לראות לויתן // רון דהן (פרדס, 110 עמודים)

'לראות לויתן', סיפור ארוך או רומן קצרצר מאת רון דהן, מצטרף למרוץ השליחים של סיפורי מסע עבריים, שלא ההרפתקה עצמה עומדת במרכזם, אלא הרצון להפוך להרפתקן, ללכוד ברשת את רוח הנדודים האדירה. שם הספר הוא מחווה הצהרתית ל'מובי דיק', הקלאסיקה הלווייתנית מאת הרמן מלוויל. הגיבור והמספר עוזב את ישראל, משאיר את הכלב אצל גרושתו הטרייה, ויוצא לאוסטרליה כדי לחזות בלויתן.

לא רק גופן האותיות הקטן בספר כמו מתעלם מעיניו של קורא בן המאה, המותשות ממסכים אלקטרוניים. המסע המלנכולי באוסטרליה שמתואר בו יוצר רושם שלא קיימים סמארטפונים בעולם. הרצון לראות לויתן משוחרר מלוחות זמנים, מחבילות תיירות, מרשת נתונים זמינים, קונקרטיים, שהייתה הופכת את השאיפה החלומית למציאות ממשית, מסחרית.

הניתוק האלקטרוני, הנפשי, החברתי שמאפיין את הגיבור והמספר של דהן; הנטייה שלו לתקשר במשפטים קצרים, כמעט עקרים, שנובעים מהדיכאון הקיומי ששלח אותו לחופי האוקיינוס, ומזכירים דיווח כמו כרונולוגי מיומנו של רב־חובל; אלה מאפשרים להקביל בין דמותו ה"רגילה" - לאורך הספר הוא מתעצב כפליט כל מוסד ותחנה בהתבגרות ישראלית - לדמות הטראגית, המוטרפת, המפוארת של קפטן אחאב מהרומן של מלוויל. האחרון מבקש לצוד ולשפד רוח רפאים אדירה, מיתולוגית. יוני, הגיבור הישראלי, בסך הכל רוצה לראות פסל כעור בצורת לויתן, שהוא סוחב מימי ילדותו, מתעורר לחיים.

השייכות המשפחתית האמיתית של גיבור 'לראות לויתן' קשורה לסרטים ולספרים בני זמננו ששולחים אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, לגלות מחדש את שמחת החיים שלהם לאחר שחייהם התפוררו; לאכול קצת פסטה, ללמוד לנגן בבוזוקי - ולחלופין, לצאת למסע אחרון שישלים את מעגל חייהם. לעגון כלויתן על החוף, למות בוונציה.

הספר מזגזג בין האופציות. הוא חושף בתמונות קצרצרות את מסע האבל של הגיבור, את נופי המוות ששבים אליו בנקודה המזרחית ביותר בעולם (למשל, זיכרון מהשירות הצבאי שלו: גמל קשיש - כלומר, ספינת מדבר לויתנית - נשחט ומבותר מול עיניו בעיר חברון). אבל 'לראות לויתן' שואף בכל מובן לבטא סגנון ועמדה קולית. נונשלנטית. מאופקת ופסקנית כמו דיבור מדומיין של אנשי ים.

החיים בישראל, ודאי מבחינת גיבורים מסוגו של יוני, הם עניין מבאס. ממית. לא פלא שהוא ואשתו לשעבר לא הצליחו להביא ילדים לעולם, שחיי המין ומעיינות הרגש שלהם נסתתמו. עדיף ככה. המסע לאוסטרליה עומד בסימן בריחה מהסיפור הישראלי הכבד. אפשר לומר שדהן - יזם ספרותי ומשורר פעיל במרחב האלטרנטיבי של הספרות המקומית - מלביש את חוויית הדיכאון והאבל של גיבורו על עולם קולנועי וספרותי שאמורים לייצג כיף, נעורים, עכשוויות. או לכל הפחות, לייצג דיכאון צעיר, סקסי, אמריקאי. ואם לא צעיר, לפחות דיכאון אירופי, דקדנטי; משולשים רומנטיים אפלים בעיירות מרפא.

סרטי גלישה, מסע טרמפים, קומדיות סטלנים מהבהבים פה. רק שהקומדיה, הגראס והגלים ממחישים גיל התבגרות מאוחר, משאלת מוות. המרד הפילוסופי, הביטניקי, עומד בסימן השוואה כמעט גסה לסיפורי המקרא. יוני הגיבור - כפילו של יונה הנביא. בני הזוג אדם ואיבון, שותפיו הראשונים למסע באוסטרליה, הם גרסה קודרת לזוג המקראי הראשון. הסיפור המקראי - או השאיפה להלביש על החיים משמעות מוחלטת - הם הלויתן האמיתי שרודף, כביכול, מחברון לקצה העולם.

מה שמצא חן בעיניי בספר הוא המאמץ הניכר לסתום את הפה. לא לנאום בשם הגורל הישראלי. להמשיך לאותת בהקבלות ספרותיות, ובו־בזמן, להתנער מהמשקל הכבד. לתאר באופן אמין אדם נפרד מכלבו, מתאבל על מות נישואיו. ופה ושם, מתוך המבט והדיבור הכבויים, להרטיב את התמונה בקצוות: לתאר, למשל, את הקעקועים של שותף למסע מתחילים להתנועע במחווה קולנועית. להציג סצנת מין מוזרה, שיכורה ואמינה בדרכה, עם אישה שלא יכולה לגמור, בלי ללחוץ יותר מדי על מטפורות של יובש ושל מעמקים.

'לראות לויתן' הוא ניסיון מוצלח ותכליתי לשלב בין הרפתקה ומלנכוליה. סרט גלישה ורואדטריפ סטלני. אבל הנה, גם ספר שמחזיק את עצמו קצר, ששומר על פאסון שתקני ומפוכח, חייב בסופו של דבר למדוד את עצמו במונחים מוחלטים של גירוש ושיבה, עקדות ולויתנים. מתעקש להתחבר לדימויים נשגבים ולמסורות ספרותיות גדולות. חלקו האחרון של הספר נפרד מהריסון המטפורי וההגותי. דהן מפצה את הגיבור שלו בחזיונות מיסטיים, בהארות קיומיות, בנסיקה לשמי הכוכבים. הרגעים האלה, אני מנחש, יפתחו את הצ'אקרות החסומות לכמה וכמה קוראים, ישמנו את בלוטת הדמעות היבשה. בדרכו, 'לראות לויתן' הוא ספר טיסה אידיאלי לעצירת ביניים - לנפשות כועסות ורגישות, שנתקעו מרגע לידתן בשדה התעופה. •