ראשון 21 בינואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
צילום: חנוך גריזיצקי
24 שעות • 09.08.2016
"אני מרגישה כמו גיבורה של טרגדיה יוונית"
רק לפני עשרה ימים חזרה יועצת התקשורת המוערכת, אפרת גורמן, מירח הדבש שלה. הבוקר, בטוויסט אכזרי ובלתי צפוי, היא תעלה לקברו הטרי של בעלה, בארי צימרמן, בתום השבעה למותו. החברים שרק עכשיו שמחו כל כך בחתונתה, לא מעכלים עדיין שהם צריכים לנחם אותה על האסון. "הוא לפחות מת מאושר", היא אומרת
אתי אברמוב

ביום שלישי שעבר, בשעת לילה מאוחרת, העלתה יועצת התקשורת המוערכת אפרת גורמן פוסט קצר בפייסבוק. למעשה, זו הייתה מודעה. מילים עטופות במסגרת שחורה: "אהובי בארי צימרמן איננו". המילים הפוצעות היו בלתי ניתנות לעיכול, וכך גם התגובות שמיהרו להגיע לנוכח הבשורה שהתפשטה במהירות עצומה בין כל חבריה ומכריה הרבים. "רק לפני חמישה שבועות רקדנו בחתונתו", כתב בצער אחד מחבריו בהודעת הניחומים לכלה הטרייה. ואילו השחקנית אסתי זקהיים, חברתה של גורמן, ששהתה בחופשה באמסטרדם, כתבה, "בצער גדול וזעזוע אני משתפת אתכם בבשורה האיומה והבלתי צפויה. בארי, בעלה של אפרת, שאותם חיתנתי בשמחה ובאושר רק לפני חודש, איננו. הלב שבור".

 

הבוקר יעלו לקברו של צימרמן בקיבוץ גבעת חיים איחוד אלמנתו הטרייה וחמשת בניו. על קברו מתכננת גורמן לשים אבנים שאספו יחד בירח הדבש באי היווני סמוטראקי, שממנו חזרו רק לפני עשרה ימים. "זה לא פייר", הוא המשפט הכי שכיח שגורמן שומעת מאז נפטר בעלה במפתיע מדום לב, כשהם חבוקים, ישנים במנוחת אחר צהריים שלקחו לעצמם בקיץ תל־אביבי מהביל, רגע לפני שיפסעו כמנהגם מדי יום, יד ביד, במורד שדרות בן־גוריון אל חוף הים, דרך בית הקפה והמסעדה הקבועה שלהם.

 

"קמנו בבוקר", היא משחזרת את השעות האחרונות במחיצת אהובה. "בארי עשה לו קפה, קרא עיתונים ובא לבדוק אם התעוררתי. הוא תמיד טען שיש לי תסמונת איל"ה — אופטימיות יתר לגבי הבוקר. כי בערב תמיד הייתי אומרת, 'כן, נקום מוקדם', ובסוף רבצתי לי במיטה, בעוד הוא כבר עשה צעידה וקנה לחם טרי בסופר. בהמשך היום היו לו סידורים שכללו סבב טלפונים. בעצם יצא שהוא נפרד מכולם.

 

"בסביבות ארבע וחצי־חמש החלטנו לעשות שלאף שטונדה. הוא אמר, 'אני אכנס להתקלח וניכנס לנמנם', ואז נכנס למיטה ולא יצא ממנה. אני זוכרת שמשהו בחיבוק שלו פתאום היה כבד מדי, מעיק, ואני קולטת שהוא צנח עליי. אף מילה לא נאמרה. לא היו שום סימנים. כשהרמתי אותו, ראיתי שהלשון שלו רפויה, ומשהו בעיניים שלו לא איתנו. התחלתי לתת לו סטירות ונהייתי קצת היסטרית, ובכל זאת, מיד צילצלתי ל־101 ועוד הספקתי להגיד לעצמי, 'איזה מזל שהיית פעם ב'כלוב הזהב', ואחת השאלות הייתה מה הטלפון של מד"א?'"

 

 
התמונה האחרונה ביחד: יום לפני המוות
התמונה האחרונה ביחד: יום לפני המוות

 

 

המוקדנית הייתה מאוד נחמדה, שאלה אם יש דופק ואני לא מצאתי. ביקשה שאשים יד ליד האף ואראה אם הוא נושם, אבל המזגן דלק ולא הצלחתי להבין. בסוף היא אמרה לי לעשות לו עיסוי, ו'כבר אנחנו באים'. רבע שעה אחר כך פרצו לפה שלושה פרמדיקים, הסתכלו עליי בעצב, הורידו אותו לרצפה והתחילו לעשות החייאה. חצי שעה. אמרו לי שבדרך כלל הם עושים חצי מהזמן, 'אבל הוא צעיר'. וזהו. ואז מצאתי את עצמי לבד. ושוכבת לי גופה בחדר שינה".

 

לא חשבתי להתמסד

 

כל מי שמכיר את גורמן, וביניהם כותבת שורות אלו, יודע שמדובר באישה מצחיקה וטובת לב מאין כמוה. כשהעלתה לפייסבוק לפני כמעט שנה סטטוס חדש — "במערכת יחסים", זה היה חידוש מרענן, שכן הרווקה התוססת בת ה־54 תמיד עשתה סימנים שמושלם לה לבד, ושהיא לא נכנעת ללחצים החברתיים להתמסד. כשבא הסטטוס "מאורסת", זה באמת היה משמח, כמו גם החתונה שהתקיימה ב־24 ביוני, יום לאחר יום הולדתה ה־54.

 

"בארי הכיר אותי כשכבר הייתי בשלה", היא אומרת. "הכרתי את כל סוגי הקשרים, ובעצם נכנסתי לגיל הבלות. אמרתי, אלה החיים שלי והיה לי מאוד כיף. היו מסיבות, ארוחות אצל חברים, טיולים בארץ ובעולם, אין רגע משעמם. המנטרה שלי הייתה שנישואים זו קונספירציה שטובה לגברים, ויכולתי לנאום על כך נאום חוצב".

 

בניגוד לגורמן, צימרמן, בן 64 במותו, היה איש זוגי. בצעירותו נישא לשושנה, שממנה נולדו לו שלושה בנים, ויחד גידלו את שני בניה מנישואיה הראשונים. אחר כך אימצו בקיבוץ בת — ולימים התגרשו. ב־2006 נישא שנית לאשת החינוך שולה גלבוע, שהגיעה עם ארבעה ילדים משלה. שנתיים לאחר נישואיהם חלתה גלבוע בסרטן ובארי סעד אותה במסירות עד מותה לפני כשנתיים. "הוא נחשב לפילוסוף בתנועה הקיבוצית", מספרת גורמן. "הוא כתב מאסות, והיה לו טור בזמן הירוק. הוא היה האידיאולוג של התנועה, הבי"ת של התקופה אחרי ברנר וביאליק".

 

הם נפגשו לפני שנתיים במכללת עלמא, המשמשת כבית מדרש חילוני. היא קיבלה מלגת לימודים במתנה מחברה טובה. הוא היה אחד המרצים. "השיעור של בארי", היא צוחקת, "התחיל בשמונה וחצי בבוקר, יום שישי, שעבורי, אין עונש גדול מזה. ואפרת כמו אפרת, מגיעה עם כל העיתונים, אייפד, כוס קפה, מתיישבת: אהלן הגעתי. יום אחד כמובן איחרתי ואין מקום ליד השולחן המאורך, רק ליד המרצה בארי. הוא אף פעם לא אהב לשבת בראש השולחן, אז הוא מציע לי את הכיסא שלידו, ואפילו הניח בינינו את הגמרא שלו, שנקרא יחד. באותו זמן חשבתי שהוא מקסים ואין לי מושג קלוש שהוא מעוניין. הרי אני תלמידה קצת משונה, שבאה לשיעור עם העיתונים, פותחת את האייפד ומשחקת בועות עד שהמוח יתארגן על עצמו. אני התל־אביבית המוזרה שלא ברור לאן היא באה או הולכת, אבל נבונה".

 

צימרמן החל לחזר אחריה בעדינות. כשנראה היה לו שלא נענתה, נעלב, ואפילו מחק אותה מהפייסבוק שלו. גורמן אומרת שבכלל לא שמה לב. אבל אז הוא כנראה התגעגע, הזמין אותה לטיול שבו כמעט תעו והסתבכו בכביש הבקעה, וכל השאר היסטוריה. וכן, הוא החזיר אותה לפייסבוק שלו. "אהבנו לפתור תשבצי היגיון ולהמציא הגדרות, ללכת לים ולשמוע מוזיקה. עד שהכרנו הוא לא שמע פינק פלויד. היה לו ידע עצום באזורים אחרים לגמרי.

 

"לימדתי אותו שאפשר להיות בחופש, שבתל־אביב אין 'מה יגידו'. ממנו הבנתי שבתנועה הקיבוצית את צריכה ייחוס. שבקיבוץ מסתכלים עליך אם לא מכירים אותך. בתל־אביב מסתכלים עליך רק אם מכירים אותך, והוא לא הכיר אף אחד. יום אחד פגשנו ברחוב את גיא פינס, ואחר כך בארי שאל אותי מי זה כי הוא מוכר לו. אהבנו לצחוק וצחקנו הרבה", היא אומרת, מה שגורר קריאה מהמטבח, מכיוונה של החברה זקהיים: "אני אמרתי שיחד יש להם הומור של אבשלום קור, בהיי".

 

"חשבו שזו בדיחה רעה"

 

בספטמבר האחרון הבינו שזה רציני, בפברואר הגיעה הצעת הנישואים. "נורא אהבנו ללכת בבית ולהתחבק. יום אחד הוא חיבק אותי ואמר, 'בואי נתחתן'. פתחתי זוג עינים: 'למה? תן לי לחשוב על זה. יודע מה? אולי אני צריכה לעשות את זה פעם בחיים'. ואז הוא כרע ברך: 'רגע־רגע', ועשה את זה כמו שצריך".

 

חתונתם נערכה בחצר ביתה של מפיקת הטלוויזיה נורית קידר במושב מגשימים. למרות שלא היה בה רב ואסתי זקהיים חיתנה אותם — החתונה נערכה לפי כללי הטקס היהודי. כל השאר היה שם: שמלת כלולות, שבע ברכות, חופה, שבירת כוס וטבעות. ב־15 ביולי נסעו לירח דבש בסמוטראקי, למלון אורפיאוס של כריסטוס, המקום שבו הודיע צימרמן שנה קודם שהוא חוזר לארץ ויש לו דייט. כשהודיעו לכריסטוס על מותו של צימרמן, הוא חשב שזו בדיחה רעה. והוא לא היה היחיד.

 

את ההחלטה לפרסם את מודעת האבל בשעת לילה מאוחרת דווקא בפייסבוק שלה, גורמן מסבירה בצורך לבשר את הבלתי ניתן לבשורה. "אנשים לא הבינו וגם אני לא. לא ידעתי איך להגיד. היו לי חברות ששלחתי להן בווטסאפ הודעה: 'בארי מת'. הייתי חייבת להודיע את זה, וגם להסביר שזו לא בדיחה ויש מחר הלוויה. אין איך להגיד את זה בטעם. כולם בשוק ואין מילים. הם לא יודעים איך לנחם ומה להגיד. אלה חברים שהיו בחתונה ולא מאמינים שפתאום מדברים על ארון קבורה. זה כל כך מופרך, כמו טרגדיה יוונית".

 

על אצבעה של גורמן שתי טבעות הנישואים, וגם לזה יש לה הסבר שהיא מספרת בנימה משעשעת, בוודאי יחסית למציאות. "שוכבת גופה על הרצפה אחרי כל מיני ניסויים", היא מתארת בדרכה, "ואני אמורה להוציא לו את הטבעת מהאצבע. יום קודם הוא העביר אותה לאצבע האמצעית כי הוא פחד שהיא תיפול לו, ועכשיו אי־אפשר להוציא. אז השוטר שהגיע, לפי הנוהל, הביא סבון והוציאו. ואז הרמתי את הסדין ופתאום ראיתי אותו חום אפור, אין שם כלום".

 

התחרטת שעשית את זה?

 

"לא התחרטתי. זה רק חיזק לי את ההבנה שהוא איננו".

 

חשבת אם יכולת להציל אותו, אם היית מבינה בהחייאות?

 

"זה היה דום לב וזה בלתי נמנע. אחר כך, כשהיה לי זמן לחשוב, ניסיתי לשחזר את מהלך הדברים ולראות אם יכולתי להתנהג אחרת. אני יכולה להגיד ששלושה ימים קודם הוא היה עייף וכאבו לו הזרועות. אז חשבנו שזה בגלל הנסיעה לחו"ל, ועייפות ואולי וירוס, והוא לקח אקמול. אין לי מושג אם זה אחד הסימפטומים לדום לב. זה גם לא יעזור. אני גם לא עוסקת בלמה זה קרה לי. זה לא אישי, ככה יצא. מי שמכיר אותי יודע שהכל בחיי אינטנסיבי, וזה חלק אינטגרלי מהדאבל־ספיד שלי".

 

"זה נשמע כל כך מופרך"

 

השבעה על צימרמן התנהלה בשני מקומות: בקיבוצו ובביתה של גורמן במרכז תל־אביב, שהפך לביתו. על הדלת מתקיימות שתי ישויות: מודעת האבל, ולצידה עדיין השלט: כאן גרים בכיף אפרת ובארי. גורמן מכירה היטב את תחום הדרמה. קהל הלקוחות שמקבל ממנה ייעוץ תקשורתי — מגוון, אבל בולטים בהם פסטיבלי סרטים ותיאטרון ובמאים ישראלים המוציאים לאור את סרטיהם. "אם היו אומרים לי שבתוך חודש אני אתחתן ואהפוך לאלמנה, הייתי אומרת שזה תסריט הזוי", היא אומרת. "כלקטורית של הקרן לקולנוע", צועקת אסתי זקהיים מהמטבח, "לא הייתי מעבירה את הסרט. זה פשוט מופרך".

 

קשה לגורמן, אשת יחסי ציבור שנשארת בדרך כלל מאחורי הקלעים, לעמוד במרכז. "קשה לי שאני הסיפור של העיר. אני אוהבת להיות בצד השני, וגם בארי היה איש כזה. נורא קשה לי לעשות מעצמי עניין, ולחשוב שבכל הטרגדיה הזו, מי שהכי מסכנה זו אני. זה לא נוח לי. זו פעם ראשונה שהתחתנתי ופעם ראשונה שהתאלמנתי, אז אני עדיין לא כל כך יודעת איך להתנהג. אני צריכה לחשב מסלול מחדש".

 

בינתיים, חברה הביאה לה את הצילום האחרון שלהם, שצולם יום לפני מותו — ממוסגר. גורמן וצימרמן בסמיכות אינטימית שותים בירה במסעדת פורטונה דל מר. "אני עוד לא עצובה", היא עונה לשאלתי אם הצילום הזה עושה אותה עצובה. "אני לא קולטת. דווקא התמונה הזו עושה אותי שמחה כי אני יודעת מה הרגשתי כשהייתי שם. נורא חסר לי המגע שלו, החיבוק. קשה לא לשתף אותו במה שקורה בשבעה ומי מגיע. אני מתה לרכל איתו על זה, על התלמידות בנות ה־90 שהיו מתחילות איתו ועכשיו מגיעות הנה עם ריבות שעשו, ועל כל האנשים שמספרים לי כמה הוא היה מאושר איתי. אני מבינה שהוא השאיר לי סוג של אוצר שאני צריכה לקבל עליו החלטות. בין הספרייה למורשת, לתלמידים ולמאמרים, לזיכרונות שלנו".

 

שיר שהקדיש בארי צימרמן לאפרת גורמן

 

מה שהשתנה

ומה שלא.

עברה שנה

הים בכחולו

 

אני בשלך

את בשלי

יומי בחולך

יומך בחולי

 

ובלילה הומים הגלים

בשנתנו יחדיו.

עברה שנה.

הפכנו דף.

 


פרסום ראשון: 09.08.16 , 20:28