ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "יוצאי אתיופיה כבר מוגדרים בהפגנות כסיכון, לא אתפלא אם יאפשרו לירות בנו במצב של התפרעות". | צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 02.08.2016
    "האדם השחור יעשה מעשה שהממסד והאזרח הישראלי יסבלו ממנו - עד שייווצר שינוי. אנחנו צריכים מלקולם אקס"
    אם תשאלו את תהילה ישעיהו אדגה, הנציגה הבכירה של השחקניות מבני העדה האתיופית, ישראל נמצאת על סף התפוצצות. גם עכשיו, אחרי שסופסוף קיבלה הזדמנות לככב בדרמה בולטת כמו 'מלאך של אמא', היא שולפת ציפורניים. כלפי האשכנזים שמכרו לה ולמשפחתה אשליות שווא לגבי העלייה לישראל, המזרחים שמצליחים להיות מדוכאים ומדכאים וגם קולגות כמו גילה אלמגור
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    תהילה ישעיהו אדגה היא אדם מעורר השראה. אלא שהיא מסרבת להפוך לסמל. ונורא מפתה לעשות את זה - אישה, שחורה, עצמאית, מוכשרת, לוק מהפכני ודעות נחושות - רק בבקשה, אל תכניסו אותה למשבצות. כי כל חייה, פורצי כל הגבולות, הם ניסיון להשתחרר, ורק להיות עצמה. אלא שבמקום לדבר בנחת על תפקידה המצוין בסדרה 'מלאך של אמא' מבית yes, סופסוף במרכז הבמה הישראלית, זו המציאות העכורה שמתעקשת לדפוק על דלתה.

     

    על הדלת ממש. בתקופה האחרונה ביקשה למכור את דירתה בשכונת קריית יובל בירושלים, שבה אנו נפגשים, לקראת מעבר ליישוב הסמוך צור הדסה. "ואתה לא מבין מה עברתי", היא מחייכת. "גם השכונה הזו מתחרדת, אז מגיעות בעיקר משפחות דתיות. צלצול בדלת. שלום לכם, תיכנסו. והם מסתכלים ככה בחשש. 'תהילה? זו את תהילה? זו את שפירסמה את הדירה?' כאילו, הרי זה לא יכול להיות!"

     

    גזענות מרתיחה אותה. "ולאחרונה זה מחמיר ואתה כבר שומע דברים מפורשים. למשל בצלאל סמוטריץ', כן? זה כל כך נורא! אשתו לא מוכנה ש'ידיים אחרות' ייגעו בה, ב'רגע הטהור' שלה. הרגע הטהור! אלה מונחים של תורת גזע, לחלוטין! הוא משתמש במה שהשתמשו כנגד הסבא שלו. תגיד, מי אתה בכלל?! זה מקומם אותי ברמות שאני לא יכולה לתאר!" היא רושפת.

     

    קהילת יוצאי אתיופיה יוצאת מהארון, היא אומרת. אצלה זה כבר קרה מזמן, למשל כשאיימו על המלאך־של־אמא הפרטי שלה - ילדיה. "תקיפה גזענית", היא קוראת לזה. ישעיהו לא חששה, לדוגמה, להתעמת בתקיפות עם מורי בית ספר שפגעו בהם. "כי כשמדובר בילדים אני שולפת ציפורניים", היא אומרת. "ואחרי שנים, נדמה לי שבקהילה כולה מתחילים לדבר על הפגיעה שנגרמה לנו. בהרבה בתים התחילו סופסוף לדבר על זה. להיות 'ישראלים טובים' ולשתוק? לא עוד".

     

    * * *

    דיכוי עולי אתיופיה, תקציר לכולנו המבקשים לא לראות: עלייה בלתי רצויה, הקצבת מכסות, פקפוק ביהדות, השמדת מנות דם, כפיית זריקות דפו פרוברה, ביזוי מסורת וכוהני דת, ריכוז בגטאות, אי־התאמת החברה הכפרית־בעיקרה לג'ונגל הישראלי, הדור המבוגר הרמוס שרובו אינו יודע קרוא וכתוב, סגרגציה והפקרה בחינוך, שליש מכלל הקטינים הכלואים, שליש מהחיילים נכלאו במהלך השירות, מחצית מהעדה ושני שלישים מהילדים מתחת לקו העוני, שני אחוזים אקדמאים, תחתית פירמידת השכר, חצי מהמעסיקים לא מעוניינים להעסיק אתיופים, סלקציה במועדונים או במגורים, הזנחת בעיות אלימות במשפחה, אלכוהול והתאבדות אצל צעירים, קרוב לאפס נוכחות בממסד. ומתחת לאפס בכל מפגש ברחוב.

     

    עד שהגיעה פרשת דמאס פקאדה, החייל שהוכה בידי שוטרים ותועד בסמארטפון, והבעירה את הפגנות השנה שעברה. "האירוע הזה הוציא את הכל החוצה", מספרת ישעיהו. "הדיכוי שלנו הצטבר והצטבר והצטבר - ואז זה יצא. בגלל מקרה אחד, שנתפס בסמארטפון - ורק תחשוב כמה היו כאלה, שלא תועדו. ודברים לא יחזרו אחורנית. אנחנו יושבים על פצצה מתקתקת. ומיום ליום היא מתקתקת יותר חזק. ויום אחד השינוי יגיע, והוא יגיע מעולי אתיופיה. אני זוקפת את העובדה שכל נושא הגזענות צף מעל פני השטח לזכות עולי אתיופיה. האדם השחור יעשה מעשה שהממסד והאזרח הישראלי יסבלו ממנו - עד שייווצר שינוי. אנחנו צריכים מלקולם אקס, והוא יהיה יוצא אתיופיה".

     

     

    תפקיד שנכתב עבורי. 'מלאך של אמא' | צילום: אוהד רומנו
    תפקיד שנכתב עבורי. 'מלאך של אמא' | צילום: אוהד רומנו
     

    איך זה משתלב בהתעוררות של המזרחים?

     

    "לדעתי, כל ההתעוררות המזרחית לא היתה קורית, לולא האירוע של 2015. המזרחים היו מדוכאים חבויים. הדברים חוזרים על עצמם - קח למשל את ואדי סאליב (והירי של השוטרים בעקיבא אלקריף, י"נ) - זה חוזר על עצמו, בדיוק, עם יוסף סלמסה, במחצבות בנימינה (הצעיר שמשפחתו טוענת שמותו נגרם כתוצאה ממעצר משטרתי אלים, י"נ). יוסף סלמסה שנרצח בידי משטרת ישראל - לפחות עד שלא יתגלו ראיות. ומה זה בכלל אין ראיות?".

     

    יוצאי אתיופיה רואים עצמם חלק מהמאבק המזרחי?

     

    "בהצגה שלנו בתיאטרון 'הולגאב', 'אות קין', השוטר נקרא 'תורג'מן'. וכשעשינו את התחקיר, שאלנו: למה 'תורג'מן'? למה לא, נניח, 'ישראלי'? מה, האשכנזים חפים מפשע? לא. אבל תורג'מן הוא תוצר של דיכוי. ולכן הוא הופך להיות המדכא הכי קשה".

     

    את רואה את מחאת השחורים, אלימות הממסד. מוצאת דמיון?

     

    "לחלוטין. שחור, באשר הוא שחור - סובל. יש כמובן הבדלים, יוצאי אתיופיה לא נמכרו לעבדות או משהו. אבל זה לא משנה - האדם השחור, גם אם הוא לא חי באמריקה, יש עין לבנה סטריאוטיפית ששופטת אותו".

     

    רבים בעדה לא אהבו את ההקבלה לערבים בהצגה 'שחורים'.

     

    "זה נכון. הגעתי עם שורשים ציוניים אבל יש כאן עוד אוכלוסיות שלא צריכות לסבול מאף אחד. מנהיגי ישראל מנצלים את הגזענות באופן ציני, עבור רווח פוליטי, לסכסך בין המדוכאים. אז הערבים הם סיכון ביטחוני, יוצאי אתיופיה כבר מוגדרים בהפגנות כסוג של סיכון, לא אתפלא אם יאפשרו לירות בנו במצב של התפרעות. ויש את המזרחים, שהם מדכאים ועדיין מדוכאים. וכולם מתחת ליהודי אירופה שהמליכו את עצמם, שחושבים שכולנו צריכים להיות נתינים שלהם. אז פאק, תלכו! מי אתם בכלל שתחשבו ככה?! אז הדיכוי כלפינו הוא חלק מדיכויים מרובים. כמו שאני רואה את הערבי שהוכה בסופר, והשחור העברי שהוכה עד זוב דם על ידי שוטרים בדרך לאילת, וכמו שאישה מדוכאת ברגע שהיא יורדת לרחוב האלים. והסובל העיקרי הוא השחור".

     

     

    * * *

     

    את הילדות שלה באתיופיה היא זוכרת כמו קסם. עד היום היא לא רוצה לחזור לביקור, כדי לא לקלקל את הזיכרון. הכפר הקטן מיילמומו, "מקום שמים מקיפים אותו", מפל ונהר שבו רוחצים, ילדת טבע, אין בית ספר, עבודות יד ועזרה למבוגרים העוסקים בחקלאות. השם "תהילה" הוכתב לה בארץ, על ידי המורה בכיתה. שמה המקורי הוא וורדייץ', "זו שפינתה את מקומה". וכדי להבין אותו צריך להבין את המבנה המשפחתי המורכב והייחודי שהגיעה ממנו.

     

    וורדייץ'־תהילה נולדה ב־74', בת הזקונים לשני הוריה. לאביה המבוגר היו חמש נשים במקומות שונים, מכל אחת מהן נולדו לו צאצאים. היא לא פגשה בו עד אחרי העלייה המאוחרת ארצה ב־85'.

     

    "ואף פעם לא הרגשתי חסך בדמות אב. זו הייתה הנורמה. גבר היה יכול להינשא לכמה נשים. גדלתי עם אמי. דמות מרשימה במיוחד. באתיופיה היא הייתה קוצרת. עבודה שדורשת כוח בלתי רגיל, יחד עם הגברים. זה היה חריג, כמו ללמד שיעורי תורה".

     

    "אבא תמיד היה חוזר לאישה המרכזית בחייו, אישה עוצמתית. הוא לקח את אחותי איתו, ומתישהו אמא שלי הלכה לבקר אותם, מרחק שני ימי רכיבה על סוס. זה היה אירוע גדול, אמא הביאה לה מתנה, תכשיט, שחטו שם כבש. ואז אבא ושתי הנשים ישבו והחליטו: אמא שלי ואבא צריכים להתאחד, אמא צריכה להביא עוד ילד. ואם תיוולד בת, שמה יהיה וורדייץ', 'האישה שירדה ממקומה' - כי האישה המרכזית פינתה את המיטה שלה".

     

    ישעיהו צוחקת. "ואתה יודע, מאוחר יותר הם עלו ארצה וגרו בכרמיאל. כשנסענו לבקר, אבא שלי פינה את החדר ונתן לשתי הנשים לישון יחד. הייתי שומעת אותן בשעות הקטנות של הלילה, יושבות ומדברות, חברות נפש שזה פשוט לא נתפס".

     

    אחיה הגדול עלה לארץ בשנות ה־50 ונקלט בקיבוץ נצר סירני. הוא היה הסנונית הראשונה. היא עלתה בגיל שבע, ובהפתעה גמורה מבחינתה. "פתאום זה קרה", היא משחזרת. "השעות הקטנות של הלילה. אמא מעירה אותי והכל ארוז. יוצאים לדרך. הולכים והולכים בלילה, בשיירה, ואמא אומרת, 'האנשים האלה מוליכים אותנו לירושלים'. מפציע השחר ואז מתגלה לעיניי מחזה סוריאליסטי: שני רובים מכוונים אלינו. קבוצה של שודדים מתחילה לבזוז אותנו. זה סיפור שכל עולה מאתיופיה יספר לך. בוזזים את כל מה שיש, בגדים, תכשיטים, אפילו את הצידה ואת האוכל. ואנחנו נשארים באמצע השום־מקום, עם שתי ברירות: או לחזור לכפר, או להמשיך. האמונה הייתה כל כך חזקה, שהמשכנו. אחרי כמה לילות של הליכה, בגלל הפחד מהשודדים, אנחנו מגיעים לדרום־סודאן. רואה לראשונה אנשים שונים, סודאנים, שאחרי משא ומתן עם המבוגרים מעבירים אותנו את הגבול על סירות. ובסודאן אני ואמא נמצאות שנתיים".

     

    איפה? מה עשיתן?

     

    "הגענו למחנה באל־קדריף ופשוט המתנו. מי שמקושר היה שם חמישה־שישה חודשים ועלה לישראל. לנו לא היה כלום. נשארנו שנתיים. שהיו בעיקר פחד - לא לצאת מהבית, לא להיחשף, לא לדבר. סוג של כלא. ומחלות. במחנה מתו קרוב ל־4,000 מתוך 12 אלף יהודים מאתיופיה. נלחמתי בצהבת מאוד קשה. אמא סיפרה שהיא כבר השלימה עם זה שאני הולכת, אבל הגוף שלי נלחם".

     

    במרץ 83, בגיל 9, עלתה סופסוף ארצה במסגרת השלב הראשוני של מבצע משה. "שוב, באישון לילה. על משאיות להובלת עדרים. מהומה נוראית. המון אנשים הלכו לאיבוד. סיפורים מאוד טראגיים. אני למשל מכירה משפחה, ששלושת האחים שבה נעלמו, ועד היום לא יודעים מה קרה להם", היא נזכרת. "ובצד המוות והאסון - שחרור מטורף. אני מסתכלת מסביב ורואה אנשים בלי חולצה. עם צבע מאוד מאוד לא הגיוני! משהו לא ברור! 'אמא! מה זה הוורוד הזה? ומה זה האנשים האלה?' אלה יהודים שבאו לקחת אותנו לארץ הקודש, היא אומרת".

     

    הנחיתה בישראל?

     

    "שוק תרבותי. שולחים אותנו לבאר־שבע. לבניין. בקומה רביעית. אתה מדבר על ילדת טבע ואדמה, כן? בניינים?! ואני זוכרת פחד אימים, במיוחד משני דברים: האסלה, פוחדת נורא שמשהו ישאב אותי וייקח למטה. והחלון. לא מעזה להתקרב אליו, בגלל הגובה הזה. וכשאני מעזה להתקרב קצת לחלון, במרחק ביטחון, ולהסתכל קצת - הדבר הראשון שאני רואה זה בחורה בגופייה לבנה ומכנס קצר. זוכרת את זה כמו היום, עומדת מספיק בטוח מהחלון, וצועקת, 'אמא! יש אישה ערומה בחוץ!' תעזבי את זה. אל תסתכלי".

     

    וההסתגלות?

     

    "משליכים אותך לבית ספר ישראלי, כיתה ה', תתמודד, פעם ראשונה שאני לומדת לכתוב, האל"ף־בי"ת, לוח הכפל. ובתקופה הזו אני הולכת לאיבוד. מתנתקת מאמא. ומפחדת מילדים", היא מספרת. "קבוצת ילדים באה מולי בשכונה והוציאה סכין. איימו עליי. כנראה לא יכלו לראות אותי ולקבל אותי, ילדה שחורה ברחוב. טראומה. ומאז היה לי פחד נוראי מילדים. עד לפני עשר שנים הייתי רואה ילדים ועוברת לצד השני של הרחוב".

     

    ישעיהו הפסיקה ללמוד בכיתה י"א. קורבן הפיילוט של הלמידה, היא קוראת לזה. זה, בצד מצבה של האם. "אמא שלי חוותה התפכחות כואבת: 'רגע, מה כל הסיפור הזה שהיה?' והעניין של 'ירושלים', ו'החיים יפים וטובים' - זו אשליה שהם מכרו לעצמם כל השנים! לו אמא הייתה מודעת קודם למצב בארץ, אולי זה היה מאפשר לה להתנהל פה בשנות ה־80. אבל לא הייתה שום ידיעה. זה היה בום, ושוק של מציאות שאי־אפשר להכיל אותה".

     

    שני הוריה נפטרו כשהייתה בת 18. אז היא כבר נשואה. היא התחתנה בגיל 17 וחצי. "ובהיריון. כדי שאוכל לבחור לעצמי את בן הזוג, ולא יבחרו לי", היא אומרת. "חייתי בבאר־שבע בקהילה מסורתית, כמו מאה שערים, שהמשיכה לחיות כמו שחיו שם באתיופיה. שנות ה־80, שברתי מוסכמות, זה נראה לא טוב - ואמא שילמה על זה מחיר. 'הנה, הבת שלך הולכת עם מכנסיים', דברים כאלה. אז כדי שכולם יהיו מרוצים, נכנסתי במכוון להיריון והתחתנתי עם אהבת הנעורים שלי". נולדה בתה הבכורה בת אל, ואחרי שנה נוסף הבן עודד.

     

    הנישואים ארכו ארבע שנים על הנייר. "גם כשהייתי איתו זה לא עבד. לא מסתדר", היא מחייכת. בגיל 22, יתומה מהורים ועם שני ילדים, חתכה הכל ועברה לירושלים. יעד הכיסופים באתיופיה, שקיבל משמעות חדשה ושונה לגמרי: חופש. גם כאן זה קרה באישון לילה. "אמרתי שאני עוזבת, וזה לא התקבל. בכלל. אז פשוט קמתי ועזבתי, בלי שיידע". בירושלים הפכה לאם במשרה מלאה, מפרנסת ועובדת בכל מה שיתאפשר, משק בית וכאלה, ובערב משלימה בגרויות. כדי להוכיח שהיא יכולה. לבד.

      

    * * *

    והצליחה. כשעל הדרך, לא במתכוון, היא מתגלגלת למשחק. ומפה לשם, סוגרת כבר 20 שנות קריירה. היא לא אוהבת את ההגדרה הזו אבל ישעיהו היא בכירת השחקנים יוצאי אתיופיה בארץ. בין היתר, שיחקה בהצגת היחיד 'לבדה' המבוססת על חייה, היא הצלע המרכזית בקבוצת התיאטרון האתיופית 'הולגאב' ('הבית של מתוקו', 'אות קין'), עתה היא מכבבת בסרט הקצר 'עם הפנים לקיר' (זוכה פרס ואן ליר), ובקרוב, היא מספרת, תשתתף בסרט של אסתי ממו, ובהצגה חדשה העוסקת במציאות העגומה של הפליטים ומהגרי העבודה בארץ. על הדרך היא מתנדבת בארגון 'אמהות על המשמר', ומשמשת כמגשרת בבתי ספר. "גם בשביל לשלם את המשכנתה. וגם סוג של תיקון, עם אותם ילדים שפעם הפחידו אותי", היא מחייכת.

     

    'מלאך של אמא' מעלה אותה סופסוף אל הפריים־טיים. דרמת המתח האיכותית של yes, שיצרה וכתבה קרן וייסמן, וביים אייל סלע. מין 'ברודצ'רץ'' ישראלית, משוחקת היטב ונראית מצוין. ילד צעיר נרצח ביישוב קטן והחקירה מטלטלת את הקהילה, סדרת מסתורין, עם נשים גדולות שכל אחת מהן חווה אובדן - ילד שנרצח, שד שנכרת, צעיר שחשוד ברצח, מוגבל, בדרך לסילוק מהבית - ואבות דפוקים, הכורעים תחת הנטל ולא מסוגלים להכיל.

     

    "זה תפקיד שפשוט נכתב עבורי", היא אומרת, כאם חד־הורית נחושה, נמרה, לבן אמן המשמש שעיר לעזאזל. "על הסט הבאתי את העבר והמטענים שלי כדי לשרת את הדמות. הכי חשופה שאפשר. ואגב, התפקיד בסדרה צומצם. כי בעלי ההון, שעוסקים בטלוויזיה הלבנה, כנראה לא יאה להם שיש שם יותר מדי שחור אז צימצמו וצימצמו".

     

    זו האשמה חמורה. תסבירי.

     

    "זה עבר מפה לאוזן, ואחת השחקניות ששיחקה שם, אמרה לי שהתפקיד שלי היה אמור להיות מרכזי וצומצם. אני מניחה שהשיקולים הם משום שהטלוויזיה היא מאוד־מאוד לבנה. ועדיין, זה תפקיד מאוד עוצמתי שכתוב נפלא. וסופסוף יש ניצנים של הכרה בשחקנים יוצאי אתיופיה גם במיינסטרים".

     

    ליוצרת הסדרה, וייסמן, יש הסבר אחר: "התפקיד של תהילה אכן צומצם, אבל אין לזה שום קשר לצבע או לגזע. הסדרה החלה מסיפור קצר שכתבתי על שתי דמויות. ניגיסט (יהושע) היתה הדמות הכי לא שגרתית, דברנית מדי, תיאטרלית מדי, פואטית מדי. חלק מהדברים שלה צומצמו, כדי לתת לסדרה נימה קולנועית - עם כל הכבוד למונולוגים היפים שכתבתי עבורה. בארץ לא רגילים לדמויות יותר פואטיות בסדרות דרמה".

     

    תהילה, איזה תפקידים הוצעו לך עד כה?

     

    "עד הסדרה אפילו לא הייתי צריכה סוכן. כי המדיה לבנה לחלוטין. התפקידים שהוצעו לי היו מעטים מאוד וסטריאוטיפיים, מנקה במסדרון בבית חולים, מנקה בבית ספר - רחוק שנות אור ממציאות חיי. אז לא הייתי מוכנה לשתף פעולה ולתת לזה יד".

     

    מה קורה בתיאטרון הרפרטוארי? אין תפקידים עבורך? לא כ"אתיופית"?

     

    "זו המציאות. היו לי מעט מאוד ניסיונות. התיאטרון ה'רגיל' לא מזמן אותך, כי גם הבמה לבנה לחלוטין. שאלתי את עצמי לא פעם אם לא נשארתי יותר מדי ב'חממה' שלנו, בתיאטרון 'הולגאב' - אבל פשוט לא היו לי אופציות. אין זימונים לאודישנים. ובמקביל, בתור אמא, לפעמים נוח לי לא להתעסק רק במשחק, אלא לעבוד בחינוך לא פורמלי לילדי בית ספר וגם לביים שם. אולי זה סוג של 'נוחות' - אלא שכמעט אין לי אפשרויות".

     

    ובמאקרו?

     

    "תשמע, מאוד לא רציתי לדבר על מירי רגב, ובכל זאת. יש לי המון ביקורת עליה. במיוחד הסיפור עם הסודאנים, זה נורא. אבל בתחום התרבותי, רגב עושה מהלך של שינוי כלפי הפריפריה. הרי יוצאי צפון אפריקה נשלחו לשם באופן מחושב, או יוצאי אתיופיה. וכמו שההיסטוריה שלהם ושלנו הושכחה, כך גם הביטוי האמנותי דוכא. רגב עושה תיקון, ואת זה אני זוקפת לזכותה. למרות שהגזענות ממש לא פוסחת עליה, וזה רע מאוד.

     

    "ובכלל, העליונות של המדכא כל כך מובנת מאליה, גם בתרבות, שזה הזמן לפקוח עיניים ולהסתכל. הנה, שני תיאטראות לאומיים, הקאמרי והבימה, הכל כל כך מושרש, וכל כך מובן מאליו, וכולם חיים שם כל כך טוב. וברגע שרגב רק נגעה להם קצת? קמה גילה אלמגור, 'אנחנו מכתתים את הרגליים לפריפריה'. תעשי לי טובה, את לא מכתתת את הרגליים! את מקבלת על הצגה אלפי שקלים! את עובדת, וכעובדת באמנות את צריכה להנגיש את היצירה לכל העם! הרי אם יגידו לי, לכי להופיע בעזה - אלך ואופיע שם! אבל אצלם לא. העליונות הזו נפלטת להם".

     

    אחרי שהילדים כבר עזבו את הבית, ישעיהו חיה לבדה. "אין לי בן זוג. זה נושא מורכב", היא מחייכת במבוכה. "אני מאוד רוצה, אבל לא נראה שרוצים אותי. לא הולך לי. הייתה תקופה של אתרי היכרויות, עד שהבנתי שהם מנציחים עוד יותר את הלבד שלך. ואתה פוסל שם אנשים, בגלל הנחיריים ובגלל הגבה - עובר על תמונות ופוסל, עד שאמרתי, השתגעת, מה את עושה במקום כזה?

     

    "תשמע, ניסיתי להבין למה אני ככה. ובדיעבד, ואחרי הרבה טיפולים פסיכולוגיים, אולי בגלל שבאתי ממקום בלי דמות אב, עם כוחות גדולים, שנובעים מאמא בלבד. ומאותו מקום קשה לי לייצר זוגיות. הבדידות ממכרת, ואני לא מוכנה שייגעו לי בלבד שלי. ומצד שני, הבדידות גם מאוד כואבת".

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 02.08.16 , 15:00