שישי 24 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יולי תמיר. "לא יצאתי מהמשבר הזה מחוזקת. יצאתי ממנו עצובה. אבל לא חשבתי להתפטר לרגע"
    7 ימים • 10.08.2016
    אמנות לחימה
    רגע אחרי הסערה שעורר ציור העירום של השרה איילת שקד בתערוכת הבוגרים של שנקר, מתפנה פרופ' יולי תמיר להשיב למבקריה, מסבירה למה אין מקום להשוות אותה למירי רגב ולמה היא ממש, אבל ממש לא צנזורית. בראיון פתוח היא מספרת גם איך ניצחה את הסרטן ומסבירה למה שלטון נתניהו הוא כמו שלטון מפא"י, וגם הוא צריך להיגמר במהפך
    אמירה לם, צילומים: רמי זרנגר

    פרופ' יולי תמיר כבר הייתה עסוקה בתכנון חופשת סוף השנה באיטליה, כשהמהומה פרצה. זה קרה לפני חודש, כשים עמרני, סטודנט במכללת שנקר, שתמיר היא הנשיאה שלה, הציג דיוקן עירום בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות. זו לא הפעם הראשונה שבתערוכה הוצג עירום, אלא שאי־אפשר היה שלא לזהות את פניה של שרת המשפטים איילת שקד. ההמשך ידוע: תמיר הנחתה לצנזר, עמרני הדביק סלוטייפ שחור על הפנים בציור, ולתמיר הודבקה תווית "הצנזורית משנקר", שהיא נושאת מאז.

     

    "באותו בוקר הייתי בבית הנשיא, שם פתחתי כנס על 'תקווה ישראלית בחינוך', ולבקשתו סגרתי את הנייד לארבע שעות", היא נזכרת. "כשהדלקתי אותו, בשלוש אחר הצהריים, חיכו לי אינספור הודעות, בהן צילום של התמונה עם חוות הדעת המשפטית המאוד חד־משמעית של עו"ד גלעד שר, היועץ המשפטי שלנו.

     

    "שש שנים אני מכהנת כנשיאת שנקר ובמהלכן שום מסר לא שונה, אף עבודה לא צונזרה. מעולם גם לא הוגשה לי חוות דעת משפטית נחרצת כל כך מגלעד שר, שהוא עורך דין בכיר הידוע בעמדותיו הליברליות. הפעם הוא כתב במפורש שמוטב להתמודד עם טענות הסטודנט על הגבלת חירותו האמנותית מאשר להיחשף משפטית, כי הסיכון המשפטי להפרת חוק לשון הרע והחוק נגד הטרדה מינית בהחלט קיים. הרגעים הראשונים האלו, לבד מול הנייד ביציאה מבית הנשיא היו מאוד קשים. לא היה זמן לכנס דיון והבנתי שזה לוז־לוז סיטיואיישן, שכל דבר שנעשה — יפגע בנו כבית ספר".

     

     

     

    ציור המריבה עם האיקס על פניה של שקד
    ציור המריבה עם האיקס על פניה של שקד

     

    אז חוות הדעת המשפטית הכריעה?

     

    "כן, בלעדיה לא הייתי מקבלת את ההחלטה הזו. אבל כשעו"ד כמו שר אומר שיש סיכון משפטי, נראה לי נכון לציית לעצתו. בטח כשמדובר בחשש לעבירה על חוק לשון הרע ועל החוק למניעת הטרדה מינית, שני חוקים שיקרים לליבי. אני זוכרת שהסתכלתי על הטלפון ואמרתי: זהו, בתערוכה הזאת אף אחד כבר לא יראה שום דבר אחר".

     

    ביקרת בתערוכה לילה קודם. לא ראית את הדמיון לאיילת שקד?

     

    "זה ציור קיר ענק, שמונה על ארבעה מטרים, עם המון דמויות ודימויים — פרחים וחיות ואנשים וסימבולים ומילים. אם לא היו מסבים את תשומת ליבי, יכול להיות שלא הייתי רואה את זה בכלל. אני תמיד מבקשת שאם יש עבודות שיש איתן איזה סוג של ספק, שיתייעצו איתי. אם זה היה מטופל בזמן, הכל היה נראה אחרת".

     

    עירום נשי יפה בעיניי

     

    איילת שקד.
    איילת שקד.

     

    אחד הטלפונים הראשונים של תמיר היה ללארי אברמסון, ראש בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר. "סיפרתי לו על חוות הדעת מעו"ד שר ואמרתי: חייבים לעשות משהו", היא נזכרת. "לארי מאוד התקומם, אבל כששאלתי אם הוא לוקח את האחריות המשפטית, הוא אמר שלא. אמרתי, אז אתה מצפה שאני והסטודנט נעמוד בחזית המשפטית? הוא אמר, נכון, אבל אני לא מוכן לעשות את זה. תני לי הוראה. אז אמרתי: אני נותנת לך הוראה. אני מבקשת ממך למצוא לזה פתרון".

     

    ומה הרגשת כשראית את הפתרון, את האיקס על פניה של שקד?

     

    "התחלחלתי. מעולם לא הוריתי לשים איקס על הציור, ובוודאי לא שלחתי את אנשי התחזוקה, כפי שנטען, לעשות את זה. אמרתי, אני סומכת עליכם שתפתרו את הבעיה באורח הגון. איש חוץ מהסטודנט עצמו, שלמיטב ידיעתי, היה מעדיף למנוע את הסערה, לא נגע בציור, ומי שהנחה אותו כשל ולא עזר למצוא פתרון ראוי יותר. אני חושבת שהאיקס השחור כבר היה חלק מהפרובוקציה שהתנהלה פה, ושהיה אפשר לפתור את הבעיה בהרבה דרכים אחרות".

     

     

    נתניהו. "כשאין לשלטון תחליף — הדמוקרטיה בסכנה. כך היה בימי מפא"י, וכך זה בימי ביבי.  המהפך של 1977 היה חיוני לשמירה על הדמוקרטיה ולכן דרוש מהפך נוסף"
    נתניהו. "כשאין לשלטון תחליף — הדמוקרטיה בסכנה. כך היה בימי מפא"י, וכך זה בימי ביבי. המהפך של 1977 היה חיוני לשמירה על הדמוקרטיה ולכן דרוש מהפך נוסף"

     

    את מדברת על העניין המשפטי. כמה הפריע לך העניין הסקסיסטי?

     

    "אני לא תומכת בביקורת סקסיסטית על נשים בפוליטיקה. אבל אלמלא חוות הדעת המשפטית, לא היה דיון. חד־משמעית, למרות העניין הסקסיסטי. יש פה הרבה עבודות שאני לא אוהבת. אז מה? קיבלתי את ההחלטה בגלל העמדה של גלעד שר".

     

    אז הדיון שפרץ לא היה במקום?

     

    "יש כל כך הרבה דברים חשובים להגיד היום בישראל, ובסוף זה האייטם? אבל מה לעשות, זה סקסיסטי, זה איילת שקד, זה אני. בעיניי זה ויכוח במקום הכי לא עקרוני".

     

     

     

    פרופ' לארי אברמסון
    פרופ' לארי אברמסון

     

    השרה שקד הייתה זו שפנתה אלייך?

     

    "לא, פנו מהתקשורת, הציגו את התמונה ושאלו מה תגובתנו. שקד ובנט לא פנו ולא ביקשו דבר. זה לא הגיע מגורם שלטוני".

     

    דיברת איתה במהלך הפרשה?

     

    "הייתה לי איתה שיחת טלפון של כמה משפטים, שבה הודעתי לה מה החלטתי. לזכותה ייאמר, שהיא לא התערבה ולא ביקשה ולא הגיבה. לפני כן, אגב, לא החלפתי איתה יותר מעשר מילים. אידיאולוגית, אין כמעט דבר בעולם שאני מסכימה איתה לגביו, בוודאי לא בשאלות שנוגעות לבית המשפט ובסוגיות פוליטיות חברתיות".

     

     

    סתיו שפיר. "אני מסרבת לפעול על אוטומט"
    סתיו שפיר. "אני מסרבת לפעול על אוטומט"

     

    ועדיין כונית "הנציגה של שקד בשנקר".

     

    "יש אנשים שלא יכולים להפריד בין הביקורת הלגיטימית, ומבחינתי הצודקת, על המדיניות של שקד, לבין הגנה עליה כאדם וכאישה. זה ביטוי לרדידות של הדיון הציבורי, שמבלבל ביקורת ערכית עם סלידה אישית. בשיח הישראלי, העולם נחלק לטובים ורעים, אבל ההנחה הרווחת שמי שאנחנו לא מסכימים איתו הוא בהכרח אדם רע ומושחת, שמגיע לו שיפגעו בו — מסוכנת. ראיתי טוקבק בנוסח: 'איילת שקד פשיסטית, צריך להפשיט אותה עירומה, למה את מגינה עליה?' זו עמדה עלובה! זו לא הגנה על חופש הביטוי או על עתיד המדינה, אלא צעקנות מעליבה וחסרת תועלת. אני מסרבת לפעול על אוטומט. מבחינתי, צריך לדון בציור של איילת שקד, כמו בציור של מרב מיכאלי או סתיו שפיר. יש שם אדם ואסור לפגוע בו".

     

    אבל מי בכלל אמר ששקד נפגעה?

     

    "זה לא רלוונטי. את הדיון על זכויות אדם או על כבודו אי־אפשר לנהל תוך כדי ששואלים אדם מסוים אם הוא נפגע, כי הדיון הופך אישי. אם אני מאוד רגישה ואני נפגעת מזה שחולקים על דעותיי, אז אסור לחלוק עליי? ואם יש לי עור עבה, מותר להשמיץ אותי? שאלתי את עצמי גם איך הייתי מרגישה אם היו מציירים אותי ככה".

     

     

     

     

    ואיך היית מרגישה?

     

    "אני חושבת שהייתי נבוכה והייתי כועסת. הייתי מרגישה שזה ניסיון להקטין ולהתמודד לא עם הדבר הרלוונטי, שזה הדעות. כאישה, וכפוליטיקאית לשעבר, אני מתקוממת על הקטנה והחפצה של נשים".

     

    אז את נגד עירום נשי?

     

    "לא. עירום נשי יפה בעיניי, ובשנקר יש עבודות רבות שעוסקות בגוף העירום. אבל כאן מדובר באישה מוכרת שלא הסכימה להיות אובייקט של ציור עירום. יש מסורת ארוכה של הנמכת מעמדן של נשים חזקות על ידי הדגשת המיניות שלהן. זה כמו להגיד: עזבי מה שאת אומרת. בואי נישאר ברובד הזה, וזה רובד לא ראוי, שלא מכבד את האדם, את רעיונותיו, את פרויקט חייו. זה נכון גם לגבי גברים. יש כזה טרנד עכשיו, לצייר פוליטיקאים בעירום, שלא משביח את הדיון הציבורי, אלא מנמיך אותו".

     

    חופש ההשתלחות

     

    מפגינה. "השנים הראשונות ב'שלום עכשיו' היו השנים המכוננות מבחינתי. זאת לא איכות חיים לחיות על חרבנו"
    מפגינה. "השנים הראשונות ב'שלום עכשיו' היו השנים המכוננות מבחינתי. זאת לא איכות חיים לחיות על חרבנו"

     

    לא מעט גבות הורמו מול מה שנתפס כהתייצבותה של תמיר, ממייסדי תנועת "שלום עכשיו" ולשעבר שרה מטעם מפלגת העבודה, לצד שקד. אבל היא לא רואה סיבה לפליאה. "אף פעם לא מוזר לי להיות בצד של מישהו גם אם אני לא מסכימה איתו. אני לא שונאת אנשים שאני לא מסכימה איתם. הנטייה, המאוד רווחת היום, מטוקבקיסטים ועד כמה עיתונאים, לרמוס את מי שאתה לא מסכים איתו, היא אנטי־דמוקרטית. או־קיי, אז כתבת על מישהו שהוא פשיסט. עשית שינוי? לא עשית שום דבר. יש יותר מדי הבעת דעה ופחות מדי פעילות פוליטית. כל דבר לוקחים היום לקצה הכמעט מופרך שלו. בעיניי, חופש ההשתלחות מסוכן לא פחות מסתימת פיות".

     

    זה עמד ברקע של קבלת ההחלטה שלך? חששת מההתלהמות ברשת?

     

    "אם היית יודעת איזו התלהמות יש עלינו ברשת כל הזמן", היא צוחקת. "לא חשוב על מה. אפילו סביב המצאה טכנולוגית חדשה של שנקר, למטה יכתבו גם 'זונה של ערבים'. השתלטו על הרשתות, סליחה, מטורפים. זו הנורמה. אמנם בדיון הזה צצו בין המקללים גם כאלה שאמרו דברים מעניינים ואיכותיים, אבל בסך הכל הדיון מאוד פשטני ואלים. אבל אני לא חושבת שאי פעם פחדתי להביע את דעתי. ושוב, חשוב לי להדגיש שבשנקר יש לא פעם דברים שמקוממים אותי, אבל מעולם לא פעלתי על סמך תחושותיי בלבד. אלמלא חוות הדעת המשפטית, העבודה הייתה נשארת במקומה".

     

     

     

    עם בן הזוג שנפטר, רוני פיינשטיין. "אני חיה בצל מותו"
    עם בן הזוג שנפטר, רוני פיינשטיין. "אני חיה בצל מותו"

     

    עורכי דין הם שצריכים לדון באמנות?

     

    "אני לא בטוחה. אבל אנחנו חיים בעידן משפטי, ובית המשפט נדרש להרבה נושאים שהוא לא בהכרח מומחה בהם. אבל זו כבר שאלה אחרת. ואגב, לשמאל הליברלי יש תרומה אדירה למשפטיזציה של החיים כאן".

     

    תסבירי.

     

    "במקום לחולל שינוי חברתי, השמאל מחכה שבית המשפט יעשה את העבודה. אז מה לנו שנלין על המשפטיזציה של השיח הציבורי? במקרה הזה, השיפוט המוסרי שלי והשיפוט החוקי חפפו. יש לי עמדה מוצקה בשאלות מוסריות ופמיניסטיות ואני לא מסתירה אותה".

     

    היו שכינו אותך "הצנזורית משנקר".

     

    "מה שעשיתי זה לא צנזורה. אני לא הצנזורית של אף אחד. מי שטבע את הביטוי 'צנזורה' בהקשר הנוכחי היה פרופ' אברמסון. בעיניי הוא התנער מאחריותו כמנהל וכמנחה העבודה האמורה. התוצאה הייתה שהוא איבד את אמונם של הוועד המנהל ושל חלק ניכר מעמיתיו, ובסופו של דבר נאלץ להתפטר. זה עצוב מאוד, כי גם היום יש לי הערכה רבה אליו כמורה וכאמן".

     

    פרופ' אברמסון אמר שאתם משדרים לתלמידים מסר של ‘עזבו נושאים חברתיים וכל מה שנוגע לאנשים אחרים, כי בכל דבר כזה יש פוטנציאל לפגיעה’.

     

    "אני חושבת שהוא טועה. זו הזדמנות מצוינת לחנך תלמידים להתמודד עם ערכים מתנגשים: לדבר על מתח בין חופש הביטוי וכבוד האדם. לחנך אנשים צעירים להאמין שעיקרון כלשהו הוא מוחלט זה לעשות להם עוול, כי זה לא מכין אותם לחיים. בסופו של דבר הם ייאלצו לאזן בין ערכים שונים ולחיות עם דילמות, ואני מאוד מקווה שהם יהיו אנשים הוגנים וחושבים, ולא טהרנים או פנאטים.

     

    "כבר השבוע נפגשנו, צוות המורים, התלמידים ואני, לדיון בהגדרת ה'אמנות' ובהבדל שבין חופש הבעת דעה לבין חופש ביטוי אמנותי. זו אחת השאלות הכי מעניינות שעלו: שתי חוות הדעת המשפטיות, שהוגשו בנפרד, אמרו במפורש שלו היה מדובר בהבעת דעה, 'כולל ביקורת חריפה ובוטה על הגברת שקד בהקשר של תפקידה הציבורי, או בהקשר לדעותיה או לפעילותה הפוליטית — הייתה היצירה מוגנת על ידי עקרונות חופש הדיבור'. אם כך, מה גורלה של אמנות שאין לה מסר גלוי? שלא מייצגת תפיסת עולם אלא תפיסה אמנותית? האם היא מוגנת פחות? האם באמנות הכל מותר: פגיעה אישית, דימויים סקסיסטיים או גזעניים? לי אין על כך תשובה חד־משמעית. לעולם המשפטי יש תשובה אחת, לעולם האמנותי תשובה אחרת. אני חושבת שתפקידנו כמחנכים הוא לדון בכך".

     

    שקלת להתפטר בעצמך?

     

    "אפילו לא לרגע. אם מהמשבר הנוכחי קרה משהו טוב, הרי זו הדרך הפתוחה והתומכת שבה התנהלו הדברים בתוך שנקר. קיבלתי תמיכה בלתי מסויגת מהוועד המנהל, מדיקן הפקולטה לעיצוב ומרבים מאוד מחברי הסגל שפנו אליי אישית ותמכו בי. היו גם רבים שחשבו שטעיתי, אבל כולם התאחדו לפתור את המשבר".

     

    ובדיעבד את בטוחה שצדקת?

     

    "לא. תמיד אפשר לומר שהיה אפשר להחליט אחרת. ההחלטה הייתה קשה במיוחד על רקע האווירה הציבורית העכורה והחשש העצום והמוצדק מהשתלטות המערכת השלטונית על התקשורת, ממעורבות שרים וחברי כנסת בתוכני שידור ובספרי לימוד, ומהנזק הרב שגורמות אמירות מסיתות וגזעניות. במצב רגיש כזה, קשה מאוד לדון בכל עניין לגופו. ובכל זאת צריך לעצור, לא להיסחף ולחשוב על הדבר עצמו".

     

    באמת היו שתהו מה ההבדל בינך ובין מירי רגב.

     

    "זה נכון שאנחנו חיים בתקופה של חשש מאוד גדול לחופש הדיבור, ואני שותפה לו. אבל אי־אפשר לשים את כל המקרים באותה קטגוריה. לא כל איסור הוא צנזורה ולא כל התרה היא עניין להשתבח בו. למשל, אין קשר בין הדרישה של מירי רגב לשלוט ברשות השידור ולאסור הבעת דעות מסוימות, או התביעה של ליברמן לא לדון בשירי מחמוד דרוויש, לבין ההחלטה שלא להותיר את ציור העירום של שקד על כנו. יש הבדל מהותי בין איסור על הפצת רעיונות שונים, גם אם הם מרגיזים, לבין פגיעה באדם מסוים. רעיונות הם המזון הרוחני של הדמוקרטיה, בלעדיהם היא גוועת. אבל פגיעה באנשים היא מיותרת גם אם הם אנשי ציבור. היא לא משביחה את הדמוקרטיה. להפך: הקתרזיס שבא בעקבותיה משכיח את הצורך בפעולה אמיתית".

     

    יצאת מהמשבר מחוזקת?

     

    "לא. יצאתי ממנו עצובה. אני לא אוהבת את האמירה שלפיה מה שלא הורג מחשל. לפעמים מה שלא הורג פשוט כואב".

     

    הנערה מההפגנה

     

    אנחנו נפגשות בלשכתה של תמיר בשנקר. היא יושבת שם בג'ינס וברגליים יחפות, מתחת לעבודה ממוסגרת של דוד טרטקובר — כרזת פרסומת מתקופת הקמת ההתנחלויות, שהיללה את איכות החיים בהן, שעליה צייר האמן טנק וגדרות תיל, עם הכיתוב: "איכות חיים?! שלום עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי". התמונה הזו נודדת עם תמיר לכל מקום שאליו היא הולכת. "אני עדיין שם", היא אומרת. "אני עדיין חושבת שזאת לא איכות חיים לחיות על חרבנו".

     

    מהרבה בחינות נשארה נערת ההפגנות ההיא. "אם היית עושה סרט על חיי, אין לי ספק שהתמונה הפותחת הייתה צילום שלי עם שלט של 'שלום עכשיו'. אלה היו השנים המכוננות", היא מעידה על עצמה.

     

    הרוח הזו הגיעה איתה למכללה, ובסיור משותף בחדרי התצוגה בשנקר קשה להתעלם מריח המחאה באוויר. "יש כאן הרבה עבודות שנוגעות בזהות, גם מזרחית, גם לסבית, גם מגדרית, לצד עבודות שנוגעות בשלום, בפיגועים, במצוקה, בפרוזק, בפחדים", היא אומרת. "לכאן צריך לשלוח את מירי רגב".

     

    למה את מתכוונת?

     

    "מה שמפריע לי זה לא שרגב רוצה לעשות מהפכה מזרחית, אלא שהיא רוצה לכפות אותה. יש הבדל עצום. אם היא רוצה לעורר דיון, שתיקח את החדר הזה, שתשים אותו בדיזנגוף, שתגיד לאנשים: זה רב־תרבותיות. תתייחסו לזה, תראו אם אתם אוהבים את זה, אם אתם מבטלים את זה. אבל שלא תכפה את זה. כוח מחייב ריסון, ולכן כל כך חשוב שרגב תרסן את עצמה, דווקא משום שהיא בעמדת כוח. אם יש לה מה לומר על השיח הציבורי, זכותה לומר זאת, אבל היא לא רשאית לכפות את עמדתה, לדרוש לשלוט בכלי התקשורת ובוודאי לא לנתב את המימון הציבורי על פי עמדתה. הכוחנות שלה מקוממת. הטענה שלה שהיא מקדמת מהפכה מזרחית הייתה יכולה להוביל לדיון חברתי משמעותי אם הייתה מתנהלת אחרת. אי־אפשר לנהל את הדיון באיומים".

     

    מה דעתך על דרישת ליברמן בעניין מחמוד דרוויש?

     

    "אני חושבת שלהוציא את דרוויש או לאסור על לימוד הנכבה זו טעות גדולה. בעיניי חשוב לשמוע את הקול הזה וללמד אותו כדי שגם למי שחולק עליו — יהיה בסיס להבין על מה הוא חולק".

     

    אומרים שישראל מידרדרת לפשיזם. את מרגישה כך?

     

    "פשיזם, במובן של שלטון כוחני שמשתלט על מקורות המידע ועל העיתונות, שמנסה לדחוק לשוליים את המתנגדים ולשלוט בכל אמצעי השיח — לזה אנחנו כבר מאוד קרובים. השלטון חושב שצריך לגרום לכך, שכל מי שמתבטא נגדו לא ימומן או לא יתוקצב. אלו דברים שמעוררים בי פחד. אין ספק שיש צורך במאבק חברתי להגבלת השלטון ויצירת אלטרנטיבה שלטונית. בכלל, כשאין לשלטון תחליף — הדמוקרטיה בסכנה. כך היה בימי מפא"י, וכך זה בימי ביבי".

     

    את משווה את שלטון נתניהו לשלטון מפא"י?

     

    "חבריי לא אוהבים שאני אומרת את זה, אבל המהפך של 1977 היה צעד חיוני לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית. מערכת שלטונית שמתקבעת ליותר מדי שנים, בהכרח הופכת פחות דמוקרטית. זה מה שקורה גם היום עם נתניהו, ולכן צריך מהפך נוסף".

     

    לב נוסף, כואב

     

    כשנפגשנו פעם, בשלהי תקופתה כשרת החינוך, סיפרה שבנעוריה הייתה לה תחושה בסיסית של "יהיה בסדר", תחושה שנראית עכשיו כזיכרון רחוק.

     

    "הדבר הכי קשה היום הוא שאנחנו חיים בעולם חסר ודאות", היא אומרת. "אתה לא יודע איך יתפתחו הדורות הבאים. יש לי נכדים ואני נורא רוצה שיהיה להם טוב, אבל אני לא יודעת אפילו איזו עצה לתת להם כדי שיחיו את החיים הכי טובים שאפשר, כי אני לא יודעת לאיזה עולם הם גדלים. מאוד קשה לחיות בעולם שבו כושר הניבוי שלך כל כך זעום. קראתי בדיוק מאמר שהראה שכל הניבויים הכלכליים של הבנק העולמי בעשור האחרון היו שגויים. כל המדענים הגדולים לא זיהו לא את גלי ההגירה ולא את האביב הערבי ולא את פריצת דאעש. אנחנו גדלנו בעולם שבו הדברים הלכו והסתדרו. היום אנחנו חיים בעולם כאוטי, שבו לילדים שלנו כנראה יהיה יותר קשה משהיה לנו ולנכדים שלנו יהיה עוד יותר קשה. זה עולם שלא פשוט לחיות בו ולא פשוט לחנך בו".

     

    היום תמיר חיה ברמת־אביב, בבית שבו גדלה עם הוריה, עורכת ספרות ומתכנן ערים. בית יציב, "עם שגרת חיים וקביעות", כדבריה. חייה שלה, לעומת זאת, היו מלאי טלטלות. היא נישאה לפסיכולוג ד"ר יובל נריה והתגרשה ממנו. אחריו נישאה לאיש העסקים לוני רפאלי, וילדה את בנותיה טל (34) וכרמל (31), לפני שהתגרשה. לאחר מכן חיה במשך 17 שנה עם עו"ד רוני פיינשטיין, לשעבר מנכ"ל עיריית ירושלים, שגם ליווה אותה כשחלתה בסרטן שד. הפרידה מפיינשטיין, שנפטר ממחלה לפני ארבע שנים, הייתה לדבריה, הקשה ביותר שחוותה.

     

    "קמים בבוקר, מתמודדים עם הכאב והולכים הלאה", היא מספרת על הימים הקשים. "אני שונאת את הביטוי 'ניצולי סרטן'. אני לא חשה ניצולה: הייתי חולה, אבל היום אני אישה בריאה, שעובדת מסביב לשעון, מתרוצצת ברחבי העולם ולא מוותרת על שום דבר. אני חושבת על המחלה מעט מאוד. זה לא חלק מחיי או מהחוויה שלי. אבל ברור שכל מי שעובר מחלה מבין שזה יכול להיגמר יום אחד. כשרוני נפטר, הבנתי שהחיים שבריריים. אם לא הבנתי את זה קודם, הבנתי את זה אז".

     

    החיבור לעולם הפילוסופיה עזר לך להתמודד עם המוות?

     

    "לא. כשמדובר במוות זה רק הלב. אני חיה בצל מותו של רוני. עברתי תהליך קשה של פרידה מאדם שאהבתי מאוד, לקח לי הרבה זמן להתאושש, ואני יכולה להגיד שהמוות שלו פתח אצלי עוד לב נוסף, של כאב, לצד הלב שלי שממשיך בשגרה. רוני היה שותף וחבר, איש מאוד־מאוד משמעותי בחיי, וזה כאב שנמשך. הוא חסר לי. כשקשה לי אני הולכת לפגוש את הנכדות שלו, את הנכד שנולד לו אחרי מותו, ולחבק את הנכד המקסים שלי עילי, בן השלוש וחצי, ואת הנכדה החדשה שלי, אלכס, שנולדה לפני חצי שנה והיא שיא המתיקות. יש לי משפחה נהדרת, בנות חכמות, רגישות ותומכות וגם חברים מדהימים, ועם כל העצב, החיים נמשכים. אני לא מרגישה שהחיים שלי טרגיים. להפך, אני חיה חיים שמחים ופוריים".

     

    עיוות ההיסטוריה

     

    לפני כשנה התפרסם ספרה, "מי מפחד משוויון: על חינוך וחברה בישראל" (הוצאת ידיעות ספרים), הבוחן, היא מסבירה, את הפער בין הרצון הכללי לשפר את החינוך לבין רצון האזרח בעולם תחרותי, לדאוג לעצמו ולילדיו, גם על חשבון רווחת האחר. "הבעיה של מערכת החינוך הישראלית היום היא אי־שוויון בין עניים לעשירים. זה אי־שוויון מעמדי: ערבים עשירים מתנהגים כמו יהודים עשירים, ויהודים עניים מתנהגים כמו ערבים עניים, ומזרחים ואשכנזים — מתנהגים בהתאם למצבם הכלכלי. זו הרבה יותר שאלה של מעמד מאשר של מגזר".

     

    נראה שמערכת החינוך עסוקה מאוד בעניין המגזרי. ארז ביטון טוען שיש גזענות בתוכנית הלימודים.

     

    "הדבר החשוב שעלה מדברי ביטון זה שטקסטים היסטוריים ותרבותיים כל הזמן צריכים להתפתח. היום יש במערכת החינוך הרבה יותר פלורליזם משהיה בעבר. כשהיינו ילדים הייתה עדה אחת. היום יש כבר עדות. המערכת מתפתחת ואני מאוד בעד זה. אבל הפן השני של ההמלצות שלו, שכל זה ייעשה בפקולטות נפרדות, במוזיאונים נפרדים, במסעות נפרדים — זה צורם לי. לא הייתי רוצה שיהיה חדר של תלמידים עם זהות מזרחית וחדר של תלמידים עם זהות מערבית, שאלה ייסעו למסעות מסוג אחד ואלה למסעות אחרים, אלא שכולם יראו הכל, כי זו המשמעות של פלורליזם. ובכלל, איך יחליטו מה כל אחד? הנכד שלי, שהוא חצי עיראקי וחצי אשכנזי, לאיזה מסע הוא ייצא?"

     

    ומה דעתך על השינויים שנערכו לאחרונה בספר האזרחות?

     

    "הניסיון להפוך את לימודי האזרחות לחד־צדדיים מסוכן מאוד. בצדק קרא בית המשפט לשר החינוך להסביר איך התקבלו ההחלטות בנושא. ההדגשים שעליהם ייבחנו התלמידים לבגרות היו מאוד חד־צדדיים, עם הדגשה של עמדות פחות ליברליות, פחות מכבדות את העולם החילוני, את האזרח הערבי. זה היה ביטוי מוקצן לתהליך שעבר ספר האזרחות כולו. ושימי לב שכל מי שהביע דעה שונה מצא את עצמו מחוץ לוועדת המקצוע ולתוכנית הלימודים החדשה. מה שמשותף לתוכנית הזו ולקריאה של ליברמן בעניין שירי דרוויש, הוא הניסיון לטעון שאין מקום במרחב הציבורי לעמדה ערכית נוספת חוץ מזו שהם אוחזים בה. אני מקווה שבנט ייקח את הביקורת המשפטית ברצינות ושלימודי האזרחות ייבחנו מחדש.

     

    "אחד הדברים הצורמים בספר", תמיר ממשיכה, "היה שנכתב בו ש'לא הוכח' שרבין נרצח כתוצאה מהסתה. יש מעט דברים שקשה לפרש בשתי דרכים שונות כמו ההסתה שקדמה לרצח רבין. זה פשוט שכתוב ועיוות של ההיסטוריה. המגמתיות בספר גוברת על הדיוק ההיסטורי, כמו למשל לכתוב שרוב הפיגועים האחרונים בוצעו בידי ערבים אזרחי ישראל. מעבר לתוכן, זה מלמד שמותר לעשות הכל כדי שעמדותיך יזכו לתמיכה. זה חלק מהשיסוי שהופך את הפחד מהאחר לכלי פוליטי. הפוליטיקאים רק שוכחים שחברה שבה כולם שונאים את כולם לא יכולה להתקיים. לא חשוב מי ינצח. כולם יפסידו. כולם כבר מפסידים". •

     

     amiralam@zahav.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 10.08.16 , 11:26