האגדה מספרת שכאשר השחיין הישראלי נחום בוך, שהשתתף ב־100 מטר חופשי, עדיין שחה כשכל מתחריו כבר סיימו את התחרות, צעק לו אחד ממנהלי התחרות: "תזדרז קצת, אנחנו רוצים להתחיל ב־400 מטר".

זה היה באוגוסט 1952, המשחקים האולימפיים הראשונים שבהם השתתפה ישראל, שרק ארבע שנים קודם לכן הייתה למדינה עצמאית. נכון או לא נכון, העובדה היא ש־26 ספורטאים ישראלים – בהם שלוש בנות – נסעו אז לבירת פינלנד כדי לייצג את מדינה היהודית החדשה – גם נבחרת כדורסל ובראשה מי שנחשב אז כשחקן הישראלי הגדול מכולם, אברהם שניאור ז"ל. אגב, בנבחרת הזו היו 13 שחקנים, ולא 12 כמקובל, וזאת בגלל הסכם ה"פיפטי־פיפטי" בין מכבי והפועל. פיפטי־פיפטי, כלומר אותו מספר של נציגים לשני האיגודים (כולל העסקנים) והיות שבמכבי היו 13 ובהפועל רק 12, הוסיפו עוד כדורסלן, במקרה זה אליהו עמיאל ז"ל, מי שהיה מאוחר יותר יו"ר איגוד הכדורסל. הישגים גדולים לא היו לנו אז: הקופץ למים יואב רענן סיים במקום התשיעי והאצן דוד טבק שרד רק שני סיבובים ראשונים. אך בכל זאת היה לנו הישג מרשים אחד, כאשר תמר מטל־שומכר, כדורסלנית וקופצת לרוחק ולגובה, נבחרה לספורטאית היפה ביותר של המשחקים.

הדרך מתל־אביב להלסינקי לקחה לי כמעט שבועיים, כיוון שבאתי באוניות, מעבורות ורכבות (נחתי גם שלושה ימים בפריז) אך הגעתי בזמן כדי לחזות בטקס הפתיחה. אגב, במשלחת היה גם "קצין תרבות", קיבוצניק חביב שתפקידו היה להסביר לנו את המוזיאונים של העיר. הוא צעד לפנינו וסיפר לנו על כל פרט ופרט. אברהם שניאור היה גם כדורסלן גדול וגם בדרן לא קטן שסחף אחריו את האנשים לאולם השני. כמעט כל אנשי המשלחת פשוט "נעלמו" מבלי שהמדריך שלנו, שצעד בראש, ישים לב לעובדה שהוא למעשה דיבר לעצמו. אני זוכר את יתר המבקרים במוזיאון שלא הצליחו להבין מה בדיוק קורה כאן, מי זה האיש שהולך במוזיאון ובשפה בלתי מובנת מדבר אל עצמו. כן־כן, מאז חלפו 64 שנים. ורק מעטים מאוד מאיתנו עודם בחיים כדי לספר על הלסינקי. •