יש בתוכנו רבים שעסוקים באיסוף הוכחות ל"התבהמות" של מדינת ישראל. "הצל" סיפק להם עוד אחת. הנה, הוא הצטרף לליכוד, הוא משמיץ את בני בגין ובני משפחתו, והשר צחי הנגבי היה כמעט היחידי שהזדרז לגנות. וטוב שגינה.
"הצל" הוא תופעה מגונה. אבל דווקא ההתרגשות מתופעת "הצל" מעידה על משהו הפוך. משום שתקופת שלטונו של מנחם בגין התאפיינה בהרבה יותר גילויי שנאה, חוליגניות ואלימות. בדרך כלל בעידוד המנהיג. צריך להזכיר את הימים האפלים של מערכת הבחירות ב־1981. המונים צווחים בהפגנות ולא נותנים לדובר מ"המערך", מפלגת העבודה של פעם, לסיים משפט; 16 פצועים באסיפת בחירות בפתח־תקווה; זריקת עגבניות וסילוק בבושת פנים של שמעון פרס מחגיגת מימונה. יש עוד. הרשימה ארוכה.
ישראל התבגרה. יש חוליגנים, אבל הרבה פחות. רמת האלימות הפוליטית, ככל שניתן להשוות, לא שונה מזו שבארצות המתקדמות באירופה, וקטנה הרבה יותר מזו שבארה"ב או ביוון. אין גם מה להתרשם ממספר העוקבים של "הצל". בבחירות הוא לא יזכה לרבע מנדט. אלה העובדות. אבל מי צריך אותן, כשאפשר לכתוב שוב על "התבהמות".
כדי להשלים את התמונה שאלו בשמאל: איך זה שאתם, בצמרת הליכוד, לא מתייצבים כדי לגנות את "הצל"? שאלה נכונה. אלא שהפוסל במומו פוסל. כאשר שוב ושוב נחשפות דמויות בשמאל הישראלי שהן תאומות "הצל", רוב השמאל מצופף שורות כדי להעניק הגנה. אחת, אלמה ביבלש, תומכת ב"סיום הכיבוש מהירדן לים". היא גם מכנה את ישראל "גזענית ורצחנית" ו"מדינת אפרטהייד יהודית וזמנית". לא מדובר בדמות שולית. ביבלש היא מנכ"ל עמותה שזוכה למימון מהקרן החדשה לישראל. כאשר נחשפו עלילות עזרא נאווי, רוב דוברי השמאל טרחו להשחיר את אילנה דיין ולהסביר שנאווי עסוק במלאכת קודש של הגנה על חלשים. וגדעון ספירו, מהדמויות ההזויות והרדיקליות ביותר בשמאל, הוא לא רק תומך מוצהר בזהבה גלאון. גם היא תומכת נלהבת שלו.
צריך לברך את הנגבי שגינה את "הצל". חבל רק שהשמאל לא לומד מהנגבי.
מוחמד חלבי, כפי שכבר פורסם, היה פעיל של ארגון הסיוע הבינלאומי, "World Vision". הוא דאג להעברת דולרים רבים מכספי הסיוע של מדינות וארגונים שוחרי טוב, לצורך מימון פעילות החמאס. זה יפה שהדברים נחשפו, והם כבר גורמים לעצירה של הזרמת הכספים מצד לא מעט תורמים.
העניין הוא שלא ברור על מה ולמה ההפתעה. הרי כמויות העתק של מלט, ברזלים ושאר חומרי בניין שהועברו לרצועה, גם על ידי ישראל, הופנו לבניין מנהרות הטרור. ובכלל, הארגון הבינלאומי הגדול ביותר שמסייע לאידיאולוגיה של חמאס, שמטפח את הפנטזיה של "זכות השיבה", שמחנך את נזקקיו לשנאה, שמנציח את המצוקה מדור לדור ועוד דור, הוא אונר"א. הכל גלוי וידוע. שוב ושוב מתפרסמים דוחות מפורטים על מה שקורה שם בין כותלי מוסדות החינוך. שוב ושוב התברר שחמאס השתמש במתקני הארגון לצורך ירי רקטות. אבל המידע הזה משפיע כמו כוסות רוח למת. ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות אירופה מזרימים מאות־מיליוני דולרים בשנה. וההסתה נמשכת. כולם יודעים. וכולם ממשיכים.
ישראל, למען הסר ספקות, צריכה לשחרר את הרצועה מ"ארגוני סיוע". היא צריכה ליזום בעצמה תוכנית שיקום בינלאומית לרצועת עזה, לפי התנאי שהציב האיחוד האירופי: שיקום תמורת פירוז. החמאס יאמר כן? מצוין. יאמר לא? זה יחשוף את פרצופו של חמאס.
המחלקה ללימודי המזרח התיכון החליטה להעניק ל"שוברים שתיקה" את "פרס ברלסון על שם יצחק רבין", המיועד "לקידום הבנה בין העמים". הענקת הפרס בוטלה על ידי נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי. יש גופים שעוסקים בקידום השוויון וההבנה בין העמים. הם ראויים לברכה. למשל, עמותת "סיכוי" או "קרן אברהם". אבל מה פתאום מחליטה מחלקה אקדמית להעניק פרס לארגון שמקדם שנאה לישראל? הרי רק לאחרונה נחשפו דברי הבל ושקר של בכיר הארגון, יהודה שאול, על הרעלת בארות. התוצאה הייתה גל פרסומים ועוד עלילת דם, גם מפיו של אבו־מאזן. כך מקדמים הבנה בין העמים? לרבין כבר אין כוח להתהפך בקברו.
מי החליט? האם הוקמה ועדה מיוחדת? הפניתי את השאלות הללו לפרופ' חגי רם, ראש המחלקה. להלן תשובתו: "ועדת הפרס מנתה את כל חברי וחברות המחלקה ללימודי המזרח התיכון בתקן, וההחלטה להעניק את הפרס לשוברים שתיקה התקבלה פה אחד". זה קצת מוזר. כיצד ייתכן שארגון כל כך שנוי במחלוקת, עם אחוזי תמיכה נמוכים עד נמוכים מאוד בקרב הציבור הישראלי, זוכה לתמיכה פה אחד על ידי "כל חברי וחברות המחלקה"?
בסוריה של עידני הבחירות, היו פעם כאלה, הנשיא נבחר ברוב של 99%. אבל 100%? אין מתנגד אחד? מה זה אומר על המחלקה? אקדמיה אמורה להיות מקום שמייצר ביקורת ומחלוקת. מה טעם בחופש אקדמי אם כל חברי הסגל חושבים אותו דבר?
חגי רם היה בין תומכי הרשימה הערבית המשותפת, ובעבר הביע תמיכה בעזמי בשארה. הספר המפורסם ביותר שלו, "לקרוא איראן בישראל", טוען, בין השאר, שבישראל יש תפיסה מעוותת שנובעת מראיית איראן כצד האפל, החשוך, המזרחי־לאומני־דתי, של ההוויה הישראלית. איראן האמיתית היא בכלל רציונלית, וישראל היא הבריון השכונתי שסובל מפוביות. תיאוריות כאלה מחייבות להזכיר שוב את אמירתו של ג'ורג' אורוול: יש רעיונות שהם כל כך מטומטמים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם.
זה לא ברור שאפשר להשוות בין איראן לבין ישראל. זה ברור שבין המחלקה שבראשה עומד פרופ' רם לבין איראן, באחרונה יש קצת יותר גיוון עמדות. באיראן היו מוצאים מתנגדים להענקת פרס לארגון כמו "שוברים שתיקה". אבל לא במחלקה שתומך הרשימה הערבית המשותפת עומד בראשה. אני מכיר כמה מאנשי הסגל במחלקה. לא ברור איך הם נתנו יד לחרפה.
אם מישהו יטען שיש צורך בבדק בית בחוגים מסוימים באקדמיה, מיד נשמע מקהלת קולות – אחידה, כמובן אחידה – שתספר לנו שמדובר ב"פגיעה בחופש האקדמי". והם אפילו לא יבינו את האבסורד שבעניין.
אברי גלעד מחפש עורך בעל "השקפת עולם ציונית" לתוכנית הבוקר שלו ושל הילה קורח. התגובות שקיבל אילצו אותו להסיר את הדרישה. זו עלולה להיות "אפליה על רקע השקפת עולם". זה מעניין, משום שחוק יסוד הכנסת וחוק הבחירות פוסלים רשימה או מועמד ששוללים את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית או תומכים בהשקפת עולם גזענית.
אנטי־ציונות היא גזענות. משום שמדובר בשלילת זכותו של עם אחד, רק אחד, מכל העמים, להגדרה עצמית. כך שכדאי במקרים הללו להוסיף את הדרישה: "בעל השקפת עולם לא גזענית". הגזענים, כלומר אנטי־ציונים, לא יעברו את הסף. אלא אם כן גם הדרישה החדשה תיפסל בגלל "אפליה על רקע השקפת עולם". ¿
