מאיה בז'רנו מקבלת אותי חמושה בכרטיסיות. היא מצביעה על הספה, מראה לי את מקומי ומתיישבת בסמוך - סידור הושבה שהכינה מראש - ואז מפנה את תשומת ליבי לצעיף צבעוני דקיק. "חשבתי שזה יתאים מאוד לראיון", היא אומרת, ועוברת לנופף בכרטיסייה הראשונה. "לא פעם אני מראיינת את עצמי. אני שואלת ואני עונה. אז השאלה היא 'מי זאת אביגיל פרת? האם זו את?' והתשובה: 'אביגיל היא שליחה שלי לתקופה שאיננה כבר. תקופה שהיא צל שחמק'".

אביגיל פרת היא גיבורת הספר החדש של בז'רנו, רומן ראשון אחרי 13 ספרי שירה - "אוטובידיוגרפיה", כפי שמציינת כותרת המשנה. אבל לבד מהשמות שהוחלפו, ולמרות התעקשותה של המחברת להבחין בינה לבין הגיבורה - יש יותר ביוגרפיה מבידיון ב'חלונות הזמן של אביגיל'. כמו בז'רנו, גם בת דמותה בספר נולדה בישראל בסוף שנות ה־40, הגיעה לירושלים בתחילת שנות ה־20 שלה, גילתה את הכתיבה, את החופש ואת הנשיות, פיתחה חברויות עמוקות וגם קשרים מיניים מפתיעים, פירסמה שירים ראשונים בכתב העת המוביל של התקופה והציצה בסצנת הספרות התל־אביבית של שנות ה־70. וגם התחתנה. הפכה לאמא. ניהלה רומן עם גבר צעיר, כמעט נער, והתגרשה מבן זוג שחזר בתשובה.

"לפני שכתבתי את הרומן הייתה לי דחיפות גדולה לחזור לתקופה הזו, בירושלים. שם התעצבתי, שם הכרתי את עצמי. זו לא נוסטלגיה, בשום אופן, אני לא רוצה לחזור אחורה. אבל היה לי חשוב לתפוס את התקופה הזו, לתת לה משמעות וצורה. וגם כשהיו דחיות זה לא ריפה את ידי. והיו. כל מיני הוצאות לא רצו להוציא את הספר. אמרו לי, 'אין עלילה, אין סדר, איך תמשכי קהל?' עוזי שביט אמר שהוא מתלבט. בכתר אמרו לי שאני צריכה לחכות בתור. בסוף ערכתי את כתב היד בעצמי. וזה לא פשוט - רומן זה עבודה מאוד קפדנית, זה משמעת".

איך נראית אצלך משמעת?

"אני לא מהסופרים שיושבים עם שעון. יש לי קוצים. אז אני מסתובבת בבית. לפעמים הייתי יושבת יום שלם - חמישה משפטים. זהו. במובן הזה אני סופרת מסוג מסוים: משוררת־סופרת. כשזה היה מהר מדי - עצרתי. זהירות. זה לקח שש שנים, אבל זה יצא בצורה אימפולסיבית, חזקה. זה כנראה חיכה בתוכי עד שאמרתי, 'זהו, את הולכת בלי מעצורים, בלי בושה'. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, את בוגדת בשירה! ובאמת הרבה זמן לא כתבתי שירה. הספר היה העבודה המרכזית שלי, ושמרתי אותו בסוד. לא רציתי לדבר על זה".

ניהלת רומן עם הרומן.

"כן. יצאתי לפנסיה מוקדמת מהעבודה שלי בספריית בית אריאלה. חורף 2011. התחיל גשם ואני מאוד אוהבת את החורף. אלו היו תנאים אידיאליים לכתיבה. הייתי לבד, היה פנאי, שום מסגרת, שום מחויבות. לא צריכה לנסוע - למה לי שדות תעופה, חדרים זרים בבתי מלון? - נפלא בבית, שקט וסגור. צללתי פנימה וידעתי שאני הולכת לכתוב משהו ארוך, ומשהו שהוא דין וחשבון".

דין וחשבון עם מי?

"עם הזמן שחלף וחולף. עם ההיעדר. עם מלאך המוות. לא רציתי לתת לו לנצח".

ארבעה עשורים חלפו מאז פרצה לזירת השירה עם 'עיבודי הנתונים' - סדרת שירים סוערים, אנרגטיים, מורכבים מאוד, שפתחו לה את הדלת ל'עכשיו', כתב העת החשוב שערך גבריאל מוקד, והתגלגלו לקריירת שירה ארוכת שנים. רק בחודש שעבר זכתה בז'רנו בפרס יהודה עמיחי, שמצטרף לשורה של פרסים ספרותיים שאספה לאורך הדרך. אבל דווקא בגיל 67 - ספרנית בפנסיה, נציגת ועד הבית בבניין שבו היא גרה עם בן זוגה במרכז תל־אביב, אמא לבחורה בת 32, חובבת צעיפים - מאיה בז'רנו מפרסמת את ספרה האישי והחשוף ביותר; נחושה לחזור למקום שבו הכל התחיל.

"הייתי ילדה די מאושרת בבית מואר ביפו שהוריי קנו בדמי מפתח מערבי. משם עברנו לבת־ים. בית שמח אבל קשה יום. הוריי עבדו קשה, והיה חינוך די נוקשה וקפדני. כשקמתי ועזבתי רציתי לפרוק עול, לצאת מהשגחה. ידעתי שאני עוברת לירושלים ומתיישבת שם. הייתי עושה עם עצמי ניסיונות, משוטטת, גם בשעות לא כל כך בטוחות. זזנו כל הזמן. מדירה לדירה, מחדר לחדר, מפגישה אקראית לפגישה לא אקראית. כי אתה צעיר, יש המון אנרגיות והמון זמן פנוי - לא אינטרנט, לא טלוויזיה, לא ניידים. קראתי הרבה. והיו המון מסיבות וקולנוע ושוטטות ושיחות לילה ושיחות בוקר. ומין. המין היה מאוד מרכזי".

אם לסמוך על הספר, לא רק יחסי מין היו מרכזיים, גם אוננות.

"הנשיות שלי התפתחה כהתרסה. סבתא הייתה אישה די פוריטנית. אמא תמיד אמרה שלהיות אישה זה קשה, זה סוג של פגיעות - אז אני פיתחתי את הנשיות שלי כקונטרה. אני אצא לחופשי, אני אעשה מה שאני רוצה ומה שאני מרגישה. באוננות אתה נוגע באיבר שגורם לך אורגזמה, זה אינטימי ואוטונומי - זה שיא החופש. האוננות היא חלק חשוב בהפיכתה של הגיבורה לאדם יוצר. אתה צולל דרך הגוף למצבים של דו־מיניות. מתחבר לאנרגיה זכרית שיש בתוכך. בזמן הכתיבה לפעמים לא הרגשתי את עצמי בכלל אישה. אבל גם לא גבר. או גם אישה וגם גבר. זו הסגת גבול, ואמן הוא גם מסיג גבול.

"גרתי אז בדירה עם שתי חברות. שלוש נשים שכל אחת מכלכלת את עצמה, חיה איך שהיא רוצה ומבלה איך שהיא רוצה. את שומעת את היחסים עם הגברים בין החדרים, הכל פתוח. היינו נשים צעירות שבונות את החיים שלהן, ולא התביישנו אחת מהשנייה. ההורים לא היו שם. פתרנו בעיות לבד, סיידנו, סילקנו עכבר, חיסלנו ג'וקים. אוטונומיה יומיומית פטורה מגברים. היום בתקופת הלסביות המשגשגת זה טבעי, אבל אז זה לא היה ככה".

בזמן שהגיבורה חוקרת לעומק את מלאכת העינוג העצמי, היא נקלעת למערכת יחסים יוצאת דופן עם איש אקדמיה בעל משפחה, "אדם מסודר - בעל מכונית ומקצוע מכובד ותואר". הוא מציע לה עבודה, והיא מסייעת לו לפתור מצוקות מיניות. הם נפגשים במכונית, בחדרי אירוח, הוא מפנה אליה את הגב והיא מדברת בקול, עד שהוא מביא את עצמו לפורקן. "סרוגייט של קול - זה מקצוע? ייעוד או תפקיד?" הגיבורה שואלת את עצמה בפתח אחד הפרקים, ובז'רנו מוסיפה היום: "זו הייתה חוויה מעניינת. מאוד אנושית. אני לא יודעת כמה אנשים עוברים דבר כזה מיוחד, אם בכלל".

על הרבה פחות מזה היו מתייגים אותו היום כעבריין מין.

"לא חוכמה לומר זו הטרדה מינית, נתלונן, נעצור את זה. מהר מאוד אנשים אומרים 'נפגעתי'. זה לא היה אדם זר שהתנפל עליי. נחשפתי לעולם הטיפול והפסיכולוגיה וזה עורר אצלי סקרנות. רציתי לעבור את הגבול ולטפל באמת, לא רק לקרוא תיאוריות, לצאת מהכורסה ובאמת לעזור - וזה עזר. אחר כך הוא נעלם.

"פעם אחרת נסעתי כבת לוויה עם גבר עיוור, מבוגר יותר, לחו"ל. ארץ זרה, והוא היה יכול לעשות לי אלף ואחד דברים. הוא לא קיבל את מה שהוא רצה, אבל אני גיליתי משהו על עצמי. הוא היה דומה לאבא שלי, ושיחררתי שם איזה תסביך אדיפוס מאוד עתיק. נהניתי מהסיטואציה הלא שגרתית הזאת. הרי מה זה להיות אמן? זה לרצות. לא לברוח למקלטים. אז אני הייתי הרפתקנית בלי לנסוע לדרום אמריקה ולהודו - כאן, עם בני אדם".

אנחנו מדברות על שנות ה־70. יונה וולך ודוד אבידן בולעים אל־אס־די בתל־אביב. אני מניחה שגם סמים היו בתמונה.

"אני לא הייתי זקוקה לסמים. מצאתי דרכים לגעת בחושים בדרכים לא מקובלות. אולי יש מי שיגידו שזו פחדנות, אבל אני חושבת שעשיתי דברים די נועזים. קראתי אז על החוגים הספרותיים של תל־אביב, הם היו ידועים, אבל עדיין לא ידעתי מתי אסופח לשם, מתי אשתייך. הייתי כל הזמן על קו ירושלים-תל־אביב. החיים בירושלים, לפחות החבורה שלי, היו נזיריים יותר, שמרניים. האיפוק הירושלמי בלם אותי. בדיעבד הוא שמר עליי".

אבל התקבלת. השירים התפרסמו ב'עכשיו'. גם את נכנסת לחבורה.

"אני לא טיפוס של חבורה. תמיד הייתי קצת בצד, גם בירושלים. אבל כן שלחתי שירים, וכשהם התקבלו הרגשתי שאני עפה ברחובות. באופן מוחשי לגמרי, עפתי. הגעתי לבית קפה בתל־אביב שיושבים בו חלפי הגדול, יוסף מונדי, אבידן. גבריאל מוקד היה אז בשיאו, ואני אמרתי לעצמי, 'אוקיי, זה האיש'. אבל איפה נמצאת ההוצאה? איפה זה קורה? איפה אותה מערכת אגדית שכל כך קשה לחדור אליה? היה מאוד משונה לגלות שאין מקום כזה, שזה הכל בתוך הראש של מוקד, באיזה בית פרטי. זה הילך עליי קסם. הייתה תחושה של מיתולוגיה".

אז ישבת שם, איפה שהספרות העברית הפכה למיתולוגיה, עם דמויות שהפכו לסמלים, ולמרות שכל השנים כתבת ופירסמת וזכית להכרה, את עצמך לא הפכת למותג. זה מפריע לך? יש בך קנאה בכותבים אחרים?  

"מי כן מותג? דליה? יונה? אני חושבת שהן הפכו למותג לא רק בגלל החיים שהיו להן, אלא בגלל הסוף של החיים. כשאתה מותג אתה כבר לא באמת אותנטי, זה סוג של חניטה. זה מיתוס, ומיתוס זה מוות וזה סוף. אז אולי אני אשכח, אבל לחיות על פי סף? על פי תהום?"

בשנות ה־80, בניגוד לצו השעה, נכנסה בז'רנו להיריון לא מתוכנן. "הייתה תקופה שזה עורר בוז. 'מה, את הולכת להיות אמא? את הולכת להתחתן?' אני הייתי בדור של יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר ויונה וולך, דיברנו על כתיבה כמו על שיגעון. ופתאום הביוגרפיה שלי לקחה אותי לגשר שהייתי צריכה לבנות תוך כדי הליכה. אני אתחתן ואקיים קשר זוגי, אני אהיה אם ואחבר את זה עם היצירה. החלטתי שזה מהלך נכון וחשוב, ושהשירה צריכה להתמודד".

את המתחים שבין הורות לכתיבה מתארת בז'רנו בספר בקטלוגים ארוכים, מבהילים, שמפרקים לגורמים מיקרוסקופיים את שגרת היומיום של האימהות. "סטייה אחת שגויה לא נכונה, והיצור שתלוי בה, מי שמוזן על ידה - יפול, ימות, יפצע יצרח ויילל מכאב", היא כותבת.

אלא שלצד המחויבות והקפדנות שתובעת האימהות, הופיע בחייה ארגון מסדר אחר: תהליך ההתקרבות לדת של בעלה. על רקע טבילות במקווה וסמינרים לחוזרים בתשובה, בת דמותה של בז'רנו מנהלת רומן עם אברי, בחור צעיר ממנה ביותר מעשור, יוצא בשאלה, שהכירה בתחילת הדרך בירושלים, כשעבדה בפנימייה לנערים דתיים. "זו הייתה ידידות גדולה שהתפתחה לאהבה. אבל אהבות לא באות זו על חשבון זו. המאהב של אביגיל לא לוקח מהיחסים עם בעלה, הם משלימים זה את זה. אישה יכולה להיות מאוהבת ומאהבת ובמקביל אישה נשואה. מה שהיה קשה זו הפרידה הכפולה. בסופו של דבר הנער הזה רצה להקים משפחה תקנית ואני לא התאמתי לתקניות כפי שהוא הגדיר אותה. ומצד שני לא התאמתי גם לבעל שהלך בדרך של תשובה. נשארתי לבד".

לבד עם ילדה קטנה.

"לא היה קל לעבור לצד השני של הגדה - פתאום להיות אדם שמחובר לחברה, למחויבויות, ובמקביל ממשיך להיות יוצר. מה שעשיתי עם השפה ב'עיבודי נתונים' היה מאבק, מחאה. וזו לא רק השפה שנשברת - הייתה שם תקופה שכמעט אבדתי. שבועות ששכבתי בבית, לא הצלחתי לתפקד. הספר שהוצאתי כשכבר הייתי אמא, התקבל בצורה לא פשוטה. כתבו בעיתון 'היא השתנתה. היא הפכה תקשורתית. השירה נעשתה בהירה'".

היו חרטות?

"הבחירה להתחתן וללדת היא בחירה שאני שלמה ושמחה בה. רציתי באימהות, נהניתי להיות בהיריון. אבל אחרי זה באים הילדים וצריך לחנך אותם. יש התנגשות בין להיות אמן חופשי שמתנסה בכל מיני דברים, ובין הנחה של סייגים. האופי של היצירה קורא למשהו פראי, אלים, שלפעמים גובל בקרימינליות. בתור אמא לא מספיק עמדתי על גינונים של התנהגות, הייתי קצת נגד חינוך, רציתי להמשיך את ההרפתקה עם הילדה. אבל לא יכולתי למחזר כל חיי את 'עיבודי הנתונים', את השירה הלא מובנת, הקשה. זה גם לא נכון. זה שייך לתקופה מסוימת בביוגרפיה שבה אתה מאוד צעיר, עם אנרגיות מסוימות. אחר כך אתה כבר לא שם".

מה משתנה?

"אדם שיוצר הוא אדם שמודע לזמן. המודעות לזקנה היא דבר מכונן. והמודעות הזו חריפה דווקא אצל אנשים צעירים; צריך למהר כי הזמן חולף. אצל זקנים זה הפוך. אם הם עשו משהו בחיים שלהם, הזקנים מאטים, מתרווחים. לא מזמן הלכתי לביקור אבלים אצל איש בן 91 שאיבד את אשתו. החזקתי אותו בזרועותיו הקשישות, והוא החזיק בי. הסתכלנו אחד בעיניו של השני. שתקתי והוא דמע קצת ואמרתי, 'הנה, אני מחזיקה באדם קשיש באמת', והתרגשתי כולי. המבט המבוגר, המנוסה, שרואה אותך ויודע. לא היו מילים שם. בלי מילים. זקנים אמיתיים לא חושבים על הזקנה, לא ממהרים. הם חושבים על העולם שהיה או על העולם האחר. זו הזקנה האולטימטיבית. לאט. בלי פטפטנות. זה מקום שאני רוצה עדיין להגיע אליו - הדממה, השקט". •

ספרי השירה של מאיה בז'רנו

בת יענה > 1978

החום והקור > 1981

עיבוד נתונים 52 > 1982

שירת הציפורים > 1985

קול > 1987

לוויתן > 1990

מזמורי איוב > 1993

אנסה לגעת בטבור בטני > 1998

דורסי לילה > 2000

היופי הוא כעס > 2001

התעוררתי בליבו של אלכסון > 2009

גרגרים > 2010

פגישה עם השחקנים > 2014