מאום בפניו הנאות, הגבריות כל כך, של סרן מ' בן ה־26 לא מסגיר שעד לפני שנה וחצי הוא היה אישה. אישה דתייה. הקצין המזוקן, חובש הכיפה, מפיקוד צפון, זוכר את עצמו כילדה קטנה ושמחה שנורא אהבה ללבוש שמלות. "רק בגיל ההתבגרות, כשכל הבנות סביבי דיברו על השינויים הגופניים, אני הרגשתי איכסה", הוא נזכר היום. "לא היה לי נוח עם הגוף שלי. לבשתי שלוש חולצות כדי להסתיר אותו. וכשאבא שלי אמר על בגד חדש לשבת, 'איזה יופי, אפשר כבר לראות שאת אישה קטנה', זרקתי את הבגד".
הבית היה דתי ופלורליסטי, סרן מ' הכיר את הקהילה הגאה, ובכל זאת היה משוכנע שהוא סובל ממחלה נפשית. "הייתי בטוח שאני משוגע", הוא אומר בפשטות. "אבל בגיל 15 עיינתי בירחון מקצועי שאמא שלי, רופאה, קיבלה בדואר, והיה שם סיפור על רופא הומו שנולד נקבה. אני זוכר שכל כך התרגשתי. אמרתי לעצמי, 'הנה יש עוד אחד כמוני בעולם, לא המצאתי את זה ואני לא משוגע'. ממש בכיתי מתוך הקלה. ואחר כך המשכתי לבכות בגלל שהבנתי שלעולם לא אהיה שמח".
למה?
"כי אני דתי, וחשבתי שבמסגרת הדתית אין מקום לאנשים כמוני. חששתי גם שלא אוכל להתחתן ולהקים משפחה. הכתבה הייתה באנגלית, והיה לי ברור שבארץ אין אנשים כמוני שנולדו בנות אבל מרגישים שהם בנים. אז סיכמתי עם עצמי שאני אהיה האישה המוזרה בסוף הרחוב".
שנות התיכון והמכינה הקדם־צבאית עברו על סרן מ' בהתאם למינו הביולוגי. בסיומן התגייס לצה"ל. "התגייסתי כבת לקורס מעורב של חיל המודיעין, ובקורס הקצינים הייתי בצוות הבנות. בגלל שאני דתי גם 'שמרתי נגיעה'. התפקיד היה תובעני, בבסיסים סגורים, ובלילות, במקום לישון הייתי שם אוזניות וצופה בסרטי טרנסג'נדרים שכמוני הרגישו שלא נולדו למין הנכון, ותיעדו את התהליך שעברו בשינוי מבנים לבנות ומבנות לבנים. הרגשתי ממש רע עם עצמי. עד שלילה אחד פשוט ירד האסימון, ושאלתי את עצמי, למה אני אומלל, כשאני יכול, כמו כל האנשים האלה, להיות מי שאני באמת ולהפוך לאדם שמח. למחרת בבוקר התייצבתי לפני המפקד שלי, סיפרתי לו שאני טרנסג'נדר והודעתי שאני מבקש להשתחרר מהשירות כדי להתחיל בתהליך השינוי מבת לבן".
להפתעתו, קצין המודיעין האחראי עליו חיזק אותו בהחלטתו, ואף הבטיח לו מסגרת תומכת אם ימשיך את השירות הצבאי. וכך היה. "יצאתי מהארון, התחלתי את השינוי ובעזרת קצינת כוח אדם עברתי לבסיס אחר. הסתפרתי, קניתי כיפה לי ופרחים לקצינה שעזרה לי, והגעתי לבסיס החדש כבן לכל דבר. הרבה אנשים שם הכירו אותי מהעבר ולמרות זאת פנו אליי בלשון זכר ו'אחי' וצ'פחות על הגב. חלק אמרו, 'הגיעה קצינה חדשה', ואז, 'אה... בעצם קצין'. קיבלתי תגובות כל כך טובות ומרגשות, ופתאום כבר לא הייתי צריך לשמור נגיעה מבנים".
הופתעת מהחיבוק הצבאי?
"מאוד, הרי דווקא בגלל החשש מהצבא רציתי להשתחרר. אבל אז התברר לי שאני לא לבד, ושבין חיילי צה"ל נמצאים עוד טרנסג'נדרים כמוני שהצבא עושה מאמצים לעזור להם להשתלב בתפקידים משמעותיים. זה לא ייאמן. כי זה לא רק צבא, זה הצבא במדינת ישראל. אם היו שואלים בעולם איזה צבא מתאים להכלה של טרנסג'נדרים, לא נראה לי שהתשובה המיידית הייתה: 'הצבא של העם היהודי'".
הרב הצבאי הראשי המיועד, אל"מ אייל קרים, אמר שצריך להתייחס להומו כמו אל אדם "חולה" או "בעל מום", ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי קרא לאנשי הקהילה הגאה "סוטים", מאות רבנים תמכו פומבית בדבריו הבוטים.
"במצעד הגאווה האחרון בירושלים הייתה נוכחות עצומה של אנשים דתיים. זו התשובה שלנו לדיבורים האלה. צריך להבין שלא כל הדתיים חושבים כמו הרבנים האלה. אני אדם דתי ואני מאמין שאלוהים ברא אותי כבת בכוונה. יש אנשים שאומרים, אם ככה אלוהים ברא אותך, אז אתה צריך לקבל את זה ולחיות בייסורים. אבל אני לא מאמין שאלוהים רוצה לברוא אדם שחי בייסורים. למדתי וקיבלתי כל כך הרבה מהתהליך. אני מה שאני אמור להיות. לא מה שהייתי אמור להיברא. עשיתי את התיקון שלי, והיום אני מצליח לעבוד את הקדוש ברוך הוא כאדם שלם".
אנחנו צבא העם
סרן מ' הוא אחד מכ־60 טרנסג'נדרים — אנשים החשים חוסר התאמה בעוצמות שונות בין המין הביולוגי לזהותם המגדרית — המשרתים כיום בצה"ל. רק 18 מדינות בעולם מתירות לטרנסג'נדרים לשרת בצבא. בארצות־הברית, למשל, רק השנה בוטל האיסור על גיוס טרנסג'נדרים, והחל מאוקטובר הקרוב יוכלו חיילים שכבר התגייסו לקבל את הטיפולים הרפואיים לשינוי הזהות המגדרית במסגרת הצבא. דווקא בצה"ל מגלים בשנים האחרונות גישה ליברלית ותומכת כלפי הנושא, ומסייעים רבות לטרנסג'נדרים להשתלב ביחידות השונות. שלושה מהם — מ', שון שני טחן ואמילי מטיאס — מספרים כאן בגילוי לב איך הם מרגישים ומתפקדים במסגרת הצבאית.
רב"ט שון שני טחן, בן 20, נולד כבת, התגייס בספטמבר אשתקד במסגרת גרעין נח"ל, וכיום משרת כמורה חייל בראשון־לציון. בתחילת שירותו הצבאי הוגדר נקבה בתעודת הזהות, אבל מפקדיו אישרו לו שימוש נפרד במקלחות ובחדרי השינה ואיפשרו לו ללבוש מדי בנים. רב"ט אמילי מטיאס, בת 19 וחצי, המשרתת בגדוד קרקל, נולדה כבן והחלה את תהליך השינוי ההורמונלי לבת חודשים ספורים טרם הגיוס. עם תחילת השירות ניתנו לה מדי לוחמת, היא לא חויבה להסתפר ופגשה קצינת מיון לנשים. כשהגיעה לפלוגה, הותר לה לישון במגורי הבנות.
שון משרת כמורה חייל כדי לחנך את תלמידיו לסובלנות כלפי האחר. סרן מ' פועל מתוך האמונה כי העובדה שהוא טרנסג'נדר לא מגבילה אותו או פוטרת אותו מגיוס. אמילי מאמינה בחשיבות התרומה של כל מי שיכול ומסוגל להתגייס. "לכן החלטנו לספר על עצמנו", הם מסבירים. "חשוב שצעירים במצבנו לא יירתעו משירות משמעותי". מהטעם הזה הסכימו להיחשף בשמם ובתמונתם. סרן מ' הוא היחיד שנאלץ להסתיר את זהותו מטעמי מודיעין.
"החוקים בצבא נורא נזילים כשמדובר בקהילה הטרנסג'נדרית", אומר שון. "וזה מאפשר לראות כל מקרה לגופו ולהתאים לכל אחד את מה שהוא צריך. אני בטוח שיש בצבא גם כאלה שמתייחסים לא יפה לטרנסג'נדרים, אבל אני גם יודע שאם אתלונן עליהם, הם ילכו לכלא".
"היחס אלינו משקף את התהליכים שהחברה עוברת", מוסיפה אמילי. "אנחנו צבא העם, ובשנים האחרונות יש הרבה יותר מודעות ונראות בחברה הישראלית לקהילה הלהט"בית. אפילו בצפת, עיר הולדתי, אנשים יודעים מה זה טרנסג'נדרית".
אחרי רצח שירה בנקי במצעד הגאווה ו"נאום הסוטים" של הרב יגאל לוינשטיין, הסובלנות שמגלה הצבא כלפי הקהילה הגאה מפתיעה בעיניכם?
שון: "הקושי שלנו יומיומי הרבה יותר מפשעי השנאה הגדולים, ועדיין, הפריבילגיה שאני על מדים ומחנך נוער דרך הצבא היא אמירה חשובה דווקא על רקע האירועים הקשים בחוץ והנאומים הפוגעים של הרבנים. עצם זה שטרנסג'נדריות נלחמות על החיים שלהן, נרצחות או עובדות בזנות, ואני כחייל טרנסג'נדר עושה כל מה שאני יכול כדי לשנות את המציאות הזאת, זו התקדמות בעיניי, גם אם מזערית".
חצאית במקום כיפה
אמילי נולדה כבן למשפחה חרדית בצפת ולמדה בחברת בנים בלבד. בגיל עשר עברה משפחתה תהליך של חזרה הדרגתית בשאלה, ואמילי הצטרפה לכיתת לימוד מעורבת. "באותה תקופה נורא רציתי להיות אחת מהבנות, לרקוד בלט, להתנהג בצורה נשית", היא נזכרת. "הבגדים של הבנות נראו לי הרבה יותר יפים ואטרקטיביים מבגדי בנים. לא ידעתי מה עובר עליי. מצד אחד רציתי להיות בת, ומצד שני נדפקתי, נולדתי בגוף של בן. התחלתי להתעמק בהבדלים שבין בנים לבנות. חיפשתי כל מידע אפשרי על הורמונים נשיים וגבריים, וככה הגעתי למושג 'טרנסג'נדרים'. וזה היכה בי בבום, כי הבנתי שזו אני".
והרגשת הקלה?
"מצד אחד כן, כי סוף־סוף הבנתי מה עובר עליי, ומצד שני הבנתי גם את המשמעויות של המצב שלי. לא ידעתי מה לעשות ואיך להתמודד עם הגילוי. לטוס לחו"ל? לעזוב את בית הספר? זו הייתה תקופה דרמטית. ביקשתי מחברה שלי שתתחיל לפנות אליי כמו אל אישה, והיא זרמה איתי. אחר כך ביקשתי גם מהחברים הקרובים שיתייחסו אליי כאל בת. לאט־לאט נוצר מעגל קרוב של אנשים שיודעים.
"סיימתי את התיכון והמשכתי לשנת שירות במכינת בינה. רק שם, בלילה הלבן של מפגש ההיכרות, הצגתי את עצמי כאמילי. זו מכינה מכילה, שמחוברת גם לקהילה הלהט"בית, ובזכותה זכיתי לשנה הכי מעצימה בתור טרנסג'נדרית. עברתי לגור עם הבנות והייתי אישה לכל דבר רק כי ככה הגדרתי את עצמי".
שון נולד כבת למשפחה ליברלית והחל להתלבט לגבי מינו בגיל 16. "הבנתי שאני נמשך לנשים ומשם הכל התחיל", הוא מספר. "הלכתי למפגשים של הקהילה הגאה, ובכיתה י' עברנו סדרה של פעילויות בנושא מגדר ומיניות. דיברו שם על טרנסג'נדרים ועל אנשים שמרגישים על הספקטרום של גבר ואישה, לא גבר ולא אישה ועוד המון תת־הגדרות. התחלתי לחקור את זה. ניסיתי להבין מה אני מרגיש, כי לא הרגשתי אישה, אבל גם לא ידעתי מה אני כן. די התקשקשתי עם עצמי. יום אחד ישבתי בבית מול המחשב וראיתי כל מיני סרטונים של טרנסג'נדרים שמתעדים את התהליך שעברו מילדות, את התספורת הראשונה, זריקת ההורמונים הראשונה, היום שבו עשו ניתוח. ושם הסתיימה ההתלבטות שלי. ידעתי שזה אני".
מה עשית?
"הייתה הבנה ראשונית, אבל בשביל להיות בטוח ולא לצאת מהארון ולהגיד אחר כך, 'אה, רגע, זה בעצם לא זה', התחלתי לבדוק את עצמי, כמו לדבר על עצמי בלשון זכר ולסגל חזות גברית כדי לראות אם אני מרגיש בנוח עם מה שאני רואה במראה".
שון סיים את התיכון, יצא לשנת שירות מטעם תנועת תרבות בירושלים והציג את עצמו במקום החדש כגבר. "ושם היה המקום הראשון שדיברו אליי באופן מלא בלשון זכר", הוא מחייך. "אבל בגלל שעדיין הייתי קצת נשי, אנשים שאלו שאלות. רצו עליי שמועות בסגנון 'הוא נראה קצת בת, מה הוא, הומו?'"
וזה פגע בך?
"זה היה הגיוני, כי אמנם הצגתי את עצמי כגבר, אבל הקול שלי לא היה גברי, וגם לא הגוף".
איך המשפחות שלכם קיבלו את השינוי?
אמילי: "התחלתי עם אחותי, כי הייתי מאוד קרובה אליה. חשבתי שהיא תקבל את זה יפה, אבל היא אמרה, 'מבחינתי לא שמעתי את זה. תסיימי צבא, תעברי לתל־אביב ותעשי מה שאת רוצה, אבל כאן לא'. למרות שהיא 'לא שמעה את זה', היא הלכה וסיפרה לכל האחים שלי. רובם מקבלים את זה יפה ומשתדלים לעזור ולתמוך וביניהם גם אחותי. לאמא סיפרתי מאוחר יותר. ישבתי איתה על ספסל מחוץ לבית ואמרתי לה, 'יש משהו שאני צריכה לספר לך, נראה לי שהייתי אמורה להיוולד בת'".
איך היא הגיבה?
"כמו לכל שמועה דרמטית — תגובה ראשונה ותגובה מאוחרת. התגובה הראשונה הייתה שוק והתגוננות. היא אמרה, 'תמיד ידעתי, כי כל האחים שלך מאצ'ואים שגדלו על כושר ואימונים לגיוס קרבי ורק את עוף מוזר כזה, עדינה, רגישה'. מאוחר יותר היא ניסתה להשפיע עליי לשנות את מי שאני, להגיד לי כמה אני נראית גברית, ו'תראי איך האחים שלך מתאמנים על השרירים כשאת לא עושה פעילות גופנית, זה מגיע לך'. בשלב מסוים פרצתי בבכי, ורק אז ההתנגדות שלה נשברה. מאז היא מאוד תומכת ועוזרת".
ואבא שלך?
"אבא סובל מדמנציה. הוא קורא לי אמילי, אבל פונה אליי בתור בן".
לבני המשפחה של שון הייתה הכנה מוקדמת. "היה לי חבר שדיברתי איתו בטלפון על עצמי בלשון זכר, והם שמעו וידעו", הוא מספר. "כשיצאתי מולם מהארון, אמרתי להם, 'תשמעו, אמנם נולדתי נקבה, אבל אני מרגיש שאני גבר ואני מבקש שתפנו אליי ככה'. הם הגיבו ממש טוב".
סרן מ' יצא מהארון כשיצא מהצבא לשבת בבית. "הכנתי רשימה של כל האנשים שהיה חשוב לי לספר להם באופן אישי", הוא מחייך. "האחיות שלי היו מקסימות, וגם ההורים לא היו מופתעים. ומאז, בכל יום שישי כשאני מתקשר לאבא כדי לקבל ממנו את ברכת הבנים, הוא מברך אותי בלשון זכר".
והכיפה?
"לפני כן, בכל שבת שסגרתי בבסיס, הייתי לובש חצאית כדי לשמור על הזהות הדתית שלי. אבל מאותו רגע, זהו, קיפלתי ושמתי בארון לתרום לעניים. במקומה חבשתי כיפה. אני זוכר שממש התרגשתי. הרגשתי שהכיפה שומרת עליי בכל המובנים, גם במובן החזותי, כי בלעדיה נראיתי כמו בת".
אישיו עם הגוף
שלושתם התגייסו לצבא ברגשות מעורבים. החשש מתגובת המערכת גרם להם להסס אם להתגייס. "בסיום התיכון חשבתי שלא אתגייס, ובמקום שירות צבאי אעשה שירות לאומי", אומרת אמילי. "אבל כשהייתי במכינה שיניתי את דעתי. שמעתי על טרנסים שנורא סבלו בצבא, אז אמרתי לעצמי, שאתגייס ואם יהיה צורך אלך ראש בראש עם המערכת. אבל אז יצרתי קשר עם סא"ל לימור שבתאי, האחראית על טרנסג'נדרים בצבא, והיא הייתה מקסימה והסבירה לי שיש נכונות לבוא לקראתי בכל מה שנחוץ. ולמרות שהיא מאוד חיזקה אותי, ביום הגיוס עצמו עדיין לא הייתי שלמה עם עצמי. רק היום, אחרי שמונה חודשים בשירות, אני יכולה להגיד שעשיתי את הצעד הנכון. הייתה לי הכניסה הכי חלקה שיכולתי לבקש".
שון: "אחד התהליכים בשנת שירות שמיועדת לגרעין נח"ל הוא לברר מה אנחנו רוצים לעשות בצבא ואיזה תפקידים פתוחים לנו. בשלב הזה התחילו אצלי כל מיני שאלות, אם להתגייס או לוותר. מאוד חששתי שאפול על מפקדים טרנספובים והומופובים ושאצטרך להתמודד עם סביבה צבאית שלא תקבל אותי. שלחתי לצבא מכתב וסיפרתי שאני טרנסג'נדר שמעוניין להתגייס, ושאני מעוניין בהתאמות לשירות".
אילו התאמות?
"הייתי חייב להתגייס כנקבה, כי זה מה שרשום בתעודת הזהות שלי, אבל בגלל שאני בן, ביקשתי מדי בנים. והייתה גם הבעיה של המקלחות המשותפות. לטרנסג'נדרים יש אישיו מאוד גדול עם הגוף שלהם. אז רציתי שייתנו לי זמנים להתקלח בנפרד, לא על חשבון שעות השינה. וכמובן, היה גם עניין השיבוץ לחדר. רציתי שהבנות לא יהיו מאוימות ממני. העובדה שעדיין הייתי רשום כבת עזרה לי להתקבל למסלול של מורה חייל. כי במחזור שלי אין מורים חיילים, רק מורות חיילות".
"גם אני קיבלתי התאמות בקלות", מספר סרן מ'. "אני זוכר שכשסיפרתי למפקד שלי שאני רוצה להתחיל תהליך של שינוי מין, הוא היה מופתע, אבל אמר, 'מההיכרות שלי איתך אתה צריך מסגרת תומכת. אז אם אתה מעוניין, בוא תראה אם הצבא יכול להיות המסגרת הזו בשבילך'. ובאמת, בתוך חודש וחצי קיבלתי מחיל המודיעין תקן מיוחד לבסיס אחר, וכשהגעתי לשם לתפקיד של שנה וחצי כולם אמרו, נתמוך בך בכל דבר שתצטרך".
כמו מה, למשל?
"הרבה יציאות לרופאים ולבדיקות. לא משנה על מה היציאות שלי נפלו, תמיד שיחררו אותי כדי שאוכל להגיע למרפאה. קצין המודיעין של פיקוד צפון, אלוף־משנה בדרגתו, אמר לי ישר: "אנחנו פה בשבילך. בוא ונעבור את התהליך הזה ביחד".
"בדיעבד אני יודעת, שהיו ישיבות סגל שלמות שהתעסקו רק בי ובדרכים לעזור לי", מתרגשת אמילי. "המפקדת של הטירונות ממש נכנסה לעומק העניין. קרקל זה גדוד מעורב, ולמרות שאני רשומה כבן בתעודת הזהות, התגייסתי בגיוס בנות. כמה חודשים לפני הגיוס התחלתי עם ההורמונים שהשפיעו על המראה שלי, אבל שיא השינוי היה בצבא. המפקדת שלי שיצאה לקורס קצינים אמרה לי, 'איך שקיבלתי אותך לגדוד ואיך שאני עוזבת אותך עכשיו, אלו שני אנשים שונים'".
איך החיילים מגיבים לשינויים ההורמונליים?
שון: "גם בלי ההורמונים הייתי יותר שעיר מלכתחילה. החלטתי להתחיל עם ההורמונים אחרי הטירונות וכשפנו אליי בלשון נקבה, אמרתי לכל אחד באופן אישי שאני מבקש שיפנו אליי כבן. וכולם הגיבו מיד ב'סליחה, לא ידעתי, בוודאי'. זה היה מאוד מפתיע ומאוד משמח. סביבת המגורים שלי בצבא היא של בנות, גם הסגל נשי. וזה הרבה יותר נוח. אני לא מתחבר למאצ'ואיזם, ובנות גם יותר מבינות. רובן לא שמו לב, כי התהליך הדרגתי. אבל מאנשים שלא ראו אותי הרבה זמן קיבלתי פידבק חיובי. אנשים אומרים, 'וואו, איזה שינוי, אתה נראה הרבה יותר טוב'. ועדיין, כשצועקים לי ברחוב 'גבר', אני לא יודע אם להסתובב או להמשיך ללכת".
הורמונים, מדגישה אמילי, הם אחד הדברים החשובים בחייו של טרנסג'נדר. "מיד כשהתחלתי לקחת אותם ראיתי את השינוי. בשיער הפנים שהפסיק לצמוח, בשיער הגוף שצומח הרבה יותר לאט. ההורמונים גם משנים את המיקום של השומנים בגוף כדי לשוות לו צורה יותר נשית. גם הפנים נורא מתעדנות ומתעגלות".
ותופעות הלוואי?
שון: "רעב ועצבים. אני הבן אדם הכי רגוע בעולם, ופתאום באמצע קורס, אני חוטף התקף עצבים. יש לי הרגשה שאני חייב לבעוט במשהו, אז אני יוצא ובועט בחומה עד שכואב לי. גם התהליך הנפשי לא פשוט. אתה מסתכל על עצמך במראה ורואה שהפנים ארוכות יותר, צורת הגוף משתנה. פתאום אני לא אגס, אני יותר פלאט. הזקן צומח. יש גם פצעים, אקנה מטורף. אבל זו תחושה מדהימה".
זהירות, טרנספוביה
הטיפול בטרנסג'נדרים בצה"ל נעשה על פי מדיניות "חליפה לפי מידה", כלומר – כל פנייה של חייל או מתגייס נבחנת לגופה ומטופלת לפי הצורך עם הגורמים השונים. צה"ל מלווה חלק מהטרנסג'נדרים עוד טרם הגיוס, לעיתים עוד לפני הצו הראשון, ועד שחרורם. יחידת יוה"לם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) מקיימת ימי הסברה בנושא ונותנת מענה למפקדים. צה"ל מכסה את עלויות הטיפול הרפואי לשינוי המין, שנעשה על פי הנהלים הקיימים במדינת ישראל ובמשרד הבריאות, ומסייע ככל שאפשר. בנוסף, לחיילים הטרנסג'נדרים ניתנים מדי גבר או אישה בהתאם לצורך ולא בהתאם למה שכתוב בתעודת הזהות.
במהלך השירות אתם נתקלים בהרבה תגובות הומופוביות?
סרן מ': "מעטות מאוד. כשאני עובר דרך הש"ג בבסיס בשעות הבוקר, יש שומרים שכבר מזהים אותי. בתחילת התהליך הייתי נראה כמו בת עם כיפה, גם הקול שלי היה גבוה, ולפעמים היו צוחקים עליי. כאילו, מה את עושה פה? הייתי אומר, אני פה כי אני גבר. והם היו שואלים: אז למה הקול שלך כל כך גבוה? גם מחוץ לצבא אנשים היו בוהים בי לפעמים ברחוב. מסתכלים ומסובבים את הראש. הייתי כבר עם שיער קצר ועם כיפה, אבל עדיין נראיתי בת. זה היה מבלבל. פעם, בתחנה המרכזית בירושלים, אישה רצה אחריי ושאלה אותי, תגיד, אתה בן או בת? אמרתי לה, אני בן. אז היא אמרה 'או־קיי' והלכה".
אמילי: "אני חייבת לציין שלא קיבלתי הרבה תגובות רעות, אפילו בתור מישהי שגרה בצפת. הייתי בטוחה שכשאחזור לשם כבת אצטרך להיכנס ראש בקיר עם התושבים. אבל זה היה בדיוק ההפך, אולי בגלל שצפת היא עיר מיוחדת שרגילה לאנשים מוזרים. דווקא בתל־אביב קיבלתי כמה תגובות טרנספוביות. ישבתי באוטובוס ודיברתי עם בחור, ובאמצע השיחה הוא פנה אליי בתור בן. כשתיקנתי אותו, הוא הסתכל עליי, חייך, ופשוט הפסיק לדבר כאילו הייתי אוויר. והיינו באמצע שיחה".
ובצבא?
"היה בחור אחד שמבחינתו זה היה סוף העולם לשרת עם טרנסג'נדרית. הוא אמר שזה לא טבעי. בשבוע שהיינו בשטח זה היה ממש אסון. הוא לא היה מוכן להרים את האלונקה כי גם אני הרמתי אותה, או לעמוד קרוב אליי באותו אזור, באותו חדר. במסדר רופא שמעתי פעם צעקות, והתברר שהוא לא היה מוכן להשתמש במדחום שאני השתמשתי בו קודם, למרות שכמה חיילים כבר השתמשו בו אחריי".
איך מתמודדים עם תגובות כאלה?
"נעלבתי כמובן".
שון: "פעם בחדר האוכל ניגשה אליי מישהי ושאלה לעיני כולם אם אני בן או בת. זה היה בגלל שישבתי בקבוצה של כ־80 בנות, ואני יחיד עם שיער קצר ומדים של בנים. אמרתי לה שאני בן. אז היא שאלה, למה אתה בפלוגה של בנות? ואמרתי, כי אני טרנסג'נדרית. כל הבנות סביבי היו המומות. לא מהתשובה שלי אלא מהחוצפה שלה".
עם הזמן הלב מתחסן מפני אירועים כאלה?
"עם הזמן אתה מוצא את הדרך להגיב, וגם הסביבה מתגייסת. לפני כמה שבועות פגשתי קרוב משפחה שלא ראה אותי הרבה זמן. אבא שלי דיבר איתי בנוכחותו בלשון זכר. אז הקרוב אמר לו, 'אתה לא צריך לשחק את המשחק, אתה יכול לדבר אליו גם בלשון נקבה'. ואבא שלי אמר, 'זה לא משחק. זה שון והוא גבר'. כל כך שמחתי שהוא מגבה אותי. כי מה העניין, אני בוגר, יש לי זקן, כאילו, לאיזה שלב עוד תחכה כדי להבין שזה ממש לא משחק".
גם אם בתוך הצבא אתם מוגנים, מאות רבנים תמכו ברב לוינשטיין שהצהיר ש"בבה"ד 1 יש הרצאות של סוטים" וזוהי "פגיעה בזכויות הפרט של הדתיים בצבא". רק בשבוע שעבר נחשף כי רב נוסף מהמכינה הקדם־צבאית בעלי, הרב יוסף קלנר, התייחס באחד מנאומיו לגייז כאל "חולי נפש".
"מה שיש לי להגיד לכל האנשים שמפזרים עלינו ארס הוא שאני יודע מי אני ואני יודע למה אני מסוגל, ותמיד יהיו אנשים שיגידו דברים גזעניים. אני לא נעלב מהם אישית. אני רק מודאג למה זה יגרום בעתיד, ומה תהיה ההשפעה של הרבנים האלה על אנשים וחיילים".
אתם לא פוחדים שכשהרב הראשי הצבאי אייל קרים ייכנס לתפקידו, הוא ישפיע על גישת הצבא כלפיכם?
"אני לא חושש. לרב יש את תחום הרבנות, לאחראית על הטרנסג'נדרים בצבא יש את התחום שלה, וככה זה יישאר".
אמילי: "לא תמצאי שום מקום בתורה שאוסר על קיום אורח חיים טרנסג'נדרי, ומי שאומר אחרת, לא מדבר בשם היהדות שלי. היהדות שלי היא משהו הרבה יותר רחב. ואלו שמגנים אותנו הם חלק קטן וקיצוני".
החלק הזה מייצג ראש מכינה קדם־צבאית, בכיר הרבנות הצבאית והרבה תומכים.
"אני מבינה את המהומה שעושים סביב הדברים שלהם, אבל אני מצטערת, הם לא מספיק חשובים כדי שאיעלב מהם".
מה הלאה? אתם חושבים על חתונה, ילדים?
סרן מ': "אני לא יודע מה יהיה בעתיד. לפני שנתיים חשבתי שלא, אבל לפני שנתיים גם לא חשבתי שאהיה היום גבר עם זקן וקול עמוק".
אמילי: "אני לא מתנגדת למוסד הנישואים, אני פשוט לא חושבת שאתחתן, אבל אם אפגוש את המישהו או המישהי הנכונים, אני כן אשתקע. אני לא מתנגדת לרעיון".
שון: "לא יודע אם אתחתן, אבל אני בהחלט אקים משפחה בישראל". •
