מצאו בית

העולם ממשיך להתנפח. אולימפיאדת ריו 2016 תהיה הראשונה בה ישתתפו שתיים מהמדינות הטריות על הגלובוס, דרום סודאן וקוסובו.

מכל פינה מגיעים ספורטאים – טובאלו, פאלאו, מזרח טימור. גם אם מדובר במשלחות של איש אחד, כמו שחקן הבדמינטון ג'ספר ג'ו וון מברוניי או הקשת ארנאו דייויד ממלאווי, הדגל יונף כמו במקרה של כל מדינה אחרת.

אבל ישנם ספורטאים בלי בית. מצטיינים בתחומם, שבגלל מלחמות הקורעות את מולדתם נאלצו לברוח. הם זכו למעמד של פליטים אחרי שנמלטו מהאימה, אבל ידעו שכעת אין להם את מי לייצג. לשם כך, הוועד האולימפי החליט כי בריו תתחרה לראשונה נבחרת של פליטים, תחת הדגל האולימפי, כחלק מההכרה במשבר הפליטים העולמי.

בעבר התחרו כבר "נבחרות" של ספורטאים עצמאים. למשל, בלונדון 2012 התחרה במסגרת כזו ספורטאי אחד מדרום סודאן מאחר שהמדינה לא הספיקה להקים ועד אולימפי, ועוד שלושה מהאנטילים ההולנדיים, שהוועד שלהם התפרק. אבל כאן מדובר בעניין בהיקף אחר לחלוטין – 10 ספורטאים שנעקרו מבתיהם – וגם סוג של אמירה פוליטית, תמיכה במאבקם של קורבנות רבים.

מיסנגה. אמו נרצחה כשהיה בן שש

הוועד האולימפי נעזר בשלוחותיו ברחבי העולם לאתר ספורטאים העונים לקריטריונים, ואחרי שיצר מאגר שמות אפשרי והקצה תקציב מיוחד עבור האימונים של אותם פליטים, נבחרו כאמור עשרה שמות שהפכו למשלחת אחת בריו. אחת מהמועמדות הראשונות, רהלה אסמאני האיראנית, קיבלה במהלך התהליך אזרחות בלגית ותייצג את המדינה החדשה שלה בריו.

כל אחד מהעשרה מחזיק בסיפור מרתק וטראגי. יונאס קינדה, רץ המרתון בן ה־36 מאתיופיה, חי כיום בלוקסמבורג ועובד כנהג מונית. כשנשאל בעבר על מה שהתרחש במולדתו, הוא סיפר: "בלתי אפשרי עבורי לחיות שם, זו סכנת חיים. עזבתי את המדינה בגלל סיבות פוליטיות". הוא לא פירט יותר מדי על עברו, אבל מספיק לציין כי מאז 2013, שנתיים אחרי שהגיע ללוקסמבורג, הוא זוכה לשמירה מיוחדת.

האחרים הגיעו אחרי שעברו מלחמות איומות. השחיינית בת ה־17 יוסרה מארדיני הייתה ילדת פלא שייצגה את סוריה באליפות העולם כשהייתה בת 13. בשנה שעברה היא ואחותה נמלטו מההפצצות בדמשק, וברחו בסירת גומי מטורקיה ליוון – כשבדרך המנוע התקלקל. בתור אחת מהיחידות מבין כ־20 הפליטים בסירה שידעו לשחות, היא נאלצה לזנק למים ולסייע בדחיפתה במשך שעות עד שהגיעה לחוף מבטחים.

מארדיני סיפרה לאחרונה על המקרה: "החזקתי בחבל ביד אחת ושחיתי עם היד השנייה והרגליים. המים היו קרים והגוף שלי היה גמור". כיום משפחתה חיה בגרמניה, אחרי שגם ההורים הצליחו להגיע לשם, ויוסרה תשחה ב־200 מ' חופשי בריו. היא הספיקה להודיע כי בברזיל תייצג את הוועד האולימפי, מולדתה סוריה ומדינתה המאמצת גרמניה, והוסיפה: "אני מקווה שתלמדו מהסיפורים שלנו. חייבים להמשיך הלאה, כי החיים לא יעצרו בשביל הבעיות שלכם".

פליט נוסף מבין העשרה, השחיין רמי אניס, ברח בדרך דומה מחלב עד שהגיע לבלגיה. הוא אמר לקראת האולימפיאדה: "אני גאה בכך שאהיה בריו, אבל חש מעט עצבות כי הייתי רוצה לייצג את סוריה. אנחנו מייצגים את אלו שאיבדו את זכויותיהם ומתמודדים עם אי־צדק".

הג'ודוקא פופולה מיסנגה נולד ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, כמו גם מתחרה אחרת בענף, יולנדה מאביקה. אמו של מיסנגה נרצחה כשהיה בן שש, בעודו נמלט אל יער סמוך, שבו שרד לבדו במשך שמונה ימים, לפני שאותר והועבר לבית יתומים. מאביקה הופרדה מהוריה וגדלה במקום דומה.

שניהם ביקשו מקלט מדיני בברזיל אחרי אליפות העולם ב־2013, ומיסנגה אף הקים משפחה עם אישה מקומית. השבוע הוא סיפר בדמעות: "יש לי שני אחים שלא ראיתי שנים. אני לא זוכר איך הם נראים".

חמשת הספורטאים הנוספים במשלחת ברחו מלב הזוועות בדרום סודאן. למרות שהמדינה כבר קיבלה עצמאות, היא עדיין שרויה בכאוס, על סף מלחמת אזרחים, וחמשת הספורטאים – כולם רצים – נמלטו למחנה הפליטים קאקומה בקניה. הוועד האולימפי הקנייתי ערך מבחנים לפליטים מהמחנות במדינה, וחמשת האתלטים, שהגיעו לשם בגיל צעיר, נבחרו.

מדובר ברץ ה־400 מ' ג'יימס צ'יינגג'ייק, ייאץ' ביאל שמתחרה במרחק הכפול, פאולו לוקרו שרץ 1,500, וגם רוז לוקוניין ואנג'לינה לוהאלית שישתתפו ב־800 וב־1,500 בהתאמה.

נשיא הוועד האולימפי, תומאס באך, הגדיר את עשרת הספורטאים במילים "סמל לתקווה עבור פליטים בכל העולם, שייצרו מודעות לגודל המשבר". במקרה של כל העשרה, אולי זה קצת גדול עליהם. הם בסך הכל רוצים להשתתף באולימפיאדה כמו כל ספורטאי אחר. דמעות ההתרגשות זהות אצל כולם.