בלילה בפאב בת"א, בבוקר יריקות בחברון

מבחן השוטר והתייר הוא אחד המדדים המועילים ביותר לחוזקה של מדינה דמוקרטית. במדינות עולם שלישי, שבהן השחיתות גוברת על הדמוקרטיה, יודע כל תייר מהיום הראשון שבעזרת בקשיש פותרים כל בעיה. עברת באדום? נקלעת לקטטה? גנבת מחנות? הכסף יפתור הכל.

קחו, לדוגמה, את ברזיל שבה נערכת בימים אלה האולימפיאדה. טיילתי שם פעמיים. באזורי התיירות יש חוקים מחמירים, שרוב התיירים לא מכירים עד שהם נתקלים בשוטר. לפעמים השוטר יוזם את המפגש, לפעמים התייר מסתבך מיוזמתו. תמיד זה מסתיים בתשלום בין צד אחד לשני. וכך, כיוון שהשוחד הוא ענף אולימפי בדרום אמריקה - יחסי התיירים והשוטרים די גמישים.

בארה"ב, לעומת זאת, שוטר הוא דמות סמכותית. אין גמישות, רק קשיחות. כשניידת עוצרת אותך בכביש, אתה לא זז עד שניתנת הנחיה. וכששוטר עוצר אותך ברחוב, אתה נעמד דום. לא מתקרב לפרצופו כדי להסביר. כך מתייחסים האמריקאים לכוחות הביטחון שלהם, וכך מתייחסים התיירים שמגיעים לארה”ב - ולא משנה מהיכן באו. לא תראו שם תיירים שמפגינים מול המשטרה, מתקרבים לפרצופי שוטרים או חיילים, מקללים, יורקים, או מפעילים אלימות נגדם. מדוע? כי מגבלות הכוח של התייר ידועות. כך, אגב, גם ברוב המדינות האירופאיות והליברליות.

ישראל היא דמוקרטיה מערבית שנוחה לתייר. אנשי כוחות הביטחון בישראל אינם מושחתים, למרות ששכרם אינו גבוה. הביטחון הוא אורח־חיים פה. ובכל זאת משהו מקולקל.

בעשור האחרון הפכה מדינת ישראל לאתר התיירות הגדול בעולם לזכויות אדם. פעילים ומשלחות מגיעים מכל העולם כדי "לעשות" זכויות אדם. מה זה אומר? מלונות נחמדים ובילויים ליליים בתל־אביב, ובבוקר קצת מחסומים או הפגנות. ישראל היא יעד נוח לא רק בגלל הפאבים, אלא בעיקר בשל הגמישות. האמריקאים לא מאפשרים להפגין בגוונטנאמו, האוסטרלים לא מאפשרים להגיע למתקני המעצר שלהם למסתננים. ואין מה לדבר על היחס למפגינים זרים של סין, טורקיה (לפני ואחרי ניסיון ההפיכה), סעודיה ומדינות אחרות. כוחות הביטחון והשוטרים שם לא מחבבים פעילי זכויות אדם. נקודה.

בישראל, לעומת זאת, מותר הכל. כולל פעילות של פעילי שמאל רדיקלי שלוקחים חלק בתנועת החרם נגד ישראל. כך מצא עצמו באפריל 2012 סמח"ט הבקעה, שלום אייזנר, מול מפגינים שעשו הכל כדי להוציא אותו מכליו. אייזנר, קצין מצוין, איבד את זה. הוא היכה מפגין מדנמרק והושעה, בצדק, מתפקידו. אבל הדילמה הבלתי אפשרית נשארה.

האם מפגין מדנמרק היה מעז להגיע למרחק של סנטימטרים ספורים מפניהם של קצין מארינס בווירג'יניה או שוטר אמריקאי בטקסס, להיצמד אליהם ולקלל? האם התגרויות שניתן לראות בדרום הר חברון - יריקות ודחיפות - היו מתקבלות בשלווה על ידי קצין צרפתי או שוטר בריטי? התשובה היא לא. ישראל, לעומתם, מאוד גמישה. האיזונים והבלמים בין חופש הביטוי וההפגנה לבין הסדר הציבורי וצורכי הביטחון לא תמיד מכוילים במקום הנכון.

את הגמישות הזו מנסה השר גלעד ארדן להקשיח בעזרת הרעיון של גירוש פעילים בארגוני החרם נגד ישראל. ההיגיון ברור, אלא שכמו יוזמות אחרות המעשה בלתי אפשרי. אי־אפשר לעצור בני אדם על מחשבות ורצונות. אי־אפשר לעצור תיירים שלקחו חלק בהפגנות בחו”ל, או חתמו על עצומות נגד ישראל. מה שצריך היה לעשות הוא להגדיר מה מותר ומה אסור. מהי הפרעה לעובד ציבור - קצין או חייל. מהו המרחק המותר בין מפגין לשוטר או חייל, ומה העונש לנורווגי שמגיע לעשות בלגן. חובתה של מדינה לדאוג לכך שמפגינים רדיקליים לא יגיעו למרחק הבל פה משוטר או מחייל. זה נכון לתושבי ישראל ונכון לתיירים. אולי דרך התיירים ניזכר בכל הקבוצות בתוך הבית שמפעילות כוח ואלימות רק בגלל שישראל גמישה מדי.