אז עזבתי את הבית לשבוע. לא, לא בשביל אישה — אני לא מנסה לעשות שום דבר שדניאלה עושה, אין לי איך. עזבתי את הבית לשבוע בשביל טוקיו. יפן. כן, כן, תאכלי אבק, דניאלה. אני אפילו די גאה בזה, ואם לטוקיו היה מצעד גאווה — והוא היה צועד בדיוק באחד הימים שבהם הייתי שם — אין בכלל ספק שהייתי מתעדכן איפה בדיוק הוא עובר ודואג להגיע לשופינג שלי מכיוון אחר. זכותו של כל אדם להתאהב בכל עיר בינלאומית עמוסה ומנוכרת, זו לא בושה.

וכן, חזרתי הביתה כשזה נגמר. ראיתי מה יש שם בחוץ, ואהובתי קיבלה אותי בחזרה כמו שמקבלים מחזור: באהבה ובהשלמה ובגישה כללית של "בסדר, חזרת, מה בדיוק ציפית למצוא?"

אבל בדרך הביתה — בנחיתת ביניים בפרנקפורט — הגיע הרגע הזה שכולנו מכירים: הרגע שבו, אחרי שבוע כמעט נטול עברית וישראלית, אתם מגיעים לשער נמל התעופה שממנו תצא טיסתכם לישראל, והנה הם שם. כולם. כמו שהשארתם אותם; אחיכם המשלומפרים. אתם מזהים אותם מיד, זה קל; לבושים רע, מרושלים, טי־שירטים ושורטס, ילדיהם קולניים ופרועים מספיק כדי שיתר נמל התעופה ייאלץ להפנות מבט (אליהם או מהם, תלוי באיזה עם מדובר), והם פושטים על הדיוטי פרי הסטנדרטי בנחישות ובצעקות של מי שאולפו לראות ברכישות האלה סוג של ספורט תחרותי.

ישראלים, נו. אתם לא יכולים איתם, אתם מוכרחים. אין דרך לטעות בהם וקל לזהות אותם לפי סימן ההיכר המיידי: פשוט לא אכפת להם מכלום. ועוד פחות מזה: ממך. או בשמך הפחות מלא: הזולת.

אני בטוקיו. יש מחוץ לישראל עולם, שממש מתנהל

אני מגיע לפרנקפורט בטיסה ארוכה מטוקיו. היפנים שאיתם אני טס לבושים מצוין. שום שורטס. שום טי־שירט. אכפת להם איך הם נראים מכיוון שנמל תעופה הוא מקום ציבורי ואנשים רואים אותם שם, וחוץ מזה, למה לא להיראות טוב אם אפשר? הם שקטים. קדים קידות נימוס בכל הזדמנות. מדברים בנועם זה עם זה. כמעט אין להם ילדים ("יש לי כלב", אמרה לי אחת מהם כששאלתי בעניין), ואם בכל זאת יש ילד — לא תשמעו ממנו. הדיוטי פרי הוא מבחינתם לא מקדש עלייה לרגל; זה עוד מקום בדרך למקום שאליו הם רוצים להגיע.

לא חסרים ליפנים האלה כסף, כבוד או גישה. חצי מהם טסים ביזנס (או "אקונומי פרימיום", מחלקת התיירים המשודרגת של חברת התעופה היפנית "אול ניפון איירווייז", שמציעה מושבים שב"אל על" נחשבים לביזנס). כולם — כולל אלה שלא בביזנס — עומדים בתור לעלייה למטוס (ולרכבת התחתית. ולמדרגות הנעות. ולכל דבר) באופן כל כך מסודר ומדויק, עד שמנקודת מבט ישראלית זה מגוחך, שלא לומר בלתי אפשרי; שוב ושוב מצאתי את עצמי נעמד בטוקיו אוטומטית הכי קרוב לדלת הרכבת התחתית בטרם תיפתח, מוכן לזינוק פנימה כמו שחינוכי הישראלי הקרבי מחייב, ורק אז שם לב שהיפנים כבר הסתדרו אוטונומית בשלשות מול דלתות הרכבת במקום המיועד בדיוק לתור הזה (ומסומן על הרציף!). חלקם מביטים בי בעניין מחקרי של מי שראו כרגע יליד אפריקאי עירום ופראי שהושלך לציוויליזציה.

אין מה לגחך על התורים האדוקים של היפנים. כי התורים שלהם — וגם של הגרמנים והסקנדינבים, אגב — הם רק עדות לעובדה שלאנשים האלה אכפת ממשהו: מזולתם. לא כי באמת משנה להם אם מחר זולתם יתפגר, אלא פשוט כדי שיהיה לזולתם אכפת מהם כרגע במידה זהה.

קוראים לזה התנהלות. יפן היא אחד המקומות המתנהלים ביותר בעולם. גם מדינות מערב אירופה, אגב. גם סקנדינביה. גם צפון קליפורניה.

לישראלים, מצד שני, אכפת מהתנהלות רק קצת פחות מכפי שאכפת להם מאוסף הדובונים של בוז'י. תור, מבחינת ישראלים, הוא שדה קרב. עוד שדה קרב.

כי ישראל היא כיום כולה שדה קרב — אתם מבחינים בזה בעיקר כשאתם חוזרים מאיזו עיר מערבית מתנהלת ומסודרת. ישראל היא מלחמת כל בכל על כל דבר, כל הזמן. אתם מתעוררים בבוקר ויוצאים לקרב. על מקום פנוי, על חניה, על סחורה, על הגעה בזמן, על תשומת לב, על הגינות בסיסית, על יחס לילדיכם, על זכותכם להישמע, להיראות, לזכות למינימום כבוד. במלחמת הכל בכל הזאת, האינדיבידואל הישראלי הפך מזמן חסר ערך לכשעצמו, אלא כלוחם; הוא נמדד רק ביכולתו לעקוף בתור, להביס בקרב על מה־שזה־לא־יהיה באותו רגע (מעבר מהשוליים! קשרים! קורנפלקס לא מורעל! העדה שלנו נדפקה יותר!), לצעוק חזק יותר מאינדיבידואלים אחרים.

ומעל כל האינדיבידואלים ניצבת, כמובן, הוד רוממותה המדינה. "המדינה" חשובה כיום בישראל יותר מכל אינדיבידואל, ותכלית כל האינדיבידואלים לשרת אותה. הרעיון שמדינה היא לא יותר מארגון אזרחי שמטרת קיומו להעניק שירותים מיטביים לתושביו זר כיום לישראל. "המדינה" אצלנו היא סוג של אלוהים חילוני. אנחנו אמורים להאמין בה, להקריב למענה, לייחל לישועתה ולזלזל בגויים העובדים מדינות זרות.

לכן, ברגע שיפן נגמרת לי — והיא נגמרת בפרנקפורט, עם הירידה הסופית מהמטוס הנוח של "אול ניפון", כשסדרה של דיילות קדות בפניי (חייב להכניס את זה לחוזה העבודה הבא שלי), ואני נפלט לטרמינל המיוחד שמשמש אך ורק לטיסות לישראל — אני מבין פתאום:

ישראל לא הולכת לשום מקום. ישראל הייתה ותישאר לא יותר ממיגרנה בראשו של העולם המפותח. ישראל היא המקום הזה שמוכרחים לתת לו גייט נפרד משלו בנמל התעופה בגלל כל מיני מלחמות פנימיות וחיצוניות שיש להם שם בישראל, עזבו אותנו מזה, שיהרגו אחד את השני.

אנחנו לא באמת משמעותיים מבחינת העולם. אז המצאנו את הטפטפות וה־ICQ. ביג דיל. אז מכרנו כמה סטארט־אפים וקראנו לעצמנו "סטארט־אפ ניישן". מי ישמע. ישראל, בפועל, כשאתם מסתכלים עליה מבחוץ, היא סכסוך אינסופי ורפטטיבי, והיא בדרכה הבטוחה להיתפס כגטו לאומני ודתי שהעולם המערבי בעיקר מסתכל עליו ומצקצק.

עכשיו תראו את היפנים לעומתנו; כבר 20 שנה שהכלכלה שלהם מקרטעת, והם עדיין הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. העבר הקרוב שלהם — מאז מלחמת העולם השנייה — הוא מופת של התרוממות מעפר וחורבן מוחלט ל... לא, לא חומה ומגדל, ומגדל שלום וגינדי הייטס, אלא מעצמה טכנולוגית, מוטורית ותרבותית אדירה, מהסוג שישראל לא תהיה לעולם כי אין לה מושג מאיפה להתחיל. זוכרים איך בפעם האחרונה שניסינו לייצר מכונית, גמלים אכלו אותה ולקוחות התלוננו שהידיות לא בגובה אחיד?

אולי זה קשור לאופן שבו אנחנו מסתובבים בשורטס וכפכפים בנמלי תעופה ומשוכנעים שאנחנו טובים, משוחררים ומוצלחים יותר מכל העמים קפוצי התחת האלה, שעושים דברים כמו שצריך, עומדים בתור מסודר, יודעים להתלבש ומסוגלים לבנות רכב — נניח בשם טויוטה — עם ידיות באותו גובה.

אולי כל האלתור הישראלי המפורסם, כל החוצפה הישראלית הנצחית, היו טובים מספיק כדי להביא אותנו, איכשהו, בצליעה, בשורטס, עד הלום; אבל במגרש העכשווי של הכלכלות החשובות, מערכות החינוך המצטיינות, העמים המתקדמים באמת, ההזדמנויות הטכנולוגיות, אנחנו נישאר לעולם ההם שרק מחפשים איך לחתוך פינות ולהרגיש טוב עם עצמם על שהצליחו לדפוק את כל השאר פשוט כי עקפו בתור.

קדימה, תאשימו אותי בשנאה עצמית ותצאו טועים; הרגע שבו אתם פוגשים מחדש ישראלים אחרי חופשה בחו"ל הוא מבחינתי רגע טוב של התחברות מחדש, של הזדמנות להיות מובן לחלוטין, להרגיש בבית, לדעת שהחופשה אולי נגמרה אבל לפחות אני במקום הטבעי שלי.

אבל אז מגיעה הנסיעה הזו מנתב"ג הביתה עם אדון "מחיר פיקס או מונה?" והרדיו המטרטר אקטואליה עילגת והדרך הכעורה. הזיכרונות מטוקיו עדיין טריים בראשי, והנהג אפילו לא טורח ללבוש כפפות או לקוד לפניי!

למעשה, אחרי שבוע בטוקיו אני מתקשה להבין איך בכלל ייתכן שאני נכנס בבוקר למעלית בעבודה, וליד המעלית לא עומד יפני קטן (מצידי יכול להיות גם חולוני גדול) במדים מגוהצי־יתר כלשהם, אומר לי דבר נימוסין כללי כלשהו, ואז, רגע לפני שדלת המעלית נסגרת, הוא קד קידה עמוקה, מכל הלב, וזה המראה האחרון שנשאר לי מקומת הכניסה: אדם קד לפניי.

ביפן קוראים לזה "עוד יום במשרד" וזו נורמה. בכל מקום ציבורי בטוקיו — מעלית, חניון, תחנת רכבת תחתית, סתם פינת רחוב — עומד אדם במדים שתפקידו העקרוני הוא להיות האדם במדים. הוא מכוון את העוברים ושבים, שומר על הסדר (יש המון סדר לשמור עליו), מעמיד את האנשים בתור כשצריך (לא צריך), ובעיקר קד קידות נימוסין לכולם.

בן האדם הזה נראה מרוצה מהחיים, אגב. יש לו עבודה, יש לו מדים, לפעמים יש לו אפילו סטיק־לייט ביד (במקרה של שני העובדים הקבועים בכל חניון שמכוונים אותך לחניה הפנויה הקרובה כאילו היית מינימום בואינג 747). בקיצור, להיות קטן ביפן זו קריירה מכובדת, אפילו מפוארת. כל נותני השירותים בטוקיו — ובשלב מסוים נדמה שכולם נותני שירותים, כי כולם כל כך, נו, שירותיים — יפעלו ללא דופי ועד קצה גבול היכולת. הם לא הולכים את המייל הנוסף למענך; הם הולכים עשרה מיילים נוספים ובסוף קדים.

כששאלתי את פקיד הקבלה במלון איפה תחנת הרכבת התחתית הקרובה, האיש לא שלף מפה וסימן לי. הוא רק אמר "בוא" ואז ליווה אותי למעלית המלון. וירד יחד איתי במעלית. והלך איתי עד היציאה מהבניין. ויצא איתי מהבניין, והמשיך ללכת לידי. הייתי כבר די משוכנע שהוא מתכוון להצטרף אליי לארוחת ערב, אז בשלב מסוים אמרתי לו: "אתה יכול פשוט להגיד לי איפה זה ואני אמשיך". רק ליד מעבר החצייה שאחריו הופיעה הכניסה לרכבת התחתית הוא נפרד ממני. בקידה.

ובינתיים בישראל, התשובה המדויקת לשאלה איפה הכניסה לרכבת התחתית היא: "אתה ממשיך מכאן ישר עד שנת 2020, שם תשאל שוב, ובכל מקרה לא בשבת".

ביפן, אגב, החילוניות ניצחה מזמן. הדתות המרכזיות הן בודהיזם ושינטו, אבל רוב היפנים (73 אחוז, תודה ויקיפדיה) מגדירים את עצמם כחילונים ולכל היותר יתרגלו כמה מנהגים בחגים, בעיקר בקטע מסורתי וחברתי. ישראל נעה בכיוון ההפוך. אנחנו מתחזקים, כלומר נחלשים באחיזתנו במציאות הממשית.

היפנים המשיכו קדימה. העבר שלהם — בעיקר בחצייה הראשון של המאה הקודמת — מרוסק וטראומטי לא פחות משלנו (הירושימה, מישהו?). גם אנחנו המשכנו קדימה, אבל אז התחרטנו ואנחנו חוזרים עכשיו לאחור, לעמדת הקורבן, לפוזיציית השטעטל, להתחפרות בדת, למלחמות היהודים. מבחינתנו אנחנו שום דבר מלבד צודקים. אבל אז אתם יוצאים החוצה — לפעמים די רחוק החוצה, לפעמים אפילו עד יפן — ויש שם עולם. שממש מתנהל. ושעושה דברים הפוך, ועדיין מגיע הרבה לפניכם. וכן, יש שם גם בני נוער מנוכרים, ומערכת חינוך תובענית, והתאבדויות ופערי דורות ופאצ'ינקו ואנשים מבוגרים ששרים קריוקי בשתיים בלילה והולכים לישון בתוך מגירה שכורה, וכל הדברים שקראתם עליהם; ואתם בסך הכל תיירים שלא מתגוררים כאן או מסוגלים לראות למציאות היפנית את הלבן בעיניים. הכל נכון. אבל לעזאזל; הם לבושים, אוכלים ומתנהלים ביומיום טוב כל כך, עד שאתם אומרים לעצמכם: מה רע בקצת נורמליות? ואיך ומתי בדיוק הגענו למצב שבו יפן — יפן! — מצטיירת כשיא הנורמליות לעומת המציאות הישראלית? תנו לי רק עוד שבוע שם — תודה מראש, אהובתי. תודה ילדים — ואני חוזר עם כל התשובות.