חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ברנע
    המוסף לשבת • 28.07.2016
    משחקי ריגול
    נחום ברנע

    100 יום בלבד נותרו לבחירות, והאמריקאים עדיין מתקשים להחליט מה טיבו של המועמד הרפובליקני לנשיאות – האם הוא שוטה הכפר, בדיחה מהלכת, או שהוא גאון פוליטי. כך או כך: הוא לא יניח לשבוע לעבור בלי להיות במרכז תשומת הלב.

     

    מי המועמדת הדמוקרטית הם יודעים היטב, לטוב או לרע. הוועידה הדמוקרטית התכנסה השבוע בפילדלפיה. משפחת מלוכה אחת באה להיפרד, ולהחזיר את הכתר למשפחת מלוכה קודמת. פתחה את שלל הטקסים מישל אובמה, בנאום הפוליטי ביותר, האפקטיבי ביותר, שנשאה רעיה של נשיא אמריקאי אי פעם, נאום שאיחד את המפלגה מחדש. ואחריה ביל קלינטון, בנאום נדיר שבו לא דיבר על עצמו אלא רק על אשתו, הנשיא אובמה ורבים אחרים. בית מונטגיו התאחד עם בית קפולט.

     

    הנאומים היו סוחפים; התמונות מרגשות; הסמליות צועקת. הנשיא השחור הראשון מושח למלכה את האישה הראשונה שמפלגה מרכזית מריצה לנשיאות. השלטים שהוכנו מראש, בצבעי הדגל, הסתפקו במילה אחת: היסטוריה.

     

    זאת הייתה התמונה בטלוויזיה: ברשתות החברתיות הסיפור המרכזי היה אחר. הרשתות אוהבות סיפורי קונספירציה: יש בהם יצירתיות; יש לכלוך; אפשר לצייץ בלי סוף (טוויטר זכה להצלחה פנומנלית באמריקה; בישראל הצליח פחות, אולי משום שהישראלים מתקשים להגביל את הגיגיהם ל־140 תווים). התיאוריות הקונספירטיביות רווחות בעיקר אצל אוהדי המפלגה הרפובליקנית. דונלד טראמפ, למשל, הצליח לעשות כותרות כאשר טען לפני שמונה שנים שברק אובמה לא נולד בארצות־הברית: אין לו תעודת לידה, או שהתעודה שהונפקה לו מזויפת. טראמפ הביך את יריבו, טד קרוז, במהלך הפריימריז, כאשר טען שאביו של קרוז היה שותף לרצח הנשיא קנדי. רצח קנדי זה סיפור טוב: עד היום מאמינים אמריקאים רבים שהרוצח לא היה לי אוסוולד, אלא מישהו אחר, מהסי־איי־אי, מהמאפיה, מקובה.

     

    לא פאשיסט, לא קומוניסט, לא ג'יהאדיסט, רק דמגוג מבית: טראמפ, השבוע | צילום: אי־אף־פי
    לא פאשיסט, לא קומוניסט, לא ג'יהאדיסט, רק דמגוג מבית: טראמפ, השבוע | צילום: אי־אף־פי

     

     

    אבל הקונספירציה של השבוע העסיקה דווקא את המפלגה היריבה. ערב הוועידה הדמוקרטית פירסם אתר ויקיליקס 20 אלף אימיילים של מטה המפלגה הדמוקרטית. התכתובת הוכיחה שיו"ר המפלגה ואנשיה פעלו כדי להכשיל את המועמדות של ברני סנדרס. היו"ר נאלצה להתפטר, והמפלגה ניזוקה. ג'וליאן אסאנג', מייסד ויקיליקס, טוען שיש לו חשבון אישי עם הילארי קלינטון, שכמזכירת המדינה דרשה את הסגרתו. לכן הדליף את המסמכים בעיתוי הגרוע ביותר מבחינתה.

     

    סיפור החדירה לאימיילים מרתק. חברת אבטחה שנשכרה על ידי הדמוקרטים הודיעה שפצחנים (האקרים) רוסים הם שחדרו לשרת של המטה. בתוך שעות הודיע פצחן שמשתמש בכינוי "גוציפר 2.0", שהוא חדר לשרת – לא פצחנים רוסים. שר החוץ הרוסי פירסם הכחשה גורפת: ידה של ממשלת רוסיה לא במעל.

     

    מיהו גוציפר, ולמען מי הוא עובד? לדבריו, הוא פצחן רומני, ששונא את אמריקה בכלל, ואת הדמוקרטים במיוחד. גם את הרוסים הוא שונא, וגם את טראמפ. מומחים לסייבר (ביניהם מומחה אחד בעל שם ישראלי, שלמה ארגמן, פרופסור במכון הטכנולוגי של מדינת אילינוי) בדקו לעומק את הסיפור. היֹה היה פצחן רומני בשם מרסל לזאר לאהל, שקרא לעצמו "גוציפר", אולי בהשראת לוציפר, אל האור המצרי. לאהל חדר לחשבונות אימייל של ידוענים אמריקאים, נתפס והוסגר לאמריקה. זה לא הוא.

     

    בצ'ט שניהל מגזין הטכנולוגיה "מאדרבורד" עם מדליף האימיילים התברר שהוא לא שולט בשפה הרומנית, ושהמיילים שלו נכתבו על מחשב שהמקלדת שלו קירילית. המראיין עבר לרוסית; המדליף ניתק. פרופ' ארגמן קבע שחמש מתוך שבע השגיאות שעשה באנגלית, מקורן ברוסית.

     

     
    שניים סינים: פיר הרכבת הקלה בתל־אביב, השבוע | צילום: דנה קופל
    שניים סינים: פיר הרכבת הקלה בתל־אביב, השבוע | צילום: דנה קופל

     

     

    ביום שישי שעבר פירסם גוציפר פוסט נלהב שמתפאר בנזק שגרם. מאז נעלמו עקבותיו.

     

    הממשל האמריקאי מתייחס ברצינות לחשד שהחדירה למטה הדמוקרטי נעשתה בהוראת ארגוני המודיעין של ממשלת פוטין. על פי ניקולאס קריסטוף, בעל טור בעיתון "וושינגטון פוסט", חברות לאבטחת מידע זיהו כמעט בוודאות שני צוותי האקרים רוסים שחדרו לשרת של המפלגה הדמוקרטית. צוות אחד קשור לפס"ב, הארגון שירש את הקג"ב, וצוות אחר למודיעין הצבאי. השאלה היא מי בממשלת רוסיה, ובאיזה דרג, דאג להעביר את המיילים לוויקיליקס. האם מדובר בהוראה של פוטין או ביוזמה של אחד מבכירי קהיליית המודיעין.

     

    בממשל משוכנעים שפוטין רוצה בניצחונו של טראמפ. טראמפ טוב לו משום שהוא בור גמור במדיניות חוץ, משום שהוא מעריץ אותו ומשום שהוא מבקש להחליש את המעורבות האמריקאית בנאט"ו. אין ראיות שטראמפ הוא סוכן רוסי – תיאוריות הקונספירציה לא הגיעו בינתיים עד לשם – אבל החיבה שהשניים רוחשים זה לזה, והבוז של שניהם לאובמה ולקלינטון, הם מן המפורסמות.

     

    אפשר היה לצפות שטראמפ ימהר להכחיש כל קשר לסיפור. אם רוסיה מאחוריו, מדובר בריגול ובהתערבות גסה בבחירות מצד מעצמה עוינת. אבל טראמפ הוא טראמפ: במסיבת עיתונאים משודרת הוא ביקש מהרוסים לחדור גם ל־30 אלף האימיילים האישיים של הילארי קלינטון שנמחקו. ההיסטוריה הפוליטית האמריקאית ידעה אירועים מוזרים רבים, כולל חדירה פיזית למטה הדמוקרטי בבניין ווטרגייט בוושינגטון ערב הבחירות ב־1972. בקשה של מועמד לנשיאות מהאויב הרוסי לרגל אחר המועמדת היריבה, לא הייתה. פרצה סערה ציבורית. "התכוונתי בסרקאזם", אמר טראמפ.

     

     
    נגמר בתיקו ובהרתעה הדדית: מנהרת חמאס | צילום: חיים הורנשטיין
    נגמר בתיקו ובהרתעה הדדית: מנהרת חמאס | צילום: חיים הורנשטיין

     

     

    אם טראמפ שוטה, ריקא, פוחז, זה היה אחד ממעשי השטות שלו. אם הוא גאון, זאת הייתה הברקה. הוא גנב את השיח ברשתות החברתיות והחזיר למרכז הבמה את סוגיית האימיילים, שרודפת אחר הילארי קלינטון זה חודשים.

     

    באמריקה הכפרית, מחוץ לערים הגדולות, מתנופף דגל אמריקאי גדול על הדשא בחזית הבית. זוהי אמריקה של טראמפ: לבנה, דתית, נוסטלגית, כועסת. פטריוטיזם בקהילות האלה איננו מילה גסה: הוא דת. האם הכעס של האמריקאים האלה על קלינטון ועל כל מה שהיא מייצגת חשוב בעיניהם יותר מהאיבה הישנה, המושרשת, לרוסיה?

     

    ביום רביעי בערב נשא ברק אובמה את נאומו בוועידה הדמוקרטית. הנאום נועד להעביר את הלפיד לקלינטון ולמסמר את התחושה שמדובר בממשלת המשך. אובמה לא הזכיר את טראמפ בשמו. "כל מי שמסכן את הערכים שלנו", אמר, "פאשיסטים, קומוניסטים, ג'יהאדיסטים או דמגוגים מבית, יובס בסוף". טראמפ יכול לכתוב בציוץ הבא שלו, יצאתי בפוקס. אני לא פאשיסט, לא קומוניסט ולא ג'יהאדיסט – רק דמגוג מבית.

     

     

    על חומותייך: לבני
    על חומותייך: לבני

     

     

    אתוס של כנופיה

    במרכז האולם הקטן של בית הדין הצבאי ביפו, על דוכן מוגבה, ניצב מקרן וידיאו ביתי. הוא טעון בסרטון שצולם במהלך האירוע בחברון. התובע, סא"ל נדב ויסמן, קוטע מפעם לפעם את החקירה הנגדית של החייל אלאור אזריה ומורה להקרין את הסרטון מחדש. התמונות מוקרנות על הקיר האחורי של האולם, מול השופטים. אזריה זז הצידה כדי לא להיות בקו האור. הוא משתדל לא לצפות בסרט. הוא משועמם. מה אתה מבין מהסרטון, שואל ויסמן.

     

    אזריה לא מסתכל בפניו של התובע. "אתה יכול להראות לי את הסרטון תמונה־תמונה, אתה יכול להראות אותו אלף פעם", הוא אומר. "אני אעיד רק על מה שראיתי".

     

    במובן מסוים המחזה מכמיר לב. אזריה עבר חקירה ארוכה במצ"ח. אחר כך עבר לטיפולם של עורכי דינו. הם הכינו אותו לעדות: חזרו על השאלות שהם ישאלו ועל השאלות שעשוי לשאול התובע. חזרו על התשובות. אליהם הצטרפו בני משפחה, פעילים פוליטיים שלקחו עליו חסות, מבקשי טובתו למיניהם. שאלות ותשובות, הצעות ורעיונות – תגיד ככה ואל תגיד ככה. עד שהגיע תורו להעיד במשפטו, הכל התערבב לעיסה אחת. "אני לא זוכר", הוא חוזר ואומר בתשובה לשאלות התובע. "למה אתה מתפתל", נוזפת בו אל"מ מאיה הלר, ראשת הרכב השופטים. "אם לא תענה, לא נבין". אבל אזריה נאחז בשלו: לא זוכר. בחברון הוא שיחק אותה ראש גדול; ביפו הוא משחק אותה ראש קטן. זה מה שאמרו לו לעשות, וזה מה שהוא עושה.

     

    לא אלאור אזריה עומד למשפט ביפו אלא מפקדיו – למעשה, המערכת הצבאית כולה, משר הביטחון בעת האירוע ומטה. ההחלטה לעבור מהגנה להתקפה, להסיט את האשמה מהנאשם למערכת, להפוך את החשוד לקורבן, היא עניין שבשגרה: כך נוהגים סנגורים מאז ומתמיד. אבל במקרה של אזריה יש לה משמעות עמוקה.

     

    מהיום הראשון זכה אזריה לאהדה ציבורית רחבה. נתניהו ניהל שיחה נרגשת עם האב; ליברמן נסע לבית הדין; כלי התקשורת ההמוניים, שמאמצים בזריזות כל תנודה בדעת הקהל, חיבקו את המשפחה. מרקס אמר שההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה כטרגדיה, בפעם השנייה כפארסה. קמפיין אזריה מיחזר את קמפיין גלעד שליט: אותן תמונות מרטיטות; אותו פופוליזם. אזריה היה לילד של כולנו.

     

    ברחוב נחלה ההגנה הצלחה. זה אומר, בין השאר, מאות אלפי שקלים שנתרמו תוך יום־יומיים ויפרנסו את עורכי דינו בכבוד. השאלה היא עד כמה משפיעות הדעות ברחוב על ההחלטות בבית המשפט. אזריה יכול היה לבסס את הגנתו על הטיעון, טעיתי, הייתי מבולבל, זה קרה לי בפעם הראשונה. גם את זה אמר בעדותו, אבל רק בשוליים. הטענה העיקרית שלו אומרת, בתמצית, אני השעיר לעזאזל, אני הש"ג בצבא שמפקדיו שקרנים, בוגדים, מכסי תחת. אני דרייפוס.

     

    מבחינה משפטית יש כאן הימור. לכאורה, ההגנה מאלצת את השופטים להחליט בין אזריה לאיזנקוט: אם האחד נקי, האחר עבריין. בית הדין יכול להתעלם, כמובן, לנהוג כאילו ההאשמות שהוטחו בפיקוד של צה"ל נמחקו ואינן. והוא יכול להכריע.

     

    הקמפיין הציבורי שמתנהל סביב המשפט מציב חלק מהימין הישראלי מול צה"ל. זה לא צריך להפתיע: בהתנחלויות מתנהל קמפיין נגד הסמכות הצבאית זה שנים. אבל כאן יש משהו רחב יותר, עמוק יותר. המדינה על מוסדותיה, על הערכים הממלכתיים שלה, מאבדת מקדושתה לא רק בשמאל הרדיקלי – גם בימין.

     

    הרמטכ"ל הזהיר השבוע בוועדת החוץ והביטחון מפני התערבות של פוליטיקאים ושל התקשורת בעניינים צבאיים מובהקים. דברים כאלה מוטב שיישמעו מפי ראש ממשלה ושר ביטחון, לא מפי לובש מדים, אבל לגופו של עניין איזנקוט צדק. "מי שרוצה אתוס של כנופיה, שיגיד", אמר הרמטכ"ל. אכן, זה מה שאומר הקמפיין למען החייל היורה: אתוס של כנופיה, זה מה שאנחנו רוצים.

     

    קיר הברזל

     

    במהלך מבצע צוק איתן ציפי לבני הייתה שרת החוץ. ב־8 ביולי 2014 נפתח המבצע. שלושה ימים אחר כך, ביום שישי, 11 ביולי, זימנה לבני לביתה בתל־אביב מהנדס ממכריה, בעל עסק לדרילרים. דרילר הוא כלי הנדסי כבד, שחופר פירים באדמה. המכר הביא איתו את אחד מעובדי החברה, מומחה לחפירות. האם יש דרך לחשוף או לחסום את מנהרות חמאס, שאלה לבני. יש דרך, הבהירו השניים. בונים קיר סְלָארי. מה זה קיר סלארי, שאלה לבני. חופרים תעלה, הסבירו. מזריקים לתוכה חומר מיוחד, גמיש, שמתנפח ויוצר לחץ נגדי. הקיר שנוצר, כמו גם שימוש נוסף באמצעי חישה, יתריע על כל ניסיון של חמאס לחפור מנהרה אל תוך שטח ישראל.

     

    לבני שמחה מאוד. סוגיית המנהרות הטילה צל כבד על פעולות צה"ל. היא קראה לביתה את האלוף אייל זמיר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. זמיר הבטיח לבדוק וחזר עם תשובה שלילית. לבני העלתה את הנושא באחד מדיוני הקבינט הבאים. זה לא ילך, פסקו המומחים. יקר מדי. לבני לא השתכנעה. אם הרעיון טוב, אמרה, לא יכול להיות שכסף ימנע מאיתנו לבצע אותו.

     

    הצעתה הורדה מסדר היום. בכל מקרה, הביצוע דרש חודשים ושנים, ומערכת הביטחון הייתה עסוקה באותם ימים בהתמודדות עם מבצע צבאי שהסתבך. לא המנהרות דחו את סיום המבצע אלא חמאס, שסירב לבקש הפסקת אש. 50 יום נמשך צוק איתן, זמן שיא למבצע של צה"ל. הוא נגמר בתיקו ובהרתעה הדדית: חמאס מתחפר ולא יורה, ישראל עוקבת ולא תוקפת. נתניהו קורא לזה ניצחון.

     

    לבני קראה לפני חודש וחצי ב"ידיעות אחרונות" את הידיעה על הקמת החומה התת־קרקעית לאורך גבול עזה – ונדהמה. לפני שנתיים נדחתה הצעתה על הסף, בגלל המחיר: 20 מיליארד שקל לפחות. ועכשיו ההערכה מדברת על 2.5 מיליארד שקל בלבד. איך זה יכול להיות.

     

    ההתמודדות של צה"ל עם מנהרות עזה נמשכת 25 שנה. היא התחילה ברפיח, על ציר פילדלפי, כשפלסטינים לקחו צינור בקוטר 20 ס"מ והעבירו בתוכו סיגריות מתחת לקו הגבול עם מצרים. ב־1992 מינו בחיל הנדסה קצין מנהרות. זה לא הפריע למנהרות להמשיך לגדול. אם רק נוריד את שורת הבתים הראשונה ברפיח, סמוך לגבול, נפתור את הבעיה, אמרו בפיקוד דרום. הורידו, ופתחי המנהרות זזו לשורת הבתים הבאה. ושוב הרסו ושוב זזו. כמו שמיישרים גוש חלבה, שורה אחר שורה, כך יישרו את רפיח. שום דחפור צה"לי לא התגבר על הצמא בעזה לעבודה, לפרנסה.

     

    את הפרויקט הנוכחי הכין איש משרד הביטחון ערן אופיר, שמילא תפקיד מרכזי בבניית המכשול לאורך הגבול המצרי. הרעיון נראה מבטיח. בצה"ל מאמינים שכאשר יושלם המכשול התת־קרקעי, הארסנל החמאסי יתרוקן: כיפת ברזל תנטרל את הרקטות; החומה את המנהרות. יישארו הפצמ"רים, כמובן, ועוד פטנט או שניים שטרם חשבנו עליהם. כי פטנט נגד מנהרות אנחנו יודעים להמציא, אבל פטנט נגד ייאוש הוא למעלה מכוחנו.

     

    זעקת אבות

     

    יורם טל ומוטי מט, שני אבות ששכלו את בניהם בצוק איתן, קטעו את נאומו של נתניהו בטקס האזכרה השנתי לנופלי המבצע. "רשות דיבור אין לי, אבל יש לי זכות הצעקה", קרא הסופר יוסף חיים ברנר כאשר התפרץ לדיון במהלך ועידת היסוד של ההסתדרות. מה שהיה מותר לברנר בוודאי מותר להורים שכולים. מה גם שנתניהו הרוויח ביושר, או לא ביושר, את דברי הביקורת שהשמיעו.

     

    אבל הזכות לזעוק לא הופכת הורים שכולים לפוסקים עליונים בסוגיות שעניינן מוסר, משילות וניהול מבצעים צבאיים. המונח "משפחת השכול" מבטא שותפות גורל, אבל לא מייצג קולקטיב. כל הורה מביא למקום העצוב הזה דעה משלו, ניסיון משלו, רגשות משלו. הוא לא יודע מה חושבים אחרים; הוא לא יודע מה היה חושב בנו שלו אילו היה איתנו.

     

    השאלה פתוחה, האם מינוי ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אירועי צוק איתן יועיל לתהליך קבלת ההחלטות בצה"ל ובקבינט במבצעים הבאים. הניסיון מלמד שממשלות מקימות ועדות כאלה לא כדי להפיק לקחים, אלא כדי להוריד מעליהן לחץ ציבורי ולהרוויח זמן; הרחוב דוחף להקמת ועדות כאלה כדי להעניש את מי שבעיניו אחראי למחדלים: ההמלצות האישיות, זה מה שמעניין אותו; והוועדות נוטות להתעמק בניירת, כמה ישיבות התקיימו בנושא אחד, כמה ישיבות בנושא אחר, ולא במהות.

     

    יש אנשים שדוחפים להקמת ועדת חקירה כדי לנקום בנתניהו על מה שעשה במלחמת לבנון השנייה. נתניהו מימן בחשאי, בעזרת כספים שהגיעו מתורמי ימין בחו"ל, את הקמפיין להקמת ועדת חקירה. מה שעשה אז לא פחות מחפיר, לא פחות מקומם, מהמונולוג שלו על הערבים והאוטובוסים ביום הבחירות. אבל לא מתקנים עוול בעוול.

     

    בעבור חופן מנדטים

     

    שתי הערות שנוגעות לנתניהו: מאז מבצע צוק איתן, בנט מבקר בחריפות את הנהלים בקבינט. נתניהו הבטיח לו לתקן, ולא קיים. לאחר שבנט איים לטרפד את צירוף ליברמן לממשלה, הבין נתניהו שאין מנוס, צריך לעשות משהו. הוא מינה ועדת שלושה: שניים, יעקב עמידרור ויוחנן לוקר, הם אלופים בדימוס, ואחד, יוסי צ'חנובר, עורך דין.

     

    בנט רוצה להפוך את הקבינט לחמ"ל: לדון בכל נושא ביטחוני לפרטיו ולנהל מהלכים צבאיים ומלחמות. נתניהו לא מעוניין. בכל קבינט יש לפחות שני שרים ששאיפת חייהם היא להדיח אותו מכיסא ראש הממשלה. אין לו שום כוונה להפקיד בידיהם את סודותיו.

     

    ואכן, הקבינט איננו הפורום המתאים למיקרו־ניהול של מדיניות הביטחון. הוא גדול מדי – לפעמים משתתפים בישיבות 40 איש, שרים, קצינים ופקידים – ומשופע באגו ובאינטרסים. חלק גדול ממה שנדון בו, דולף. ההחלטות המשמעותיות התקבלו בעבר, ויתקבלו בעתיד, בפורומים אינטימיים יותר, לא פורמליים. הפורום הקלאסי מונה את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. שרי הקבינט ילוו אותם ברטינה.

     

    נתניהו התנצל השבוע על מונולוג האוטובוסים. הוא לא התנצל על דבריו, אלא "על האופן שבו הובנו". "אף על פי שהתכוונתי למפלגה פוליטית ספציפית, אנשים רבים נפגעו, ואפשר להבין זאת", אמר. הפעם הוא לא הצטלם כשמאחוריו מפה מאיימת של המזרח התיכון – רק ספרים.

     

    כדי להבין את הראש של נתניהו, כדאי לחזור אל הטקסט מיום הבחירות. "שלטון הימין בסכנה", אמר אז. "מצביעים ערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".

     

    הוא דיבר במושגים גורפים: מצביעים, ערבים, כמויות אדירות, עמותות שמאל. הטון היה מבוהל; פניו מיוסרים; המטרה הייתה להפחיד. הוא לא אמר מילה על "מפלגה פוליטית ספציפית". המפלגה הפוליטית היחידה שהתכוון אליה הייתה הבית היהודי, שאת קולותיה, ואת קולות הרשימה של אלי ישי, שתה בעזרת מופע האימים שלו. מעבר להסתה, מה שקומם במונולוג שלו היה השקר: נתניהו ידע שהסיפור על האוטובוסים, הנהירה והכמויות האדירות לא היה ולא נברא. ועכשיו הוא משקר שוב.

     

    ממשלת ישראל מתכוונת להשקיע בחמש השנים הקרובות עשרה מיליארד שקל במגזר הערבי. אדם אחד, ראש אגף התקציבים אמיר לוי, הוביל את השינוי. הוא שיכנע את כל המערכת, כולל השר שלו, שהמהלך חיוני לצמיחה. נתניהו נתן את הסכמתו: בכלכלה הוא מבין. זה לא יפריע לו, בבוא היום, לשוב ולהסית. יצחק שמיר אמר פעם שבשביל ארץ ישראל הוא מוכן לשקר. נתניהו יעשה את זה בשביל חופן מנדטים.

     

    חופרים

     

    ביום ראשון בצהריים הגיע למתחם של הרכבת הקלה על גבול רמת־גן הראש של מכונת החפירה, אחת מתוך שמונה. ארבעה פועלים סינים נברו בו בעודו שוכב, כמו מכסה הפוך של סיר ענק, על פלטפורמה ענקית. הראש הסיני כחול: זה הצבע שלו. לאחר שיורידו אותו למטה, אל הפיר, 24 מטרים מתחת לפני הקרקע, ויחברו אותו לשאר חלקי המכונה, 100 מטר בסך הכל, הוא יתקדם בקצב של עשרה מטרים ליום, יחפור, יפנה את החול לאחור וידפן את הקירות. שמונה מכונות כאלה יעבדו במקביל – ארבע יתחילו מכאן, מהאמצע, ויחפרו לכיוון הקצוות, וארבע יתחילו מהקצוות ויחפרו אל האמצע. החפירה תתחיל בעוד חודש. היא מתוכננת להימשך שנתיים.

     

    ערב פיצוץ גשר "מעריב", באוגוסט שעבר, הפיצוץ שסימן את התחלת העבודות, סיירתי בתוואי הרכבת. זה היה בעיצומו של התקף חרדה שעבר על חלק גדול מתושבי גוש דן: עבודות הרכבת איימו על רווחתם, על עסקיהם, על שגרת חייהם, והחיו סיוטים עתיקים על מתקפה של חולדות נשכניות, נושאות מגיפות, שיעלו מן התהום ויכבשו את העיר. בינתיים הזעקה הפכה לרטינה שקטה: אנשים הסתגלו. הישראלים הם אלופי העולם בתושייה, בהסתגלות, בעקיפת מכשולים. ממשלתם בונה על זה.

     

    עם כל אי־הנוחות, יש משהו מנחם בפרויקט הרכבת ובפרויקטים תחבורתיים אחרים שמתבצעים כרגע. ברוב התחומים ישראל מדשדשת במקום; טוב לדעת שיש תחום בו היא הולכת קדימה. הקו הראשון, האדום, של הרכבת הקלה, 24 קילומטרים, מחציתם מתחת לקרקע, מתקדם בינתיים על פי לוח הזמנים. "לא נופתע אם נקדים", אומר יהודה בר־און, המנכ"ל.

     

    "תרחישי האימה לא התממשו", הוא אומר. "זה לא היה מקרי. עשינו הרבה כדי להוריד קיבולת. התחלנו בשיא הבעיות, כשאנחנו אומרים מראש שתוך שנתיים תבוא ההקלה".

     

    ואז, אמרתי, תתחילו לחפור את רחוב אבן־גבירול.

     

    "כן", אמר. "אבל בינתיים ירד מפלס הפאניקה. אנשים ראו שאנחנו עובדים בו־זמנית ב־12 אתרים שונים, והעיר לא משותקת. עדיין אפשר להגיע לכל מקום".

     

    לפני שנה, אמרתי, הראית לי את האופניים החשמליים שרכשת. אמרת שיהיה קשה, אולי בלתי אפשרי, להגיע מאתר לאתר במכונית.

     

    "לא השתמשתי בהם כמעט", אמר. "לא היה צורך".

     

    ממה הופתעת, שאלתי. "מהאווירה החיובית שנוצרה במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות", אמר. "ציפיתי שיהיה הרבה יותר קשה".

     

    הנפגעים העיקריים מעבודות הרכבת היו הסוחרים. בעלי החנויות שנחסמו יכולים להתנחם ברווח הנדל"ני שצפוי להם בעתיד, אבל שוכרי החנויות ניזוקו קשה. וניזוקו גם הדיירים לאורך הציר.

     

    הקו האדום, מפתח־תקווה עד בת־ים, מתוכנן להתחיל לפעול ב־2021. הקו הירוק, מצפון לדרום, שרחוב אבן־גבירול הוא הציר המרכזי שלו, יושלם עד 2025־6; הקו הסגול יושלם באותו מועד. בר־און מדבר על מערכת תחבורה ציבורית שתספיק לצרכים של גוש דן ב־2040. "היום", הוא אומר, "רק 20 אחוז מהתושבים במטרופולין תל־אביב משתמשים בתחבורה ציבורית. המגמה היא להגיע ל־40 אחוז".

     

    עשרת אלפים איש מועסקים בעבודות שקשורות בפרויקט הזה, רובם ישראלים. שלטי הבטיחות ותגי הזיהוי האישיים הם בעברית, באנגלית ובסינית. המפגש בין המנטליות הישראלית לסינית מעניין: בסין היו גומרים פרויקט כזה הרבה יותר מהר – עובדים 24/7, משמידים כל בית ורחוב שמפריעים בדרך, זורקים את הדיירים לרחוב. אני מעדיף את תל־אביב.

     


    פרסום ראשון: 28.07.16 , 18:22