yed300250
הכי מטוקבקות
    "המונומנטים שאני מעצב יישארו הרבה אחרי". אולמן והקיר הטיפוגרפי שלו בבית ידיעות אחרונות
    24 שעות • 02.08.2016
    "אני רץ נגד הזמן"
    בגיל 81, האמן גד אולמן לא מאמין בהשראה אלא בעבודה קשה ולא מפסיק ליצור לרגע. בתערוכה שלו הוא מציג נשים עירומות שצייר בפחם, אבל האהבה האמיתית שלו היא טיפוגרפיה ויצירת תמונות ענק לחיפוי מבני ציבור. "אחרי מות אבי הבנתי שהחיים עלולים להיגמר בדקה והחלטתי לא לסיים את שלי לפני שאשאיר חותם"
    סמדר שיר

    באחד הבקרים של החופש הגדול לקח האמן גד אולמן את שלוש נכדותיו לדיזנגוף סנטר כדי להראות להן את סניף הבנק שבפתחו העמיד מיצב המשחזר את הכיכר עם המזרקה, קפה כסית ופינות נוספות מראשיתה של תל־אביב. כשהגיעו לשם, הוא גילה שעבודותיו הוסרו לטובת פוסטרים דיגיטליים.

     

    "למרות שגדלתי בבית יקי שחינך אותי לשמור על איפוק ולא להתרגז, לא הצלחתי להסתיר את התדהמה והאכזבה", הוא מספר. "פניתי לממונים, ותשובתם הייתה שהנהלת הבנק החליטה להעניק לכל הסניפים ברחבי הארץ זיהוי מותגי אחיד ולכן לא מעניין אותם מה היה בתל־אביב. הצלחתי להציל רק שלוש תמונות קטנות וחזרתי הביתה עצוב ומבויש".

     

    ביתו של אולמן (שלא מבין איך הוא הפך, בן ליל, לבן 81) נראה כמו מוזיאון ססגוני שלא יתמלא לעולם. על קיר הסלון תלויה סדרת עבודות חדשה — נשים עירומות שצייר בפחם על בולי עץ שמשה מהים, כשטבעות העץ המקוריות משמשות בהם כפטמות. על המדף עומדים אקורדיונים מקרטון שכל אחד מהם מתעד יומן מסע מסביבתו הקרובה כמו אימון בוקר על מתקני הכושר בחוף גורדון וביקור במועדון לאזרחים ותיקים שבו הוא מתעמל בשיטת פלדנקרייז. הם יהוו חלק מתערוכה אורבנית שתיפתח בחודש הבא. במסדרון תלויות מטקות שלכל אחת מהן סיפור משלה, המחסן מכיל אין־ספור מגירות עם פתקים המעידים על תכולתה (מגלופות ועד אבנים ומסמרים) ובחצר, שבה הוא מלמד סטודנטים, ניצבות גם אסלות שהפכו לעציצים פורחים. וזה, כמובן, על רגל אחת.

     

    "המוח שלי תוסס ללא הפסקה, ואני יוצר משעת בוקר מוקדמת ועד שהראש שלי צונח על השולחן", הוא מעיד, "וזה מפני שמעולם לא חיכיתי למוזה. אני לא מאמין בהשראה. כמעט כל דבר שאני רואה מניע אותי ליצירה".

     

    בילדותו היו אלה ספרי "דן וגד", הגרסה העברית ל"מקס ומוריץ" שנטעו בו רעיונות לתעלולים כמו בניית מתקן שיפלח כביסה מהגג של השכנה. "בגיל 11 חליתי בשנית, סקרלטינה, סגרו אותי בחדר מבודד אצל סבתא, כדי שלא אדביק את אחי ואחותי, אז גזרתי צלליות והרצתי אותן על החלון. אמא אירגנה את הקהל ומדי יום, בארבע אחר הצהריים, כולם באו לצפות בתיאטרון. הכוכב הראשי בהצגה היה הצללית 'יהושע הפרוע' שסבתא הפחידה אותי מפניו, אבל לא חלמתי על קריירה באמנות. הצטיינתי במתמטיקה ופיזיקה וכולם ניבאו לי עתיד של מדען".

     

    הוא התגייס לחיל האוויר, עבר קורס אלקטרוניקה, הועף מקורס טיס בגלל פחד גבהים שניסה להסתיר, ואחרי שצייר קריקטורות על קירות הבסיס נרשם לבצלאל. במהלך לימודיו אביו נפטר מהתקף לב, "וזה היה אירוע מכונן בחיי", הוא מודה. "בנוסף לצער הבנתי שהחיים עלולים להיגמר תוך דקה ולכן החלטתי שאני אחיה את החיים שלי כמו שאני רוצה ואשתדל לא לסיים אותם לפני שאשאיר אחרי איזשהו חותם".

     

    איך עושים את זה?

     

    "בעבודה קשה. הייתי וורקוהוליק, ולא תמיד מתוך בחירה. ציירתי והצגתי בתערוכות, וכדי לפרנס אישה ושני ילדים עבדתי בעיצוב גרפי בעיתונות וגם בהוראה. חשבתי שאי־אפשר לשלב בין אמנות לבין חיי שגרה וזו הייתה טעות, כמובן. נקרעתי בין שני העולמות ורק כשהתגרשתי, לפני 30 שנה, התמסרתי לאמנות בכל שעות היממה".

     

    שייך לדור שתורם לחברה

     

    בסוף שנות ה־60, כשהציג תערוכה בניו־יורק, נחשף אולמן לעולם ההדפס ברוח הפופ האמריקאי וגישתו האמנותית השתנתה בבת אחת. "התחלתי לגלות עניין רב באותיות, לקחתי גלופות של העיתון, הוספתי להן צבע וגלגלתי אותן במכבש. כך יצרתי הדפסים חדשניים ומיוחדים. בהמשך חיפשתי דרך להעביר לתחום ההדפס תצלומים של אביזרים כמו טלפונים וכלי עבודה, ואמנות ההדפס שפיתחתי הובילה אותי לעבודות קיר שבהן הגדלתי את ההדפסים לתצריבי ענק בנחושת כדי שיהיו עמידים בפני ונדליזם, כמו שעשיתי בבית אסיה, בית אירופה ומלון המלך שלמה באילת. לפני שלושה עשורים עזבתי את כל הפעילויות שלי לטובת סטודיו עצמאי להדפסים ולעבודות במבני ציבור".

     

    מה משך אותך לציורי קיר ועבודה במרחב הציבורי?

     

    "ראיתי בהם שליחות לקהילה. מה לעשות, אני שייך לדור שראה ייעוד בתרומה לחברה. מי שפנה אליי אמר 'יש לנו מקום, תעשה מה שאתה רוצה' ומבחינתי זו הייתה דרך להגשים חלום. כשאני משקיע את נשמתי בתערוכה, רק הקהל שמכיר אותי מגיע לגלריה ואחרי כשלושה שבועות התערוכה ננעלת. אמנות חוצות היא לטווח הרבה יותר ארוך דווקא מפני שאני לא שולח הזמנות, מי שבא — ברוך הבא, והמונומטים האלה יישארו במקומם גם כשאני כבר לא אהיה כאן".

     

    זה לא קרה בדיזנגוף סנטר.

     

    "נכון. חבל. אני בטוח שזה לא מה שיעלה בגורלם של פסלים ומיצבים שיצרתי לשגרירויות של ישראל ברחבי העולם".

     

    לאותיות יש כוח

     

    חיי נצח הוא צופה גם ל"קיר ידיעות אחרונות" — בבניין החדש של המערכת בראשון־לציון — שאולמן קורא לו "מאל"ף ועד ת"ו".

     

    זה היה גם שמו של הקיר שעיצבת לפני 40 שנה באולם הכניסה של בית ידיעות אחרונות בתל־אביב.

     

    "נכון, אבל אז הכנתי ציור קיר מאלומיניום, דו־ממדי, שתיעד את דפוס הבלט מהדור הישן. המוני פועלים בסרבלים שחורים שנראו לי כמו נמלים חרוצות. הידיים שלהם וגם בגדיהם התלכלכו מצבע הדפוס השחור. חוויתי את זה מקרוב. לידת העיתון היומי התרחשה אז באולם אחד, דחוס, שבו כולם דיברו, התרוצצו, קיבלו ונתנו הוראות, העבירו מיד ליד תבניות סדר של עופרת יצוקה ורצו איתה למכונת ההדפסה. אחד מגיבורי היצירה הוא מוטי, פועל דפוס ותיק, שאותו הנצחתי גם בבובת גומי בגודל טבעי שהוצגה ליד הקיר".

     

    ומה השתנה?

     

    "הכל. כיום, מערכת עיתון היא מפעל היי־טק הפועל בשיא הטכנולוגיה. שורות־שורות של מחשבים, והעובדים מהופנטים למסכים כאילו איבדו את התקשורת המילולית. העידן הדיגיטלי מתאפיין בדממה. אבל בפעם הראשונה שהגעתי לבניין החדש בראשון־לציון, בשיא ההדפסה, הרגשתי כמו בתחתית מפלי האיגואסו בארגנטינה, כשאלפי טונות של מים נופלים ממש לידך. שש מכונות הדפסה, שכל אחת מהן בגובה שלוש קומות, עבדו בו־זמנית במהירות מסחררת, בתיאום מדויק, ועמדתי משתאה מול איש הבקרה שיושב בחדר זכוכית אטום, בגלל הרעש מחריש האוזניים, ובשליטת אצבע אחת מפעיל את כל המנגנון האימתני הזה. אלה התחושות שניסיתי להעביר ביצירה".

     

    על ציר באורך 26 מטרים ובגובה 6 מטרים בנה אולמן יותר ממאה יחידות של מטר על מטר. "זה לא ציור ולא עיצוב, אלא חיבור בין חומרים מצולמים, כמו סרט אנימציה שמורכב מרצפים המתקדמים בזמן. ההתחלה נוקשה כמו בדפוס הבלט, ובעידן הדיגיטלי הקצב הופך למוזיקה קלאסית מסוגננת, כשהדימויים חודרים פנימה ויוצאים מהמשטח בתלת־ממד. האלמנט הזהה היחיד בין שני הקירות הוא עולם שלם שנבנה מ־22 אותיות האלף־בית. אני רואה באות אל"ף את האצן שיוצא לדרך ובאות ת"ו הוא מגיע לקו הסיום ונוחת על ברכיו, מותש".

     

    מה החלום שלך?

     

    "להציג תערוכה במוזיאון ישראל. עוד לא עשיתי את זה מעולם. יש לי מצבור של עבודות ואכין גם חדשות. מהתקף הלב הראשון יצאתי בשלום. עכשיו אני רץ נגד הזמן".

     

     


    פרסום ראשון: 02.08.16 , 19:41
    yed660100