פינג־פונג עם שלומי קוריאט

שלומי קוריאט, נשוי ואב לשלושה, נולד בשנת 1976 וגדל ביבנה. התחיל לשחק בתיאטרון העירוני של יבנה בגיל 13. למד בתיכון תלמה ילין ולאחר מכן שירת בצנחנים ובפיקוד העורף. אחרי השחרור התחיל להופיע בתוכנית הקומית 'דומינו גרוס', שם נוצרה שלישיית פרוזק. שיחק בסדרות כמו 'הבורר', 'מילואים', 'החברים של נאור', 'שנות ה־80', 'אטלנטיקה', הצגות כמו 'השוטר אזולאי', 'פרח השכונות' ו'גיבור הלובי' וסרטים כמו 'העולם מצחיק', ו'תפוחים מן המדבר'. בימים אלה משחק בסרט 'ארבע על ארבע' ובסדרה 'קינגים' בערוץ 2.

מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"מימונה ביבנה, אני בן תשע בערך, ההורים שלי יצאו לסבב ביקורי בתים ונשארתי בבית לבד. הייתה לנו בדירה מעין עליית גג ושם היה החדר שלי. אני זוכר ששמעתי רעשים מכיוון הסלון, שם היה ממוקם השולחן של המימונה. הייתי בטוח שההורים הגיעו וכשירדתי התברר שפרצו גנבים הביתה. כשהפורץ ראה אותי, הוא רץ לכיוון החלון ופשוט השתלשל למטה מקומה רביעית. במקביל ההורים שלי בדיוק חזרו. זה היה סוג של טראומה. בשנה הזו היה לי קשה לישון בבית לבד. באיזשהו מקום זה קצת הפך אותי לחרדתי".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"לאבד שליטה, להגיע למקום שבו אני עם הגב לקיר ונאלץ להגיב בצורה שאיננה אני. שייצא ממני משהו שאני לא מכיר בעצמי. זה לפעמים קורה לי בכביש. אתה מאבד את זה לרגע ואומר, 'עכשיו אני מתפוצץ ולא מעניין אותי שמכירים אותי או לא', אבל ישר אומר, 'שנייה, אני חייב להתאפס'".

מתי היית הכי קרוב למוות?

"בצנחנים שלחו אותי ואת הסמל עם רכב מסוג ריו להביא דואר מירושלים. עברנו במחנה פליטים ונפלה לנו הדלת של הרכב. כשירדנו להביא אותה, התחילו לזרוק עלינו אבנים ולרדוף אחרינו עם מקלות. ברחנו, רצנו לאוטו, השארנו את הדלת שם. לפני כן, בטירונות, נסענו להביא קצינה לירושלים ובתדרוך הראשוני המפקד אמר שיש מצב שיזרקו עלינו בקבוקי תבערה ותפקידי יהיה להוציא אותה מהאוטו. הייתי אז שבועיים בצבא ולא הבנתי אפילו את המושגים. אחרי עשר דקות הוא צועק בקת"ב - בקבוק תבערה - ומהלחץ רבתי עם הדלת של הטנדר בניסיון להוציא את הקצינה. לא זרקו עלינו שום דבר אבל התחלתי לבכות ולצעוק, 'תצילו אותי'. לא ידעתי אז בכלל מה רוצים ממני".

מתי היית הכי מאושר?

"חוץ מהחתונה ולידת הילדים? כשקיבלתי את התפקיד של אבי הטחול ב'הבורר'. זה היה רגע של לעשות או למות - או שאני עוזב את המקצוע, או שאני שם. זה היה אחרי הפירוק של פרוזק והיה נורא קשה למצוא עבודה. לא התברגתי מספיק בשום מקום. כבר חשבתי לעשות דברים אחרים בחיים שלי. פתאום עברתי את האודישן וזה היה סוג של אושר שקשה לי להסביר. זה הציל לי את הקריירה".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"בצקים. למרות האימונים והתזונה הנכונה, קשה לי כשאני רואה בורקסים, עוגות וסוגי לחמים. כל הג'אנק־פוד. לפני עשר שנים הייתי יכול להגיע לסופר, לקנות שקית של 6־7 בורקסים ולתפור אותם עד לעבודה. היום זה כבר לא קורה".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"תשלומים, משכנתה, האם תהיה עבודה מחר. אני בתוך פרויקט ויש לי צילומים חודשיים קדימה, אבל כבר אחרי שבוע של צילומים אני מתחיל לשאול את הסוכנת שלי מה קורה הלאה ומזכיר לה שיש לי ילדים. חברים קוראים לי היפוכונדר לפעמים. מתאמן פעמיים בשבוע ואם אני יורד במשקל אני בטראומה. ישר רץ לבדיקות דם".

סובל מהתקפי חרדה?

"אני כבר מצליח לזהות כשהם מגיעים ואני בסדר איתם. בפעם הראשונה תפס אותי התקף חרדה על הבמה בהבימה. הרגשתי שאני מזיע באמצע החורף והיו לי דפיקות לב מואצות. התחלתי לסמן לחבר'ה סביבי שאני לא בסדר ונראיתי פתטי. הייתה איזו סצנה שבה התחלתי למלמל במקום לדבר, כשיצאתי החוצה שאלו אותי מה קרה, ואמרתי שזה מרגיש כמו התקף לב אבל מישהו מהצד אמר שאני עובר התקף חרדה. הוא צדק".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"באחת ההצגות, כשאני על הבמה, צילצל טלפון. ניסינו להתעלם וזה ממשיך. עצרנו את ההצגה ואמרנו לקהל, 'אבל ביקשנו לכבות טלפונים'. בזווית של העין אני קולט שזה הטלפון שלי. אמרתי 'סליחה', הרגשתי מאוד מטומטם והלכתי לנתק. והיה גם נאמבר במחזמר שבו אני רוקד ופתאום עפה לי הנעל לתוך הקהל" 

מה הדבר שאתה הכי לא אוהב בהופעה החיצונית שלך?

"איפה להתחיל? עם השנים למדתי לקבל את מה שיש, אבל אם היית מתעקש איתי על ניתוח פלסטי שאני צריך, הייתי אומר באף. למרות שזה סימן היכר לקומיקאים רבים".

מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?

"באילת, לפני משהו כמו עשר שנים, עם אשתי וליהי שהייתה אז בת חצי שנה. אחרי ארבעה ימים היינו אמורים לחזור הביתה, התקשר אליי חבר ואמר לי שיש מסיבה טובה ושאנחנו מוזמנים להמשיך כמה ימים. הגענו למעין מלון דירות שנראה בסדר עד שקלטתי שהוא מאוכלס בחבר'ה בני 18־24 שיכורים גמורים. נכנסתי עם התינוקת לחדר שנתנו לי ופתאום אחריי נכנסו זוג שיכורים ונשכבו ליד הילדה. והבחורה עוד מתחילה לשחק איתה! באותו רגע יצא לי כל המרוקאי שבי. העפתי את שניהם בבעיטה החוצה, ארזתי את הדברים ולא נשארתי דקה. כל זה קרה בשתיים בלילה, יצאתי מבואס לגמרי לנהוג בכביש החשוך. זה הרס את כל החופשה המוצלחת שהייתה לפני כן".

מתי הרגשת אבוד לאחרונה?

"לפני כמה חודשים, היה שקט ולא נכנסו אודישנים. חזרו אליי התחושות שאחרי הפירוק של פרוזק, ואתה אומר, 'פאק, זה הולך להמשיך ככה, מה קורה עם הקריירה'. אבל כבר למדתי להבין שיש במקצוע עליות וירידות ולשמחתי אני שחקן עובד. יש תקופות שבהן אתה צריך לנוח ולהתאפס".

מה היה הג'וב הכי גרוע שלך?

"אחד הקשים היה עוזר רצף, אחרי הצבא. חיפשתי כל מיני עבודות שאפשר להרוויח בהן יחסית הרבה. עוזר רצף לא עושה כלום, חוץ מלשים מלט בדלי ולהביא לרצף. סנג'ר, בקיצור. שרדתי שם שלושה ימים. פעם נהגתי במכונת ניקיון בסופר וגם הנחיתי שעשועון של מפעל הפיס בקניונים, ארבע פריצות ביום. לא היה קניון שלא הגעתי אליו".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?

"הכי מבאס לקרוא טוקבקים בסגנון 'נמאס ממנו'. מספיק שאני נופל על טוקבק כזה מתוך עשרות וזה מבאס, כי מזלזלים במה שאתה עושה ואתה מרגיש מיותר בעיני אחרים. אתה בא לשמח בסך הכל ומקבל סוג כזה מגעיל של חוסר הערכה".

איזו עצה היית נותן לשלומי קוריאט בן ה־16?

"שאף אחד לא יכול להכשיל אותו חוץ ממנו. לאורך השנים אנשים לא האמינו בי וביכולות שלי ושמחו להגיד לי בפנים שלא ייצא ממני כלום. הייתה מורה אחת בתיכון שאמרה לי שאני אשאר ילד רחוב כל חיי. זה היה אחד הדברים שדירבנו אותי להצליח. אמא שלי אמרה לי פעם שאם אני רוצה להיות שחקן, אני צריך להאמין בעצמי ולא לתת לאנשים אחרים להיכנס לי לראש".