוגנים באמצעים אקטיביים, כשבחזית שלהם נעות יכולות רובוטיות שמתקדמות איתם. למשל, רחפנים שינועו איתם באגפים ויפיקו, בזמן אמת, מודיעין המסוגל להביא להשמדה מיידית של מטרות. הרעיון הוא שהיחידה שנכנסת למרחב יודעת מהר מאוד מי יורה עליה ויכולה לפגוע בו. היא לא צריכה לקחת איתה את כל אמצעי הלחימה. חלק מהם יבואו ממרחקים. זוהי הלחימה המודרנית".

הסתיים שלב הדגירה. האפרוח בקע. נגמרו הדיונים, הסדנאות וההכנות שהתגלגלו על פני כמה שנים, אבל קיבלו פנים אמיתיות ודחיפה של ממש רק לפני שנה וחצי. צבא היבשה החדש של צה"ל יוצא לדרך, וזה אמור לקרות ממש בשבועות הקרובים. בצמרת הצבא יש התרגשות אמיתית וציפייה.

אם הצבא יקבל מספיק רוח גבית, לאורך זמן, זו הולכת להיות מהפכה של ממש. אחת המהפכות הגדולות שעבר צה"ל בעשורים האחרונים, בדומה למהפכת השריון בשנות ה־50, מהפכת החמ"מ (חימוש מונחה מדויק) בראשית שנות ה־90, ומהפכת הסייבר והתקשוב בשנות ה־2000. צבא היבשה לובש חליפה חדשה שאמורה להחזיר לו את כושר התמרון היבשתי. כשזה יקרה, אפשר יהיה לשוב ולדבר על הכרעה ולא להסתפק בהסכמי הפסקת אש מול חמאס, חיזבאללה או כל איום אחר שיצוץ בזירה הקרובה.

האלוף בכר. החוד עליו

פחות חשוב באילו סופרלטיבים ישתמש הדרג המדיני כדי להגדיר את מטרות המלחמה הבאה. בצמרת הצבא מדברים על שתי מטרות יסוד, שהרמטכ"ל סיכם ואישר אותן, והן הלקח המרכזי מהעימותים בעשור האחרון. האחת – צבא היבשה צריך לעבור מהר מאוד למתקפה בתוך שטח האויב, כדי להסיר את האיום הרקטי מעל העורף. השנייה – כדי לממש את המושג "הכרעה" של אויב, המפתח הוא השמדתו הפיזית: לוחמים, תשתיות ואמצעי לחימה. את זה אפשר לבצע רק אם צבא היבשה יצליח לתמרן את כוחותיו אל תוך מרכזי הכוח של האויב.

גדעון זה לא רק קוד

העשור האחרון היה מתסכל. למלחמת לבנון השנייה נשלחו הכוחות המשוריינים הטובים ביותר וחיילי החי"ר המאומנים ביותר, מתוגברים בטכנולוגיה מתוחכמת. אבל מה שהם הצליחו לעשות במשך 34 יום היו תמרונים אנמיים שכללו שש או שבע כניסות ויציאות. תמרון יבשתי לא היה שם ולכן גם לא הייתה הכרעה. במבצע צוק איתן מיטב הכוחות של צה"ל, בעוצמה של שלוש אוגדות, שהו במשך 51 יום בתא שטח בעומק של קילומטר וחצי־שניים. צבא היבשה תיפקד כאילו היה מסורס. לא תמרון ולא הכרעה.

בצבא הבינו שכדי להגיע לתמרון ולהכרעה אי־אפשר לחלק את המשאבים באופן שווה בין כל היחידות הלוחמות. אז הולכים על תעדוף: יהיו אוגדות חוד שבהן יושקע מרב התקציב במיגון, באש, בטכנולוגיות ובאמצעים. יהיו אוגדות טריטוריאליות־מרחביות שיעסקו בהגנה ובהתקפה בעומק הקרוב לגבול, יהיו עתודות מטכ"ליות, ולצד כל אלה יפעל מערך הגבולות – יחידות קטנות שיתפקדו בשגרה כמשמר גבול.

האלוף חליוה. אט"ל שלו

מי שבוקע בימים אלה מהביצה הן אותן עוצבות יחידות הכרעה המכונות "חטיבות גדעון". מתברר ש"גדעון" זה לא רק שם קוד לתוכנית רב־שנתית, "גדעון" פירושו שינוי בתפיסת ההפעלה של צבא היבשה.

כדי לממש זאת היה צורך לשנות – שוב – את המבנה הארגוני של זרוע היבשה. הסאגה של שינויים במבנה זרוע היבשה היא סיפור בהמשכים שמתגלגל בצבא כבר מסוף שנות ה־70'. לבש צורת מפח"ש (מיפקדת חילות השדה), פשט צורת מפכ"ש (מיפקדת כוחות השדה), הפך למז"י (מיפקדת זרוע היבשה), התחפש לזרוע מלאה בתוכנית הרפורמה של הרמטכ"ל דן חלוץ ב־2005, איבד את הדרך, ועכשיו אמור לקום לתחייה במתכונת חדשה, חזקה. ולא סתם חזקה. זרוע היבשה אמורה לשאוב לתוכה חלקים מאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, כך שמפקד מז"י יהיה ממונה בשגרה על שני אלופים: ראש אט"ל, האלוף אהרון חליוה, וראש המטה המבצעי, האלוף יוסי בכר, שיהיה מופקד על הכנתן של אוגדות החוד ליום פקודה. בשגרה, בתהליך בניין הכוח של צבא היבשה, ישמש ראש אט"ל כראש מינהלה ופיקוד לוגיסטי תחת מפקד זרוע היבשה. במלחמה הוא יתנתק מזרוע היבשה ויהפוך לפיקוד לוגיסטי, שיניע את כל הלוגיסטיקה לזירות השונות בהתאם לדגשים של הרמטכ"ל. הוא זה שיזין את המערכה בתחמושת, בדלק ובציוד מכל הסוגים.

האלוף קובי ברק – שסיים את תפקידו כראש אט"ל ואתמול הוכרז על מינויו למפקד זרוע היבשה המורחבת – היה שותף לשינוי בדוקטרינת הלחימה של צבא היבשה, שניהל מפקד הזרוע היוצא, האלוף גיא צור. ברק גם עמד מאחורי התוכנית למזג את אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בתוך צבא היבשה, והוא זה שיצטרך ליישם מעכשיו את המהפכה הכוללת בו.

"זוהי התאמה הכרחית למלחמות מולן נצטרך לעמוד בעתיד", אומר ברק בראיון ל"ידיעות אחרונות". "המלחמה הבאה תיפתח כשמדינת ישראל תחת מטחי אש. עם זה אנחנו יודעים להתמודד. אבל צריך להיערך לקראת התנהלות הציבור, לראות מה קורה לתהליך הגיוס, מה קורה במצב שבו צריך להניע את הצבא ימינה או שמאלה, שעה שהיחידות הלוגיסטיות נמצאות תחת אש, כשמרכז הובלה או מרכז מזון חוטפים אש. מה קורה למשל בחיל האוויר, כשמסוף דלק חוטף אש וצריך לשנע בדחיפות דלק לבסיסים. זו מלחמה אחרת. היא דומה יותר למלחמת העולם השנייה, שם גם העורף וגם החזית היו תחת אש. במצב כזה רק יכולות לוגיסטיות מדינתיות, אליהן נערכנו באט"ל, יאפשרו לצבא להמשיך להתנהל באופן סביר.

"בצוק איתן התחלנו לחוש את המלחמה הבאה הזו. את המשמעויות של לחימה מול תת־קרקע, לחימה במרחב בנוי בצפיפות כמו סג'עייה. במהלך המבצע ירו לכיוון נתב"ג והרגשנו מה זו פגיעה בעומק. המלחמה הבאה תהיה נגד ארגונים סמי־צבאיים, בתוך שטחים אורבניים, עם הרבה מאוד לחימה מעל ומתחת לקרקע. עם הרבה מאוד נ"ט ונשק תלול מסלול, וכוחות מיוחדים שינסו לחדור לתוך שטח ישראל. כל השרשרת הלוגיסטית – מרכזי מזון, מרכזי תחמושת, ריכוזי כוחות – תהיה תחת אש".

כשהאלוף קובי ברק, 52, מדבר על חדירת יחידות מיוחדות – כמו יחידות "רדואן" של חיזבאללה, המתאמנות לקראת השתלטות על יישובים, מוצבים ומחנות בתוך שטח ישראל – הוא יודע, אישית, בדיוק במה מדובר. הוא נולד במטולה ומשפחתו מתגוררת שם גם היום. בזמנו, כבוגר בית ספר חקלאי הוא אפילו חלם להמשיך את השושלת החקלאית בצפון. ב־1988, כסגן מפקד גדוד, היה איש השריון הראשון שנשלח ללימודי הנדסה בטכניון. זה לא מקרי. את כל תפקידי הפיקוד בשריון עשה בחטיבות החוד המיתולוגיות של החיל: חטיבה 7 וחטיבה 188. כמפקד פלוגה הוא קלט את טנק המרכבה 2 ב', שנחשב לחדשני ביותר בזמנו. אלוף ישראל טל (טליק), אבי טנק המרכבה, התעקש שברק – אז כבר מג"ד – יקלוט ויטמיע בחיל את טנק המרכבה סימן 3. וכשהתמנה ב־2002 למח"ט 401, הייתה זו החטיבה הראשונה שקלטה את טנק המרכבה סימן 4. מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה הוא הוזעק לשקם אוגדת שריון במילואים שכשלה במלחמה. בתוך שנה העמיד אותה על השרשראות בחזרה. קצין מקצועי בכל רמ"ח אבריו. שיטת הפיקוד שלו, מספרים הקולגות, מאוד עניינית, אפילו נינוחה.

כששואלים את ברק איך טנקיסט כמוהו, מבית הגידול של טליק ז"ל – שמקדש סדר, משמעת ועבודת מטה מסודרת – יפקד על שני אלופים דעתנים שצמחו בצנחנים (האלופים חליוה ובכר), הוא לא נופל בפח ומסתפק בחיוך קטן. אגב, מדובר בתופעה חסרת תקדים בימי שגרה: אלוף מפקד על שני אלופים. ניסוי שאם כבר מוכרחים לעשות אותו, מוטב לנסות את המודל על קובי ברק.

מאז שקלטת את המרכבה סימן 4 חלפו 14 שנה. איך קורה שמדינת ישראל, המקדישה בכל שנה שני מיליארד שקל לבניית הטנק, לא קיבלה עדיין את כל צי הטנקים מהדגם הזה שהיא זקוקה לו להכרעה?

"מדינת ישראל יודעת לייצר כך וכך טנקים בשנה, כך וכך נגמ"שי נמ"ר בשנה וכו'. תן לי כסף ואסיים את המלאכה. ודאי שהייתי רוצה יותר. זו שאלה של תקציב וסדר עדיפויות".

אז איך אתה מדבר איתי על "אגרופי הכרעה" שישרדו שדה קרב רווי נ"ט ומטענים, כשאתה אפילו לא מחזיק מערך שלם של מרכבות סימן 4?

"בסוף תוכנית החומש יהיה בידי הצבא תמהיל של טנקים מתקדמים: מרכבה סימן 4 ומרכבה סימן 3. בידי חיל הרגלים יהיה תמהיל של רכב משוריין שיהיה מורכב מנמ"רים, איתנים ואכזריות. אי־אפשר להחליף את הכל".

ה"איתן" שמזכיר ברק הוא הדבר הבא בתחום הרכב הקרבי המשוריין. "מדובר בנגמ"ש ממוגן מתוצרת מקומית, עם מערכת הגנה אקטיבית 'מעיל רוח', ועם יכולת עבירות בלתי רגילה על גלגלים. יש אבטיפוס. החודש הוא נכנס לסדרת ניסויים, ועד סוף העשור הוא בתוך המערך".

הודעה מפתיעה מאינזקוט

לפני כשנה וחצי נפגש האלוף ברק עם הרמטכ"ל הנכנס, גדי איזנקוט, והשניים סיכמו שיסיים את תפקידו כראש אט"ל וישתחרר מצה"ל. ופתאום, לפני חצי שנה, שינוי תוכניות. לא רק שהוא לא משתחרר, אלא שהוא עומד להפוך למפקד זרוע היבשה המורחבת. מינוי מפקד זרוע יבשה על סף מהפכה כזו לא יכול להיות מהלך ספונטני הנשלף מהשרוול. זה גם לא אופייני לטמפרמנט של קובי ברק, ודאי לא לזה של הרמטכ"ל איזנקוט, המודיע על מינויים של תתי־אלופים ואלופי־משנה שנה מראש. אז מה קרה כאן?

מתברר שעד לפני כחצי שנה תהליך האיחוד של אט"ל ומז"י גרם למחלוקות ולמאבקי כוח בתוך המטכ"ל. הרי ב־2005 נכשל מהלך בסדר גודל דומה, והותיר את צבא היבשה מוכה עוד יותר. רק בסוף 2015, בסדנה המטכ"לית, סיכם הרמטכ"ל על מהפך בצבא היבשה. האלוף ברק, שתיכנן את תהליך המיזוג, היה המועמד הטבעי לקחת אותו על הכתפיים. בנקודה זו האלוף ברק מוותר על הצניעות: "הרמטכ"ל הגדיר את תהליך המיזוג כתהליך החשוב ביותר בתוכנית החומש 'גדעון'. אותי זה מרתק באופן אישי. מיזוגים בסדר גודל כזה מתקיימים אחת לכמה עשורים. היכולת למזג את אט"ל אל תוך זרוע היבשה מחייבת הבנה עמוקה מאוד בשני הגופים".

מדוע אתה חושב שתצליח במקום שבו נכשלה התוכנית שהציג הרמטכ"ל חלוץ ב־2005?

"למדתי היטב את סוגיית הרה־ארגון ב־2005. התוכנית לא נכשלה בגלל מלחמת לבנון השנייה, אלא משום שהיא השאירה שני גופים נכים. הנכה הראשון היה אט"ל, שנטלו ממנו את כלי העבודה ואת יכולות העבודה. ואילו זרוע היבשה הפכה לנכה בגלל הגודל. הנחיתו על מז"י שמונה קציני חילות. איך אפשר לנהל דבר כזה? הלקח שלי מאותה תוכנית הוא שכדי לשלוט בארגון גדול צריך לשנות את שיטת הניהול. כבר לא יהיו שני סעיפים תקציביים בצה"ל בתחום בניין הכוח – סעיף אחד של אט"ל וסעיף שני בזרוע היבשה. מפקד זרוע היבשה יהיה זה שיחליט אם צריך עוד מוביל טנקים, או עוד משאית לימ"ח, או עוד תקציב לאימון. המיזוג – שיבטל את הכפילויות – יביא לצמצום מאות רבות של אנשי קבע, עד אלף איש".

מהפכת צבא היבשה כוללת עוד שורה של שינויים ארגוניים דרמטיים. "אני מאגד את החילות למערכים" מסביר האלוף ברק. "בראש מאמץ התמרון – שבו משתתפים חילות השריון, החי"ר וההנדסה – יעמוד קצין תמרון ראשי, שיהיה מפקד אוגדה לשעבר. מערך האש ירכז את מה שהיה פעם קצין תותחנים ראשי ומרכיבים נוספים הקשורים למאמץ האש. המערך השלישי הוא מערך הגבולות – המרכז את בניין הכוח של חיל האיסוף הקרבי ואת היחידות שהוקמו להגנת הגבולות בבט"ש. וכמובן המאמץ הלוגיסטי".

החילות לא ייעלמו. "חיל השריון, למשל, יגדיר את אמצעי הלחימה שהוא זקוק להם, טכניקות, נהלים. חיל זה גם מסורת, זה טיפול בנפגעים, זה טיפוח כוח אדם, זה בית הספר המרכזי. אבל צריך לזכור: בעידן החדש כבר מרמת הפלוגה מתחיל שלב התמרון שבו אנחנו מדברים על צוותי קרב גמישים, קטנים, בשטחים אורבניים. לכן אפשר לפעול היום ביעילות רק בקונספט של מערך תמרון שמשלב את כל היכולות ואת כל החילות".

לקחים מלבנון ומעמוד ענן

את תפיסתו המבצעית גיבש קובי ברק בשנותיו הארוכות בלבנון. "התגייסתי לצה"ל בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. את הפרק הראשון בשירות שלי בשריון, עד תפקיד מג"ד, עשיתי ברצועת הביטחון. כשאתה נמצא בהגנה – והיינו בהגנה – זו מלחמה שוחקת. לא ביצענו שם מספיק מהלכים התקפיים. אנחנו קודם כל צריכים לנצח. גם במלחמה הבאה לא נמנע משחיקה, אבל נצטרך להגיע אל מוקדי הכוח שמאיימים עלינו, בכל נקודה. בין אם זה כפר שיש בו מפקד אזורי, או מפקדה, או יכולת רקטית שיורה לעבר מרכז הארץ. צריך להיכנס פנימה. צבא היבשה צריך להיות מאומן לביצוע מהלכים התקפיים כאלה. היחידות יהיו יותר אסרטיביות, יותר תוקפניות, ומצוידות באמצעי לחימה שיאפשרו להם זאת. אנחנו בכיוון הנכון בתחומים האלה".

את תפיסת העולם הזו שלו הביא האלוף ברק גם לאט"ל, עליו קיבל את הפיקוד לפני כארבע שנים. "אמרתי לאנשים באט"ל שאין יותר מושג שנקרא בסיס לוגיסטי. יש יחידה מבצעית שיודעת לפעול תחת אש. בסיסי מזון, למשל, מתורגלים לפעול גם כשנופלים טילים: חוזרים למלגזה וממשיכים לעבוד".

אחרי חודשיים־שלושה בתפקיד ראש אט"ל הוא נקלע לאחד המבצעים הלוגיסטיים הגדולים ביותר שצה"ל התנסה בהם בשנים האחרונות: מבצע עמוד ענן. "מה שראיתי שם לא התאים לצבא מודרני. ואני כבר לא מדבר על כך שמובילים ישנים שנשאו טנקי מרכבה סימן 4 נשברו על כביש 6. ראיתי אנשי מילואים שהגיעו ליחידות ולא היו להם מיטות לישון עליהן. אז היום יש עשרות רבות של מובילים חדשים, והגדרנו מושג שנקרא 'עצמאות לוגיסטית ביחידות'. אני לא רוצה להתעסק עם מיטות בימים הראשונים. אני צריך לעסוק בהעברת תחמושת לזירות המרכזיות. גם כל תהליך הפיקוד והשליטה של מערך התובלה השתנה מאז. התובלה לא נעשית רק על הכבישים. והיא מאובטחת. זה נכון גם לגבי חילות האויר והים. אט"ל לקח על עצמו את עיקר התובלה של הזרועות הללו בלחימה. אט"ל הוא זה שמשנע, למשל, את סוללות 'כיפת ברזל'".

הכל טוב ויפה, אבל אז מגיע דו"ח נציב קבילות חיילים, המתאר מצב קטסטרופלי בתחום כוח האדם שמתחזק את יחידות מחסני החירום. מדובר באותם נגדים המבצעים את עבודות התחזוקה, שמספרם הולך וקטן. המוטיבציה ירודה – ואיכות התחזוקה מידרדרת בהתאם. נציב קבילות חיילים הזהיר לפני כחודשיים שמצב הימ"חים מתקרב למצבם ערב מלחמת יום הכיפורים, לא פחות.

ברק: "ירדנו ב־4,000 אנשי קבע בצבא. היקף כוח האדם במחסני החירום הוא היום חצי מהיקפו לפני עשר שנים. כשהצבא צריך להוריד איש קבע, הוא יעדיף להוריד נגד בימ"ח ולא מפקד פלוגה. כשמפקד זרוע היבשה יהיה אחראי על כל המערך הזה, הוא יראה את צבא היבשה מקצה לקצה, יידע לראות את נקודות התורפה טוב יותר ולחלק את המשאבים בהתאם. כרגע, כתוצאה מהמחסור בכוח אדם מקצועי בקבע במחסנים, הצבא מאבד ציוד במיליוני שקלים.

"הפתרון הוא בכיוון ההפרטה, וכבר התחלנו בזה. בעוד חמש שנים תראה יותר אזרחים מאשר חיילים במרכזי הציוד ובימ"חים. כל מקום שבו אין לצבא יתרון – יאוזרח. בשבועות האחרונים ישבנו באט"ל על הצעות של חברות פרטיות לבצע את התחזוקה בצי הרכב של אוגדה מסוימת. אנחנו לוקחים ימ"חים, מקצה לקצה, על פי המקצועות והתחומים – ומפריטים אותם. בהסכם עם החברות הללו נאמר שהן ממשיכות לעבוד גם בחירום. במלחמה הם מגויסים, כולל עבודה בשבתות וחגים. כך אנחנו מנהלים כבר היום את תחזוקת הטרקטורים הכבדים, כך מתנהלת גם תחזוקת קריית ההדרכה – עם 500 עובדים אזרחיים.

"במקביל אושר לנו תקציב של 4.5 מיליארד שקל כדי להתחיל לבנות מרכזי אספקה שהם המילה האחרונה בתחום הטכנולוגי. אט"ל, שהוא הגוף הלוגיסטי הגדול ביותר במדינה, מחזיק מלאי בשווי של עשרות מיליארדי שקלים המפוזר בעשרות מחנות. אנחנו עומדים לרכז את כל המלאים הללו במספר מצומצם של מתקנים, רובם אוטומטיים, שירכזו גם את הציוד עבור זרועות האוויר והים. בהקמת הפרויקטים האלה מתעניינות גם חברות מחו"ל. היום יש מרכז מזון נפרד, מרכז חלפים, מרכז ציוד רפואי וכד'. לא צריך כל כך הרבה מרכזים. לא צריך את כל הכפילויות. כולם יכולים להיות ביחד, באותו מחסן, אפילו על אותו מדף. הרובוט יידע להביא לך כל מה שתרצה. הסתובבתי בעולם – בין השאר גם באמזון – וראיתי איך זה עובד".

הכסף שאמור לממן את הפרויקטים האלה אמור להגיע ממכירת מחנות צה"ל במרכז הארץ. אבל בצמרת הצבא מודים כי המקור המרכזי ל"כסף נזיל" הוא בקיצוץ כוח האדם בקבע. המתמטיקה פשוטה: פחות אלף אנשי קבע פירושו 250 מיליון שקל בשנה המתפנים לטובת משימות אחרות. אלא שלפיטורים המוניים יש מחיר, ולא רק בימ"חים. הם פוגעים בביטחון התעסוקתי של כלל אנשי הקבע. כבר עכשיו ניכרת ירידה בנכונות של לוחמים ללכת לקצונה, וזה הרי המאגר שאמור לשאת על גבו את מהפכת צבא היבשה.

לאלוף ברק יש הסבר אחר לתופעה: "אין ספק שיש דברים שצריך לתקן בצבא. אבל התמונה המוצגת לציבור רחוקה מאוד מהמציאות. מפרסמים כל מיני דו"חות על ביזבוזים ועל הפקרות בצבא, ו'ארץ נהדרת' מציגה את אנשי הקבע השמנים הרובצים בקריה. אין ספק שזה משפיע על הצעירים – למרות שאמון הציבור בצבא לא ירד. גם העובדה שהצבא מצליח להשיג את ייעודו ואין מלחמות גדולות מורידה קצת את הדחיפות בקרב צעירים להתנדב לקצונה. בכלל, בשנים האחרונות קצת התבלבלנו בהגדרת הלוחם בצה"ל. אין לוחם סייבר ואין לוחם הגנה אווירית. לוחם זה מי שבא במגע בלתי אמצעי עם האויב. אבל הצעירים אומרים: בשביל מה להיות לוחם שיריון אם אפשר להיות לוחם סייבר?"

זה מדעי, או שזו תחושת בטן שלך?

"ממד"ה (מחלקת מדעי ההתנהגות) אומרת זאת. כרגע הירידה היא באחוזים קטנים. אני גם לא חושב שתהיה לנו בעיה עם מפקדי הפלוגות והגדודים. הירידה הגדולה היא בתחום תומכי הלחימה, שם התגמול נמוך. אני רוצה שהיחס לארגון הצבאי יהיה יחס נכון. לא מצפה שלא תהיה ביקורת, אבל קשה לי מאוד לקבל את ההשתלחויות שפוגעות בכבוד הארגון".

אתה מדבר על ההשתלחויות בראשי הצבא בהקשר למשפטו של אלאור אזריה?

"למשל".