למה סירבתי לשחק עבור נבחרת ארה"ב

בשנת 1968 הוזמנתי להצטרף לנבחרת ארה"ב בכדורסל לקראת האולימפיאדה במקסיקו סיטי. מרבית האנשים לא יודעים עד כמה שנה זו הייתה סוערת בארה"ב. התנועה לזכויות האזרח נלחמה בגזענות הקשה במדינה, לעתים במחיר חייהם של אלו שניהלו את המאבק; הפגנה שנערכה באולם באולינג בדרום־קרוליינה הסתיימה במותם של שלושה סטודנטים; הזמרת האפרו־אמריקאית המהוללת ארת'ה קיט הוקיעה את המלחמה בווייטנאם בזמן ארוחה בבית הלבן עם הגברת הראשונה, ליידי בירד ג'ונסון; השחורים כמכלול מצאו את הקולות שלהם, קולות שהושתקו לאורך זמן.

ב־1968 גם אני מצאתי את הקול שלי, כשדחיתי את השם והדת של בעל העבדים לו היו שייכים אבותיי, והתאסלמתי. בגיל 22 הייתי קרוע בין אהבתי לכדורסל, הפטריוטיות הכנה שלי ורצוני להוסיף את קולי למקהלה של אלו שחיפשו לשפר את אמריקה. לא רק שחורים, אלא גם נשים בתנועה לשחרור האישה ולטינים באיגוד עובדי החווה. בסופו של דבר החלטתי לא לשחק בנבחרת, כי לא רציתי שנוכחותי תצטייר כתמיכה בעוולות החברתיות שאיתן התמודדה המדינה. 48 שנים מאוחר יותר יחווה העולם את משחקי הקיץ בפעם ה־31, הזדמנות מצוינת עבורי לדבר על העוצמה של נבחרת הכדורסל האמריקאית ועל השאלה האם עדיין יש מקום למחאה פוליטית של ספורטאים.

הסגל הסופי כולל 12 מהשחקנים הדינמיים ביותר ב־NBA. למרות שהשניים המדוברים ביותר, לברון ג'יימס וסטפן קרי, לא היו יכולים להצטרף בגלל הקרב המתיש שעברו בגמר הפלייאוף, כל חבר בנבחרת הנוכחית הוא אתלט יוצא דופן, שחקן חכם, ויודע איך להעלות את הרמה תחת לחץ. למרבה הצער, אינדיבידואלים מצטיינים לא תמיד מרכיבים קבוצה טובה, במיוחד כאשר קיימים מאבקי אגו. כוכבי־על לא תמיד יוצרים מערכת כוכבים אדירה. עם זאת, אני משוכנע שהבחורים האלה יציבו את הנבחרת והמדינה לפני הכל ונראה כמה מהמשחקים המלהיבים אי־פעם.

בין מקסיקו סיטי לריו

אבל הצבת המדינה בראש הרשימה לא חייבת להתבטא בהתעלמות שקטה מבעיות. לאמריקה יש היסטוריה עשירה של ספורטאים שיצאו נגד אי־צדק. ב־1968, האתלטים האפרו־אמריקאים טומי סמית' וג'ון קרלוס הניפו אגרוף אחד לאות תמיכה בתנועת הכוח השחור, שפעלה למען יחס שווה לשחורים באמריקה. בשנה שעברה, לברון הראה שהעולם שלו רחב יותר מאשר אולם הכדורסל כאשר הוא ושחקנים נוספים לבשו בחימום חולצות עם הכיתוב "איני יכול לנשום". כוונת המחאה השקטה הייתה למשוך תשומת לב למילותיו של האפרו־אמריקאי הלא חמוש אריק גארנר, שמת לחינם מידיהם של שוטרים לבנים בניו־יורק. הצהרה פומבית כזו, שנועדה לעורר מודעות לאי־צדק חברתי, ועלולה לפגוע בפופולריות ובחוזי חסות, היא סוג הפטריוטיות שאמריקה רוצה בה.

האם ספורטאים באולימפיאדת ריו צריכים להשתמש בבמה הזו כדי להביע את דעותיהם הפוליטיות? בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, ספורטאים הם מודלים לחיקוי עבור צעירים נוחים להשפעה, שלא רואים בהם רק שחקנים גדולים אלא גם מודלים לחיקוי. לכן, כל ספורטאי חייב לעשות חשבון נפש ולהחליט אם האולימפיאדה היא המקום הנכון לנקוט בו עמדה פוליטית. אם כן, הם צריכים לעשות זאת בצורה שקטה ולכבד את האחרים. עם זאת, עליהם להיות מוכנים להתמודד עם ההשלכות של מעשים כאלה. אישה אמיצה אחת, איבתיחאג' מוחמד, סייפת אמריקאית, תצא בהצהרה למען חופש הדת פשוט מעצם נוכחותה. התעקשותה לשמור על אמונתה המוסלמית על־ידי לבישת חיג'אב בתחרות היא המהות של פילוסופיית ההכללה של אמריקה. מחאות פוליטיות של ספורטאים מזכירות לנו לשמור על הסטנדרטים שלנו.

אני יודע שזה טבעי עבור אנשים לעודד ספורטאים המייצגים את ארצם, בדיוק כפי שאעודד את נבחרת הכדורסל של ארה"ב. אבל בין אם הספורטאי ינצח ובין אם לאו, אני תמיד שואב השראה והתרוממות רוח מתצוגות האתלטיות, ההקרבה והנחישות ללא קשר למדינה שממנה הוא מגיע. הופעה יוצאת מן הכלל היא ניצחון עבור כולנו.

• הזכויות שמורות לקארים עבדול־ג'באר, סוכנות DPA